בתחילת חודש יולי בשנה שעברה, לאחר כמעט 40 שנות שידור, סגרו את שעריהם כלל ערוצי המוזיקה בבריטניה שפעלו מטעם חברת ערוץ 4, ובראשם The Box, ערוץ המוזיקה הראשון במדינה.

החלטה זו הגיעה לאחר הבחירה של החברה להשקיע את כספה בשדה הסטרימינג, לצד טענתה כי כמות הצופים בערוצים הללו לא שווה את ההשקעה הכספית הרבה, לצד טענתה כי כמות הצופים בערוצים הללו לא שווה את ההשקעה הכספית הרבה.

ההחלטה לסגור את ערוצי המוזיקה בבריטניה הגיעה לאחר בחירת ערוץ 4 להשקיע את כספו בשדה הסטרימינג, לצד טענתו כי כמות הצופים בערוצים הללו לא שווה את ההשקעה הכספית הרבה

קו פרשת המים אליו הגיעה החברה אינו זרה גם לרשתות מוזיקה שונות בעולם, ובראשן MTV, שבשנים האחרונות עשרות ערוצי מוזיקה לוקאליים מטעמה נסגרו ברחבי העולם (כולל מותג האח VH1). זאת, לצד השינוי בקרב הערוצים הבינלאומיים שלה, שבמקום לשדר מוזיקה מז'אנר מסוים (קלאסיקות, רוק וראפ/היפ־הופ) משודרת כזו המבוססת על עשור מסוים (מהאייטיז ועד העשור הראשון של שנות האלפיים), בניסיון למשוך קהל חדש.

את הנסיבות לסגירה אפשר לייחס למעבר מחברות הכבלים לעבר הסטרימינג ולירידת ערכם של הערוצים הלינאריים, לצד שאלת הנחיצות בערוצי מוזיקה בעידן בו כל אדם יכול להאזין כאוות נפשו למוזיקה המועדפת עליו דרך שירותי הזרמת מוזיקה שונים בעלות זולה יחסית.

אלא שלצד הסוגיה המעט־נישתית הזו, עולה שאלה גדולה ומעניינת לא פחות: האם המפולת של אותם ערוצים מרמזת גם על העתיד לבוא בעולם הקליפים לשירים (Music Videos)?

מאז עלייתם של ערוצי המוזיקה בשנות ה-80, וצבירת התאוצה שלהם, רבים מהאמנים שרצו לזכות בפרסום היו צריכים להפיק גם קליפ כדי לזכות במשבצות השידור היוקרתיות. בעבר, החוקים היו נוקשים אף יותר, ובקליפים האמנים היו גם צריכים לשיר, כמו במקרה של "Runnin Up That Hill" של קייט בוש שנפסל לשידור בהתחלה משום שלא רואים בו את הזמרת שרה.

ככל שחלף הזמן, קליפים רבים החלו להיכנס לקאנון של תרבות הפופ וזכו לתהילה, ביניהם "Baby One More Time" של בריטני ספירס שהפך לאייקון מהניינטיז, "Dilemma" של נלי וקלי רולנד ו"Bad Romance" של ליידי גאגא, ולא פעם גם היוו גורם משמעותי לתשואה בקריירה שלהם.

מאז עלייתם של ערוצי המוזיקה בשנות ה-80, וצבירת התאוצה שלהם, רבים מהאמנים שרצו לזכות בפרסום היו צריכים להפיק גם קליפ כדי לזכות במשבצות השידור היוקרתיות. בעבר, החוקים היו נוקשים אף יותר

מקרה שיכול להמחיש זאת הוא של וינסנט מונסי, ממקימי ערוץ The Box, שסיפר לאתר Metro כי להקת הספייס גירלז צילמה את הקליפ לשיר "Wannabe" בטייק אחד בבית מלון בלונדון כדי לקצר את זמן הצילום במיוחד עבור הערוץ לאחר שהלהקה הגיעה לשיר אצלו במשרד, והוא למעשה היה הראשון לשדר ולחשוף אותן לעולם.

