בדמוקרטיות בנסיגה (או בצניחה חופשית), יש כלל משמעותי שניתן לנסח אותו בפשטות כ-use it or lose it. אם לא תשתמש בזה – זה יאבד. אם לא משתמשים בזכות יסוד – השלטון מעלים אותה.

כאשר השלטון עסוק כל העת בצמצום החירות של האזרחים, כל זכות שנוותר עליה כעת, לא נוכל לחזור ולהשתמש בה בעתיד. אם נוותר כעת על החירות שלנו לצאת ולהפגין – לא נוכל לחזור ולעשות זאת בעתיד. ההפגנה עצמה תהפוך להיות פעולה לא לגיטימית.

כשהשלטון עסוק כל העת בצמצום חירות האזרחים, כל זכות שנוותר עליה כעת, לא נוכל להשתמש בה שוב בעתיד. אם נוותר על חירותנו לצאת ולהפגין – לא נוכל לעשות זאת בעתיד. זה יהפוך לפעולה לא לגיטימית

נכון, כשהלילות נעשים קרים יותר והמצב כל-כך מייאש, עולה השאלה מדוע להפגין, למה לא להישאר בנוחות של הבית. כשהמשטרה נהיית אלימה וחסרת מעצורים בדיכוי ההפגנות, אין פלא שהציבור מהסס לצאת ולהפגין. כשמפגינים נעצרים, מוכים ומושפלים, יש לזה אפקט מצנן על יתר המפגינים.

העניין הוא, שככל שאנחנו נכנסים יותר לעידן הפופוליסטי-טוטליטרי, אנחנו חשופים יותר לכלים של משטרים כאלו, והפגנות הן כלי משמעותי במאבק בהן. לכן, להפגין כעת חשוב לא פחות ואפילו יותר מאשר בימי ההפיכה המשטרית של 2023.

ההפגנות שיצאנו אליהן מבוהלים ונחושים לפני שנתיים, נראות כלקוחות מימים של תמימות וחסד לעומת הזוועות של המלחמה שחווינו. אנחנו כאזרחים מרגישים את השינוי של החודשים האחרונים – את האטימות של הממשלה ואת הלהט המתנחלי-משיחי-אנטי-דמוקרטי, שהגיע לשיאים חדשים עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט וההצטרפות של חבר האופוזיציה לשעבר גדעון סער לממשלה.

נראה כי אין אפשרות להסיט את הממשלה מהאג'נדה המסוכנת וחסרת הרסן שלה. אפילו הפגנות ענק אינן בולמות אותה. אך להפגנות האלו יש חשיבות אחרת.

משטרים טוטליטריים נשענים על טקטיקות של בידוד ופחד. המטרה היא לשבור סולידריות בין האזרחים ולתת לאזרחים תחושה שהם מבודדים וחלשים אל מול השלטון. סולידריות היא מטרה בפני עצמה אל מול הטקטיקות האלה.

משטרים טוטליטריים נשענים על טקטיקות בידוד ופחד, שבירת הסולידריות בין האזרחים ויצירת תחושה שהם חלשים מול השלטון. הסולידריות בהפגנות היא מטרה בפני עצמה אל מול הטקטיקות האלה

גם אם ההפגנות לא מהוות לחץ מכריע על הממשלה להחזיר את החטופים, העובדה שמשפחות החטופים אינן נשארות מבודדות אל מול הממשלה, היא בעצמה נקודה מכרעת שתאפשר אולי בעתיד תיקון של העוול הנורא.

משטרים טוטליטריים עובדים באופן אינטנסיבי על יצירת נרטיב שקרי, שעליו מתבססת הלגיטימיות של השלטון שלהם. נרטיבים גזעניים נגד החברה הערבית, נרטיביים לפיהם אין חפים מפשע בעזה. סביב המלחמה, הנרטיב השקרי של הממשלה זוכה אף לתמיכה של רבים מכלי התקשורת, המועלים בתפקידם לדווח על המצב של האוכלוסייה בעזה לנוכח מתקפות צה"ל ברצועה.

להפגנות יש תפקיד מרכזי בשלילת הנרטיב השקרי. הנוכחות שלנו ברחובות, ביחד, יהודים וערבים, בשיח על פשעי המלחמה ובקריאה להפסקתה, גם הוא זרע משמעותי לשינוי.

עכשיו, כשהממשלה מפנה את עוצמתה לפגיעה ישירה במנגנונים הדמוקרטיים ובמעמדן של זכויות האזרח, המחאה מקבלת משמעות חדשה: לא רק כלי לשינוי מדיניות, אלא דרך להגן על הערכים המשותפים שמחברים אותנו.

מול הניסיונות להחליף את שלטון החוק בשליטת כוח, אנחנו מחויבים להמשיך להציב נרטיב אלטרנטיבי, לבנות קהילות שמסרבות לפחד ולשתוק, ולתבוע את מקומנו כאזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית.

עכשיו, כשהממשלה מפנה את עוצמתה לפגיעה ישירה במנגנונים הדמוקרטיים ובמעמד זכויות האזרח, המחאה משמעותית לא רק ככלי לשינוי מדיניות, אלא כדרך להגן על הערכים המשותפים שמחברים אותנו

הדרך לשינוי המצב הנורא שאנחנו נמצאים בו קשה וארוכה מאי-פעם. אבל בבירור ניתן לומר שהיא עוברת בסולידריות, בהצבת נרטיב אלטרנטיבי לממשלה ובמאבק נחוש על כל זכות.

נועה סתת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח, מובילה את מאבק האגודה במתקפה הכוללת על זכויות האדם במהלך המלחמה. רבה רפורמית בהכשרתה. ניהלה בעבר את המרכז הרפורמי לדת ומדינה, כיהנה כמנכ"לית הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות והייתה שותפה להובלת מצעדי הגאווה בירושלים.