"בעיית זליגת הנשק החמירה מאז מתקפת חמאס (שבעה באוקטובר 2023). יש אמנם מודיעין, יש לא מעט תפיסות – גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי – אבל כמות הנשק שיש ברחובות היא עצומה. כמה שאתה תופס – רימונים, מטענים, רובים, קלצ'ניקובים – זה רק טיפה בים".

מאחורי הדברים האלה עומד ניצב יגאל בן-שלום, ראש האגף לחקירות ומודיעין במשטרת ישראל ומי שהודיע לאחרונה על פרישתו מהמשטרה, בראיון שנתן לכתב העת "מבט-מל"מ" (כתב עת לענייני מודיעין וביטחון מבית המרכז למורשת המודיעין), בחודש אוקטובר האחרון, בגיליון לציון שנה לעקידת אוקטובר. והוא ממשיך ומתאר:

"חיילים יצאו למנוחה מעזה עם ג'יפים מזוודים. החנו את הג'יפ בצד וכשחזרו אליו – הציוד כבר לא היה. לצערי, זה קורה בכל אירוע מלחמתי או מבצע גדול. כל אחד יכול לבוא ולקחת. ממש רשימת מכולת. ועוד דבר, המחבלים שנכנסו לעוטף הגיעו עם כמויות אדירות של תחמושת. יש אזרחים שפשוט באו ולקחו כל מה שמצאו".

מאחורי דבריו של בן-שלום מסתתרת מציאות מבעיתה של תרבות שמירת הציוד בצה"ל, בדגש על כלי נשק ואמצעי לחימה. בסוגיית הפשיעה בחברה האזרחית והשתלטות הנשק החם בה, עיקר המיקוד הוא, כמובן, בחברה הערבית "האלימה", ואחריה במשטרה. איכשהו, המדיניות הממשלתית שמייצרת את המציאות הזאת ומתדלקת אותה, לא זוכה לאותו מיקוד. מי שנעדר כמעט כליל מהדיון הוא צה"ל.

עיקר המיקוד בעניין זליגת הנשק הוא בחברה הערבית "האלימה", ואחריה במשטרה. איכשהו, המדיניות הממשלתית שמייצרת את המציאות הזו ומתדלקת אותה, לא זוכה לאותו מיקוד. צה"ל נעדר כמעט כליל מהדיון

מה זאת אומרת, "זה קורה בכל אירוע מלחמתי או מבצע גדול… ממש רשימת מכולת", כדברי בן-שלום? זה כוח עליון או, להבדיל, חלק מפקודות מטכ"ל? אולי זו קונספציה? חיילים יורדים מג'יפ מזווד – שיישאר אחד לשמור. שיתחלפו, אם צריך, ברוטציות. שחלק מכמות הג'ובניקים האדירה והמיותרת בצה"ל תוסב למאבטחי ציוד צבאי בזמן שלוחמים נחים. לו היה חשוד הנמצא בחקירת משטרה מספר לבן-שלום גרסה ברמה כזאת להפרכת החשדות נגדו, בן-שלום כבר היה יודע שיש לו כתב-אישום ביד.

זה קרה שבועות ספורים אחרי עקידת אוקטובר, באחד מקיבוצי העוטף. מייד לאחר הדיפת המתקפה, התפרס צה"ל מחדש לאורך קו הגבול עם עזה וכל קיבוץ לאורך הקו "הוסב" בעל כורחו לבסיס-זמני ואויש בכוחות צה"ל (לרוב, כפלוגות ולעיתים כגדוד). כזכור, באותם ימים, פונו כל הקיבוצים מתושביהם, ובקיבוצים נותרו כיתות הכוננות המורכבות מבני הקיבוץ, וכוח צה"ל שהוצב בכל יישוב.

כל ג'ובניק ששירת בצה"ל בשנות התשעים, מכיר את המושג מערום נשק: נכנסים לחלל אזרחי שלנשק אין מה לחפש בו – קובעים ערימה של כל רובי החיילים ומפקידים חייל או שניים כתורני שמירה עליה. אבל הנורמות השתנו, כנראה. יכולת לראות את מערומי הנשק במדשאות הקיבוצים, כעצים במדורה שעם רדת החשיכה תידלק ותעלה להבות, בלי שומר או אפילו חייל במרחק סביר.

