שוב עולה סוריה לכותרות. בין בשאר אסד, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, טורקיה ואיראן, עולים שוב לשיחה בישראל, בצניעות המתבקשת, הכורדים. לאן הכורדים שייכים בפאזל המשונה הזה? מה מקומם ברשת הקשרים הכוחנית והאינטרסנטית המתהווה בימים אלה?

איתי אנגל כתב בצדק שהכורדים הם בעלי בריתנו הטבעיים. אני מסכים לחלוטין, אבל חושב שלא נאמר מספיק על הארגון הפוליטי הייחודי של האוטונומיה הכורדית בסוריה.

מה מקום הכורדים ברשת הקשרים הכוחנית והאינטרסנטית המתהווה? איתי אנגל כתב בצדק שהם בעלי בריתנו הטבעיים, אבל לא נאמר מספיק על הארגון הפוליטי הייחודי של האוטונומיה הכורדית בסוריה

רוב האנשים בישראל לא מכירים את המילה "רוג'בה" (שמה הכורדי של האוטונומיה) והם אינם מודעים לכך שלא מדובר כאן בעוד "שחקן אזורי" רגיל. בין ישראל והאוטונומיה הכורדית קיים קשר אידיאולוגי-ערכי שמהווה בסיס הרבה יותר יציב לברית אזורית, שמושתתת על מחויבות משותפת לדמוקרטיה ושוויון (בהנחה, כמובן, שאזרחי מדינתנו עדיין מחזיקים בערכים האלה).

ב-2019, כתבתי בהארץ על הייחודיות הכמעט ניסית של האוטונומיה הכורדית בסוריה (נקרא לה כך מצורכי נוחות, אבל יש לציין ששמה הרשמי הוא "האוטונומיה הדמוקרטית של צפון-מזרח סוריה", בניסיון מוצהר להבהיר שזו אוטונומיה של כל תושביה ולא רק של הכורדים). זו עומדת על שני עמודי תווך שאפתניים במיוחד: דמוקרטיה ישירה ומבוזרת, ופמיניזם.

דמוקרטיה ישירה ומבוזרת תואמת הרבה יותר את האידיאל הדמוקרטי מזו המונהגת בישראל. העיקרון הוא שהחלטות קולקטיביות מתקבלות ברמת הארגון הנמוכה ביותר האפשרית, ובאמצעות קונצנזוס.

אם, למשל, יש צורך להקים גן ילדים נוסף בשכונה מסוימת, כל ההחלטות הקשורות לכך יתקבלו ברמת השכונה. אם צריך לסלול כביש שיחבר מספר שכונות, ההחלטה מתקבלת ברמת העיר. כך הלאה עד לרמת הקנטון – האוטונומיה הכורדית מונה שבעה קנטונים – ורמת האוטונומיה כולה.

ההחלטות לא מתבססות על הצבעות רוב גרידא, אלא על חתירה להסכמה רחבה. קבוצות פוליטיות לא אמורות לנסות לכופף את ידן של קבוצות אחרות. אם ההצעה זוכה להתנגדות חריפה מצד חלקים מהקהילה, מנסים לחשוב על הצעה אחרת שתעבוד יותר טוב. נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי? חכו.

בין ישראל והאוטונומיה הכורדית קיים קשר אידיאולוגי-ערכי שמהווה בסיס יציב בהרבה לברית אזורית, המושתתת על מחויבות משותפת לדמוקרטיה ושוויון (בהנחה שאזרחי מדינתנו עדיין מחזיקים בערכים האלה)

העיקרון השני של האוטונומיה הכורדית הוא פמיניזם. כאן באמת מדובר בנס קטן. אנו חיים באזור בו דיכוי הנשים הוא מהחריפים ביותר בעולם. ייצוג הנשים בפרלמנטים של מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה הוא הנמוך בעולם – כ-17%.

החוקה של האוטונומיה הכורדית, לעומת זאת, מחייבת ייצוג של 50% בכל רמות הארגון הפוליטי – החל ממועצת השכונה ועד למועצה הכללית של האוטונומיה. אדרבא, בכל רמת ארגון מתקיימת גם מועצת נשים נפרדת שמטפלת בענייני נשים.

קרוב למחצית הצבא הוא צבא נשים (ה-YPJ), וישנו כוח משטרתי נפרד של נשים. באוטונומיה הכורדית, ההבנה היא כי מצב הקהילה הפוליטית כולה הוא כמצב הנשים בקהילה – חיזקת אותן, חיזקת את כולם.

אלה הם העקרונות המוצהרים של האוטונומיה הכורדית על פי חוקתה. מדובר ברעיונות מאוד שאפתניים. הם דורשים רמה גבוהה של מעורבות מצד האזרחים, כזו שלעתים קשה לגייס (כך גם אמרו לי בראיונות שקיימתי ב-2019).

