הגענו מהר לשלב בשר התותחים במלחמת חרבות הברזל. כמעט כל יום שניים, שלושה. לפעמים שישה. פעם ברפיח, פעם בג'באלייה, בית חאנון או אי שם בשומרון.

הטקס, שלושה מטחים, קינת האלמנות שמסרבות להאמין, כעס ההורים, בכי האחים והאחיות, "יהי זכרם ברוך" מפטירים האולפנים וחוזרים לשגרת התעתוע של יריב לוין בבג"ץ, בנימין נתניהו בשופטיו, ניסים ואטורי במשפחות החטופים, טלי גוטליב במשטרה, יו"ר הכנסת בעינב צנגאוקר, איתמר בן גביר ביועמ"שית, בצלאל סמוטריץ' בכל משק בית בישראל, ושרה נתניהו בכולם במקביל ממיאמי. בית המטורפים המיניסטריאלי על סטרואידים.

הטקס, שלושה מטחים, קינת האלמנות שמסרבות להאמין, כעס ההורים, בכי האחים והאחיות, "יהי זכרם ברוך" מפטירים האולפנים וחוזרים לשגרת התעתוע של לוין בבג"ץ, נתניהו בשופטיו וכן הלאה

הציבור מותש. עייף משנתיים של הפגנות שבועיות ויומיומיות. לא יודע איך להתמודד עם הסחי והספינים, הרשע והשקרים שנשפכים עליו מכל עבר.
והחיילים הצעירים מתים. בזה אחר זה. יומיום. עוד מטען, עוד צלף, עוד בניין שהתמוטט. למי יש כוח לספור, למי נשאר כוח להיאבק.

בלבנון זה נמשך 18 שנה. כ-25 הרוגים בשנה בממוצע. בעזה הקצב הזה הוא חודשי. כ-1200 הרוגים ספרה ישראל בלבנון. מתוכם 562 נהרגו במהלך השנים בבוץ הלבנוני. בעזה כבר מונים יותר מ-840 חללים, כולל נופלי השבעה באוקטובר. מתוכם, כ-400 נופלים ב-15 החודשים שחלפו בבוץ העזתי.

בשר תותחים. אין ביטוי אחר. עזה הפכה לוייטנאם שלנו. ההרג כל כך מסיבי ואכזרי, שנפש האדם לא יכולה לעכל את הזוועה.

"כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", כתב ברטולד ברכט, "איש אינו קורא עוד עצור!"

"כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.
כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר
קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:
דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים
שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ".

בלבנון זה נמשך 18 שנה. 25 הרוגים בשנה. בעזה הקצב הזה הוא חודשי.
כ-1200 הרוגים ספרה ישראל בבוץ הלבנוני במשך 18 שנה. בעזה כבר מונים יותר מ-840 חללים אחרי 15 חודשים בלבד

והפשעים נערמים עד שהם נעשים בלתי נראים. גם פשעי חמאס, גם הפשעים של ממשלת ישראל וחיילי צה"ל שלנו.

כשהסבל נעשה ללא נשא, אין שומעים עוד את הצעקות.

כך מרשה לעצמו אמיר אוחנה להתעלל באימו של מתן צנגאוקר באיזה תירוץ ביורוקרטי אטום, עלוב ואכזרי.

כך מרשה לעצמו נתניהו ללכת לעסקה חלקית שתמשיך את הפקרת החטופים לנצח ולא עוצר את המלחמה, רק כדי לשמר את קואליציית הדמים שלו בשלטון.

כך נמשך מסע הדיווחים השגרתי על חיילים מתפוצצים יומיום בעזה.
כבר אי אפשר לצעוק יותר. איש לא שומע, איש לא מזדעזע.

ממשלת המחדל מסרבת בבוטות ובחוצפה להכיר באחריותה ולמנות לפחות ועדת חקירה ממלכתית. מסרבת לבקש מחדש את אמון העם בבחירות, מסרבת לקיים את חוקי המדינה למרות שחבריה נשבעו אמונים לחוקי המדינה.

ושקט הוא רפש, הפקר דם ונפש. התנועה שחרטה על ליבה את המילים הללו מפקירה דם ונפש בלי בושה. הבושה מתה. נקברה במנהרות חמאס.

ובשר התותחים מדמם. המחסור ביחידות וכוח אדם גורם לצה"ל לשלוח חיילים צעירים, לא מנוסים ולא מקצועיים להילחם במטענים בעזה. אתה רואה את הגילאים במודעות האבל. אין להם סיכוי אחרי טירונות קצרה ואימון מקוצץ לזהות מטענים מוסלקים בבתים החרבים בבית חאנון. אין להם יכולת להתמודד מול צלפים מיומנים של הנוחבות. הכאב על מותם המיותר פשוט שורף את הלב.

מי שיודע, מבין. פרשת מותו של גור קהתי למען השיגעון של זאב ארליך הוא דוגמית אחת משלל מקרי מוות מיותרים. כי היחס אל החיילים הצעירים האלה הוא אל בשר תותחים. הממשלה לא קיימה דיון אחד על כמות האבדות בעזה. על המחיר שגובות החלטותיה להמשיך במלחמה מחיילי צה"ל.

גם גורל החטופים הפך לגורלם של בשר התותחים. ממשלת ישראל אדישה לגורלם. גורלה הפוליטי חשוב יותר.

פרשת מותו של גור קהתי למען השיגעון של זאב ארליך הוא דוגמית אחת משלל מקרי מוות מיותרים. כי היחס אל החיילים הצעירים הוא אל בשר תותחים. הממשלה לא קיימה דיון אחד על כמות האבדות בעזה

כך הגענו במהירות ממלחמת קיום שנפתחה במחדל נורא והפתעה, למלחמה חסרת תכלית שבה רק בשר התותחים משלם מחיר. החיילים המתים ומשפחותיהם.

והחטופים המתים והגוססים ומשפחותיהם.
הרשע הישראלי בא כמו גשם נופל.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.