עד כדי כך, שאחד מחברי כיתת כוננות באחד הקיבוצים, אדם שעוד נלחם במלחמת לבנון הראשונה כחייל סדיר, מצא עצמו ניגש לאחד הקצינים המפקדים על הפלוגה והעיר לו על כך. הוא הזהיר אותו מפני גניבה של רובים. בתגובה, התפרץ עליו הקצין – שכאמור, עונה להגדרה "יכול להיות הבן שלו" – שמה הוא מתערב בעניינים לא לו ושיישב בשקט.

כל ג'ובניק ששירת בצה"ל בשנות ה-90, מכיר את המושג מערום נשק, שמופקדים עליו תורני שמירה. אבל הנורמות השתנו כנראה. ניתן לראות את מערומי הנשק במדשאות הקיבוצים, בלי שומר או חייל במרחק סביר

לא חלפו שלושה ימים, ובחמ"ל הקיבוץ בו שוכנת כיתת הכוננות התייצבו שני חיילים מהכוח שהוצב שם והתעניינו אם מישהו במקרה מצא או ראה שני רובי-סער שנעלמו מהמערום. אמיתי לגמרי. יובהר, כי לא מדובר היה ב"עונש חינוכי" של חברי כיתת הכוננות: לא הם מי שהעלימו את הרובים כדי ללמד את החיילים ומפקדם לקח. היעלמותם של הרובים היא, מה שנקרא, בהתאם לנורמות שמירת הנשק המקובלות בצה"ל כיום.

הייתי במקום כמה שעות אחרי גניבת שני הרובים והדברים – כמו כל יתר הפרטים על המתחולל בקיבוצים מאז שבעה באוקטובר – מקורם באותו חבר כיתת כוננות, חברים ומפקדי כיתות כוננות בכמה קיבוצים או ממראה עיניים (שהיתי בעוטף מבוקר 8 באוקטובר ולמשך חודשים רבים אחר-כך).

מה שנכון למדשאות הקיבוצים, תופס גם בשטח ולפעמים, אפילו עולה בחיי אדם. בינואר 2022 נהרגו שני קצינים בדרגת מפקדי-פלוגה במהלך שבוע אימונים של יחידת אגוז באזור נבי מוסא, לאחר שאמצעי ראיית לילה מתקדם הושאר בשטח ומאוחר יותר – נגנב. קצין ביחידה יצא לבדו ומבלי לעדכן את מפקדיו, למרדף בנשק דרוך אחר אמצעי ראיית הלילה. במהלך הדרך, נתקל הקצין בשתי דמויות שנראו לו חשודות וירה עליהן. התפתח קרב ירי דו-צדדי במהלכו נהרגו, כאמור, שני הקצינים.

כתב-האישום שהוגש נגד הקצין, מייחס לו אשמת רשלנות. אלא שהאשמת הקצין – מוצדקת ככל שתהיה – הופכת את האירוע לנקודתי ומונעת טיפול שורש. טקסט של יוסי יהושע באתר YNET למחרת האירוע, דווקא מעיד על קיומן של נורמות ברורות:

"מאחורי היוזמה ללכידת גנבי האמל"ח שהסתיימה אתמול בטרגדיה נמצאת נורמה ותיקה ב'אגוז' של פעם: 'בדואים לא גונבים אמצעי ראיית לילה מהמאהל'. אם זה קרה אז המפקדים הם אלה שיוצאים כדי להשיב את מה ששייך להם".

וכמו בכל מקום שבו קיים מחדל חמור, נדרש ספין הצל"ש: "‏קשה המחשבה שזוהי הדרך לנפילתם של גיבורים… הם פעלו ביוזמה עבור ערך חשוב – ריבונותנו בארץ הזאת", כתב מפקד בית-ספר לקצינים, אל"מ יהודה ואך, באגרת לפקודיו על הרג השניים. לא, הם לא; הם נהרגו בגלל הפקרות, מופקרות ורשלנות.

"עלינו לזכור שהם פעלו מתוך כוונה לסכל גניבת אמצעי לחימה מבסיסם", מיהר מפקד בה"ד 1 לבנות את הנרטיב שמבקש להצדיק את עיוות התודעה הנורא מכל: "לא לשווא אחי נפלת", ככותרת האיגרת. בריחה מאחריות וריפוד מצפון – זה הסיפור. עד כאן בעניין נורמות.