אנשים נוטים להטיל ספק שארגון פוליטי כזה הוא אפשרי. אבל תמיד יש פער בין המציאות לבין השאיפות. האם עובדה זו אמורה לגרום לנו לוותר על הרצון להיות טובים יותר? רעיונות הם חשובים. ערכים הם חשובים. הם המצפן ונקודת הייחוס שלנו. גם כשאנחנו מפרים אותם, לפחות אנחנו יודעים את זה, ושומרים על השאיפה לתקן.

קיים קשר משפחתי בין הפילוסופיה הפוליטית של האוטונומיה הכורדית לבין הסוציאליזם שהונח בבסיסה של מדינת ישראל. הראשונה נוסחה על ידי המנהיג הרוחני של הכורדים, עבדאללה אג'לאן. אג'לאן הושפע רבות מרעיונותיו של פילוסוף פוליטי בשם מארי בוקצ'ין. בוקצ'ין נולד בניו יורק למהגרים יהודים מרוסיה והושפע על ידי המרקסיזם של אמו וסבתו, אך נטש בשלב מאוחר יותר בחייו את המרקסיזם לטובת תיאוריה פרי-עטו של "אקולוגיה חברתית". האנשים שמנסים ליישם חזון זה בצפון-מזרח סוריה הם, במובן מסוים, בני דודם האידיאולוגיים של התנועה הקיבוצית והתנועה הסוציאליסטית בישראל.

העיקרון השני של האוטונומיה הכורדית הוא פמיניזם. כאן באמת מדובר בנס קטן. אנו חיים באזור בו דיכוי הנשים הוא מהחריפים בעולם. ייצוג הנשים בפרלמנטים של מדינות המזה"ת וצפון אפריקה הוא הנמוך בעולם – כ-17%

הכתבה ב-2019 הופיעה תחת הכותרת "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". המטרה של כותרת זו הייתה כפולה: גם להצביע על הקשר בין האוטונומיה הכורדית ובין מדינת ישראל, אבל גם לטעון שמדינת ישראל איבדה את בכורתה. ערכי השוויון הם כבר מזמן לא בראש מעייניה של הנהגת ישראל ושל רוב אזרחיה. אנו צופים, לצערנו, בדעיכה דומה של הערכים הדמוקרטים (ככל שמילה זו חורגת מכלל האצבע של "הכרעת הרוב").

יש השלמה רחבה עם השלטון הצבאי באיו"ש וברצועת עזה כרוע הכרחי (או, על פי ציבור לא קטן, כדבר חיובי ורצוי). הפמיניזם מעולם לא היווה נדבך חשוב של הפילוסופיה הפוליטית בישראל. עדות לכך היא העובדה כי מפלגות חרדיות בישראל מונעות מנשים את הזכות הבסיסית להיבחר לכנסת, ואין על כך אפילו שבריר מחאה. ייצוג הנשים בכנסת הוא 25%, נמוך מזה של מצרים או עיראק.

למרות כל זאת, הנורמות בישראל הן עדיין דמוקרטיות. יש ציבור גדול שמחזיק בדעות ליברליות. ערכי השוויון והסולידריות עדיין חשובים, והם גם מצויים בשורשי המדינה ובכתביהם של מנהיגיה הפוליטיים והרוחניים הראשונים.

למרות האירועים המדאיגים של השנים האחרונות, אני סבור שעדיין יש יסוד אידיאולוגי וערכי משותף בין ישראל והאוטונומיה הכורדית, ושיש לכך חשיבות. יתכן שבמפת האינטרסים הנוכחית, יעדיף המחליף של אסד לשתף פעולה עם ישראל, ויתכן ששיתוף פעולה זה יסייע לקדם מטרות אחרות. אבל מה יקרה כשהמפה תשתנה? כשעוצמתם היחסית של המחליף או בעלי בריתו האפשריים תשתנה?

מאיזה מעיין שתה אל-ג'ולאני כל חייו? מהם עמודי התווך שלו? הנה רמז: זה אותו האיש שבראיון לתכנית Frontline ב-2021, אמר למראיין על פיגועי 11 בספטמבר כי "כל אחד שחי בעולם הערבי או המוסלמי שאומר שהוא לא שמח על כך משקר".

ישראל השלימה עם השלטון הצבאי באיו"ש וברצועת עזה, וייצוג הנשים בכנסת נמוך מזה של מצרים או עיראק, אבל יש עדיין יסוד אידיאולוגי וערכי משותף בין ישראל והאוטונומיה הכורדית

אנחנו יודעים מאיזה מעיין שתו הכורדים. אנחנו יודעים לאן המצפן שלהם פונה. ברית איתם לא מונעת הסכמות עם שחקנים אחרים, אבל לפחות איתם, אנחנו יודעים שהם לא סתם "משחקים". יתרה מכך, לישראל יש את הכוח לסייע משמעותית לאנשים שבאמת ובתמים ראויים לעצמאות, ושעצמאותם מיטיבה עם האזור כולו.

ד"ר דור שלטון הוא פוסט-דוקטורנט במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב. מחקרו עוסק באבולוציה התרבותית של האדם.