זמן קצר אחרי עליית יוטיוב ב-2005, הרבה מאוד קליפים שזכו במשבצות שידור בטלוויזיה זכו גם, בקורלציה, לצפיות רבות ביוטיוב, עם מאות מיליונים ואף מיליארדי צפיות. אלא שעם כניסתם של שירותי הזרמת המוזיקה, ובראשם ספוטיפיי, ופריסתם במדינות רבות ברחבי העולם, הפער בין כמות ההאזנות לצפיות בקליפים הלכה והתרחבה.

במאמר באתר "How Music Charts", שבדק את כמות ההאזנות מול הצפיות לשירים במהלך עשורים שונים, ניתן לראות כיצד שירים מהעשורים הקודמים, טרם פריצתם של שירותי הזרמת המוזיקה, זכו לכמות צפיות והאזנות תואמת. זה קרה למשל בשיר "Take On Me" של להקת A-HA, שזכה במיליארד ו-900 מיליון האזנות בספוטיפיי וצפיות ביוטיוב. זאת לצד מקרים בהם כמות הצפיות אף עלתה על ההאזנות. כמו בשיר "Wrecking Ball" של מיילי סיירוס, שזכה ל-930 מיליון האזנות מול מיליארד ו-200 מיליון צפיות, בקליפ שהפך לאייקוני ושבר את תדמיתה של סיירוס דאז כשהצטלמה בו בעירום. 

מנגד, בשנים האחרונות הפער התעצם וכעת שירים זוכים לכמות האזנות גבוהה — שלא באה לידי ביטוי גם בצפייה בקליפים. דוגמה לכך ניתן למצוא במקרה של "Espresso" של סברינה קרפטנר, שהפך לשיר הקיץ של 2024, שזכה ל-98 מיליון צפיות בלבד מול 861 מיליון האזנות בספוטיפיי.

גם טיילור סוויפט, הזמרת שהספיקה לשבור כל שיא אפשרי של קודמותיה, זוכה לכמות צפיות נמוכה אל מול ההאזנות, כמו בשיר "Anti Hero" שזכה ל-200 מיליון צפיות מול מיליארד וחצי מיליון האזנות.

בכתבה שפורסמה ב"גרדיאן" בנושא, אמרה מנהלת לשעבר בחברה להפקת קליפים כי "לבקש מאנשים לצפות בקליפ שלם לשיר בעידן של גלילה זה מסובך. אנשים רגילים כיום לצפות בקליפים קצרים ומהירים יותר".

ההבנה הזו גרמה להעלאת ערכו של ה-Visualizer, סרטון קצר ובלתי־רשמי הנפרס על פני כמה שניות, החוזר על עצמו לאורך כל השיר. דוגמה פופולרית לכך היא בשיר Texas Hold 'Em של ביונסה, שהפיקה סרטון מן הסוג הזה בו היא נראית צועדת עם בגדי בוקרות, מעבירה את אצבעותיה על פלג גופה העליון ויורה לצידה הימני, בסרטון שנפרס על פני 12 שניות בלבד. 

בכתבה שפורסמה ב"גרדיאן", אמרה מנהלת לשעבר בחברה להפקת קליפים כי "לבקש מאנשים לצפות בקליפ שלם לשיר בעידן של גלילה זה מסובך. אנשים רגילים כיום לצפות בקליפים קצרים ומהירים יותר"

באותה כתבה ב"גרדיאן" גורם אחר העריך כי כמות הקליפים תפחת, אך כל קליפ שייצא יכלול בתוכו תוכן עמוק ואיכותי יותר ובמידה מסוימת "שובר שגרה".

אומנם קשה לדעת מה העתיד צופן, מה גם שריאקציה בעולם הטלוויזיה אינה דבר בלתי אפשרי גם אם כרגע נראית רחוקה, אך אין ספק שבעידן שבו הגלילה תופסת מקום משמעותי ועימה הקשב ההולך ופוחת בקרב הקהל הרחב, לאמנים ולמפיקים מחכה עוד עבודה רבה בניסיון להנגיש את האומנות שלהם בצורה קצרה וקולעת.