לא חלפו שלושה ימים, ובחמ"ל הקיבוץ בו שוכנת כיתת הכוננות התייצבו שני חיילים מהכוח שהוצב שם והתעניינו אם מישהו במקרה מצא או ראה שני רובי-סער שנעלמו מהמערום

הדעת נותנת, שכיתות הכוננות נותרו בקיבוצים כחלק ממערך ההגנה לצד כוחות צה"ל, במסגרת ההיערכות המחודשת לאחר עקידת אוקטובר והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיה. ובכן, לא בדיוק. עכשיו כבר מותר לספר, כי אחת הסיבות המרכזיות, שלא לומר המרכזית מכולן, להישארות כיתות הכוננות בקיבוצים, היא מניעת ביזה. מצד החיילים.

למען הסר ספק, לא מדובר בתגובת קיצון פרנואידית בעקבות הפקרת הצבא את הקיבוצים ביום שמחתה של תורה או באובדן אמון כתוצאה ממנה. ניסיון העבר הוא שהביא לכך. מבצעים צבאיים ופינוי קיבוצי העוטף בעקבותיהם התרחשו גם קודם לשבעה באוקטובר, ואחד הלקחים המרכזיים מהם היא שלא משאירים חיילים לבד בלי השגחה ושמירה של חברי הקיבוץ.

מעבר לביזה, ישנו ההרס שהחיילים מותירים אחריהם. מאחר שהקיבוץ מפונה, נוטים החיילים להשתלט על בתי החברים ולהסב אותם למגורים צבאיים. הדבר הזה לא קורה מעצמו: הוא נעשה באופן מודע וגלוי, בידיעת המפקדים והקצינים בצה"ל, ובינינו – ייתכן שאף בהוראתם. אחרת, קשה להסביר כיצד הוצבה חמישה ימים לאחר העקידה פלוגת שריון סדירה באחד הקיבוצים, כשאת "המחנה" שלה קבע צה"ל בבית הקברות בקיבוץ עם מצבות בתור מיטות. ובלי מזרנים. יוזמה אזרחית ארגנה לחיילים מזרנים. כדי שלפחות הלילות האחרונים של כמה מהם, שאולי ימצאו את מותם במלחמה, יהיו נוחים עד כמה שאפשר.

למי יהיה לב להשאיר חיילים ישנים בבית-קברות או על מדשאה, ואם בתי חברי הקיבוץ ריקים – אין בכלל דילמה מצד צה"ל. כך קורה, שחיילים נוטים דרך קבע לא רק להתנחל בבתי חברי קיבוצים שפונו, רבים מהם אף מקפידים לקחת פריט-שניים. או יותר. גם כיסאות בשלל.

לא פחות חמור מכך, הוא החורבן שהם משאירים אחריהם. בני משפחה באחד הקיבוצים שנפגעו קשה במיוחד בשבעה באוקטובר, חזרו לביקור ראשון בבית כחודשיים אחרי העקידה. מאחר שהחשמל והמים בקיבוץ נותקו עוד במהלך הדיפת מתקפת החמאס, נוצר מצב – פלא מדעי – שאין מים גם לאינסטלציה וסניטציה בבתים, לא רק לשתייה. עכשיו, תדמיינו איך נראה בית אחרי חודשיים וחצי שפלוגת חיילים מתגוררת בו קבוע ומשתמשת בשירותים, שאי אפשר להוריד בהם מים.

הבית עצמו לא נפגע במתקפת חמאס (אכזריות הגורל פסחה עליו, אבל לא על כל הבתים הסובבים אותו), אבל את מה שלא עשה חמאס, עשו חיילי צה"ל. קופסאות שימורים ריקות, אריזות מזון, חמגשיות, קליעים ותרמילים, שקיות, פסולת, ניירת – מה לא. עכשיו דמיינו שמדובר בכמות שנאגרת בחודשיים וחצי. רצפת הבית הייתה שחורה מרוב זוהמה. כשהושלם שיפוץ הבית על-ידי בני המשפחה, התברר שגם כמה פרטים נעלמו עם החיילים.

