בשנה שצבועה כולה בצבעי מלחמה, ובה ילדי ישראל כולם נאלצים להתבגר מהר וחווים ילדות שונה מזו שייחלנו לה, יש כ-2000 ילדים ובני נוער שמתמודדים בנוסף גם עם מחלת הסרטן.

דמיינו את אי הוודאות והפחד מהלא נודע, את החרדה לביטחון האישי, את הניתוק החברתי, את ההורים שמתפצלים בין הבית לחוץ כפי שכולנו מכירים, ותכפילו. ואז תכפילו שוב.

דמיינו את אי הוודאות והפחד מהלא נודע, את החרדה לביטחון האישי, את הניתוק החברתי, את ההורים שמתפצלים בין הבית לחוץ כפי שכולנו מכירים, ותכפילו. ואז תכפילו שוב

כשמדובר במשפחות בהן אחד ההורים במילואים, וההורה השני ליד מיטת הילד המאושפז, הקושי עצום. ומה עם הילדים הנוספים? העבודה? אם מדובר באחת מעשרות המשפחות המפונות מביתן, המצב מורכב אפילו יותר. אם מדובר במשפחה שכולה, ההתמודדות האיומה קשה שבעתיים.

אנחנו פוגשים את הילדים האלה מדי יום וחווים יחד איתם את המציאות המורכבת ואת ההשפעה הדרמטית של המצב על מצבם הרגשי והגופני. ילדים אלה נמצאים בקבוצת סיכון מוגברת וזקוקים למענים מיוחדים ולתמיכה רחבה.

המילים: חוסן, שיקום ופוסט טראומה – חדרו השנה יותר מתמיד לתודעה הקולקטיבית שלנו.

התאוששות מאסונות קהילתיים נחקרה בעבר במצבי מלחמה, טרור ואסונות טבע.

נמצא כי אוכלוסיות שנכנסו לאירוע הקיצון במצב יחסית רגיל, עתידות להתגבר על האירוע המשברי בזמן קצר יותר. משך ההתאוששות ממשבר של אוכלוסיות חלשות באירוע קיצון, הוא ארוך יותר והסיכון לפתח פוסט טראומה גדול יותר. לצערנו אנחנו רואים את זה בשטח.

כשליש מהילדים המתמודדים עם סרטן נותרים עם סימני פוסט טראומה, וגם כשליש מההורים לילדים חולי סרטן מדווחים על סימני פוסט טראומה.

משך ההתאוששות ממשבר של אוכלוסיות חלשות באירוע קיצון, ארוך יותר והסיכון לפתח פוסט טראומה גדול יותר. כשליש מהילדים חולי הסרטן וכשליש מההורים לילדים חולי סרטן נותרים עם סימני פוסט טראומה

א' האמיץ בן 12, ילד חכם ומלא שמחת חיים, מקיבוץ בגליל המערבי, עבר לא מעט בחייו הצעירים. לאחר שגידול על עצב הראייה גרם לו לאבד את הראייה בעין אחת. הוא עבר טיפולים כימותרפיים אינטנסיביים ומצבו התייצב, אך הגידול חזר. מאז תחילת המלחמה, א' ומשפחתו פונו לחיפה, שם הוא נאלץ להתמודד עם חידוש הטיפולים הרחק מהבית ומהסביבה אליה היה רגיל.

א' המקסימה, נערה שובת לב בת 17 מקיבוץ בצפון, נלחמת גם היא במלחמה שבתוך המלחמה. לאחר טיפולים אונקולוגיים אינטנסיביים, היא ובני משפחתה פונו מביתם והיא נאלצה להתמודד גם עם הבדידות עקב המרחק מחבריה בני גילה. "נעקרנו מהבית ואז הכאבים חזרו" היא משתפת.

ד' המתוק, ילד שמח בן 9, שחווה התמודדות קשה עם הסרטן תוך סכנת חיים, נאלץ יחד עם בני משפחתו להתפנות מביתם החם בגבול הצפון למגורים ארעיים, בתקופה בה הדבר החשוב ביותר עבורו הוא הוודאות והביטחון.

מאחורי הסיפורים של ילדים גיבורים אלה, ועוד רבים כמותם, עומדת משפחה שלמה, גרעינית ומורחבת, אשר חווה טלטלה כה עזה, כזו שלא ניתן להתגבר עליה לבד.

עמותת "גדולים מהחיים" עומדת לצידן של המשפחות הללו במטרה ללוות אותן לעבר ההחלמה, תוך שמירה על החוסן האישי ועל התא המשפחתי.

לצד מימון תרופות וטיפולים מצילי חיים, פיתחנו מענים מגוונים להצלת הנפש בקבוצות תמיכה, בהרחבת הסיוע הרגשי, חונכויות, פעילויות שמחה ונופשי התאווררות, גני ילדים יחודיים ותוכניות חינוכיות ייעודיות המלוות את הילדים ובני הנוער בהתמודדויות המורכבות שלהם.

לצד פעילויות אלה, אנו פועלים במרץ בקידום מדיניות ומיצוי זכויות לילדים חולי סרטן מול משרדי ממשלה וועדות כנסת.

נערה בת 17 מקיבוץ בצפון, נלחמת במלחמה שבתוך המלחמה. לאחר טיפולים אונקולוגיים אינטנסיביים, היא ומשפחתה פונו מביתם והיא נאלצה להתמודד גם עם הבדידות והמרחק מחבריה: "נעקרנו מהבית ואז הכאבים חזרו"

על כתפינו כחברה מוטלת האחריות לזכור את אותן קבוצות באוכלוסייה שנכנסו לאירוע הקיצון שאנו עוברים ממקום חלש יותר, וכעת זקוקים לתמיכה ולשיקום ייחודיים שיאפשרו להם לחזור לחיים.

באחת מהפעילויות של גדולים מהחיים עם בני הנוער, שיתף אחד הנערים בפתיחות, כי לאחר הסבל הרב שעבר בתקופת הטיפולים, הפעילות בקבוצה עזרה לו להיזכר כעת כמה שווה לחיות.

יתכן כי זה מסר לכולנו, דווקא מילד שהתמודד עם הקשה מכל, בתוך ים הכאב שאנו עוברים כעם ומדינה, להזכיר לנו יום יום כמה באמת שווה לחיות.

אפרת ליכטמן, מנכ"לית עמותת "גדולים מהחיים", בעלת ניסיון עשיר של עשרות שנים בניהול והובלת עמותות בישראל ובעולם, הפועלות לקידום החברה בישראל.