בן-שלום מספר בראיון ל"מבט-מל"מ", כי שיתוף-הפעולה בין השב"כ למשטרה, הוא כיום "מצוין". עד מבצע "שומר חומות", במאי 2021 (המבצע הראשון שנועד כולו לשרת פוליטית את בנימין נתניהו ולמנוע הקמת ממשלה בלעדיו), היה שיתוף-הפעולה הזה "טוב" ואחריו "טוב מאוד". לפחות מתקדמים ממחדל למחדל. ועדיין, בן-שלום מתאר מציאות שרק החמירה מאז שבעה באוקטובר, בכל הקשור ל"זליגת נשק" לישראל מהמדינות השכנות.

קופסאות שימורים ריקות, אריזות מזון, חמגשיות, קליעים ותרמילים, שקיות, פסולת, ניירת – מה לא. עכשיו דמיינו שמדובר בכמות שנאגרת בחודשיים וחצי. רצפת הבית הייתה שחורה מרוב זוהמה

כמויות אדירות של תחמושת ואמצעי לחימה מגיעות ממזרח. המבריחים מגיעים עם המשלוח אחרי שחצו את נהר הירדן והתמקמו בנקודה שסוכמה מראש. בצד הישראלי של הגבול פוגש אותם איש קשר ומקבל את המשלוח.

במספר תפיסות משלוחים שכן צלחו, התגלה שההברחות אינן רק של כלי-נשק שלמים, אלא גם של חלקים, מקני M-16, קפיצים, מכלול ועוד. מהחלקים האלה מורכבים אחר-כך הרובים באופן עצמאי. מטבע הדברים, קל יותר להבריח חלקים נפרדים מרובה שלם.

אבל זה, כאמור, הגורם המוכר יותר בתודעה הציבורית והקל יותר מבחינת מערכת הביטחון ולממשלה בסוגיית הברחות הנשק. באוגוסט האחרון צוטטו קצינים בצה"ל במאמר שפורסם בעיתון הסעודי "א-שרק אל-אווסט" מספרים כי במלחמה בעזה נתפס נשק רב שמקורו במחסנים של צה"ל.

שוב ושוב, לאורך השנים, נחשפות פרשות גניבות והברחות מבסיסי צה"ל. כך למשל, במרץ 2020 נחשפה רשת הברחות נשק ואמצעי לחימה מבסיסי צה"ל, בה היו מעורבים חיילים ואזרחים. יעד הסחורה היה שטחי הרשות הפלסטינית. בשנת 2017 גניבה גדולה מבסיס שדה-תימן.

לפי נתוני משרד הביטחון, המופיעים בדוח של הכנסת בנושא בשנת 2021, נגנבו מצה"ל בשנים 2020-2017 272 כלי ירייה, כ-29 אלף קליעים ויותר מאלף ומאתיים אמצעי לחימה אחרים כמו חומרי נפץ, לבנות חבלה ורימונים. לצד הגניבות, דיווח צה"ל על "אובדנם של 232 כלי-נשק או מכלול (החלק הפנימי של הנשק, שחייל נדרש לפרק כשהוא יוצא מהבסיס לחופשה)", ומקרים אלה נחקרים כחשד לגניבה.

ואולם, דוח מבקר המדינה לשנת 2018, שבחן את סוגיית הברחות הנשק מצה"ל, חשף את המלכוד: ממילא מרבית מגניבות הנשק בצבא לא מדווחות למצ"ח ובחלק מהבסיסים נמנעים בכלל מלדווח על היעלמותם של כלי-נשק ואמצעי לחימה. לצה"ל גם לא הייתה יכולת להפיק נתונים בדבר כמה מהנשק הגנוב אותר בסופו של דבר.

דוח מבקר המדינה לשנת 2018, שבחן את סוגיית הברחות הנשק מצה"ל, חשף את המלכוד: ממילא רוב גניבות הנשק בצבא לא מדווחות למצ"ח ובחלק מהבסיסים נמנעים מלדווח על היעלמות כלי-נשק ואמצעי לחימה

דוח מבקר המדינה מצא, כי למעלה מעשור קיימת עלייה ניכרת בכמות אמצעי הלחימה וכלי הנשק הנגנבים מצה"ל. הדוח קבע, כי אחת הסיבות לכך היא התחזקות הקשרים בין עבריינים וסוחרי אמצעי לחימה מהחברה הערבית עם חיילים בעלי גישה לנשק ואמצעי לחימה. כל אלה הן דוגמיות בפריסה של שנים רבות. אלה הנורמות שדפוקות.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר