כל מי שמתעניין בעולם היהודי בשנים האחרונות יתקשה לפספס את העובדה המטרידה: הקרע הקיים בין היהודים בישראל ובארה"ב מתרחב בקצב מדאיג.

משמאל, זה מוסבר כך: יהודים אמריקאים ליברלים מתקשים לתמוך בישראל הימנית, השקועה בעימות ובכיבוש; ישראל השמרנית-דתית, המשועבדת לממסד כוחני ושמרני, שוללת את אורח החיים הדתי והתרבותי של יהודי אמריקה.

ויש גם גרסה ימנית: היהודים האמריקאים, הפריבילגיים, הבטוחים והמפונקים, לא יכולים להבין את החיים במזרח התיכון; הבורות העמוקה שלהם לגבי ישראל והפלסטינים – ולא הליברליות שלהם – היא שגורמת להם לפנות נגד ישראל.

אבל למרות שהם מאשימים גורמים שונים בקיום הקרע, שני הצדדים לוקחים כמובן מאליו את הטענה שהוא קיים, ושהסיבה המרכזית לכך היא פוליטית: שישראל כבר לא עומדת בציפיות הפוליטיות והמוסריות של יהודי ארצות הברית, ושהעובדה הזו – כך לפי הדעה הרווחות – קורעת את העם היהודי לגזרים.

יש רק בעיה מטרידה אחת עם ההסבר הזה: הוא לא יכול להיות אמיתי.

יהודים אמריקאים דיברו בלהט על לאומנות יהודית וכוח צבאי הרבה לפני שבנימין נתניהו התקוטט עם ברק אובמה, הרבה לפני הכיבוש, ואף הרבה לפני הקמת ישראל; מהצד השני, הישראלים ומעולם לא היו גרסאות שזופות של אחיהם היהודים מארצות הברית. רוב היהודים הישראלים מתקשים להבין את החרדות הפנימיות שהם מעוררים אצל יהודים אמריקאים, ולכן יש להם מעט מאוד כבוד אליהם.

ספר חדש של ד"ר דניאל גורדיס, סגן נשיא המרכז האקדמי שלם, טוען כי למרות שהקרע הפוליטי אכן מייצר את רוב הרעש, הוא רק התסמין לקרע עמוק ומתמשך. יותר. הספר, "We Stand Divided" ("אנחנו עומדים מפוצלים"), הוא ניסיון מרתק להביט מקרוב ובצורה חדשה בשוני בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים.

יהודיות אמריקאיות משתתפות באירוע תגלית בירושלים (צילום: דודי וקנין\פלאש 90)

מסורת עמומה

המסורת היהודית עמומה במתכוון באשר לשאלה האם יהדות היא זהות דתית או זהות לאומית. למעשה היא קצת משניהם, כי על פי ההלכה ניתן להיוולד יהודי (כמו בשבט, הגלגול העתיק של הלאום), או לעבור המרה ליהדות (כמו בדת).

העמימות הזו עשויה לבלבל את מי שמביט מבחוץ, אך היא נתנה ליהדות עמידות שאפשרה לה להסתגל לסביבות תרבותיות ופוליטיות משתנות במשך אלפי שנים. וכבר לפני יותר ממאה שנה, יהודים בארה"ב ובאירופה נקטו גישות שונות בנושא.

וכך, עוד בשנת 1885, רבנים מרכזיים בארה"ב הביעו עמדה ברורה בנושא הזה, כאשר אמרו כי "אנחנו כבר לא רואים את עצמנו כאומה, אלא כקהילה דתית", וצפו כי "אף אחד מאיתנו לא יחזור לפלסטין היהודית" ("מצע פיטסבורג").

גם לאחר שהרצל הקים את מוסדות התנועה הציונית, רבנים אמריקאים הצהירו כי "אנחנו מתנגדים באופן שלא ניתן לשינוי לציונות פוליטית. היהודים אינם אומה, אלא קהילה דתית. אמריקה היא ציון שלנו"

גם לאחר שהרצל הקים את מוסדות התנועה הציונית, התאספות דומה של רבנים אמריקאים הצהירה כי "אנחנו מתנגדים באופן שלא ניתן לשינוי לציונות פוליטית. היהודים אינם אומה, אלא קהילה דתית. אמריקה היא ציון שלנו". וגם בזמן שהאנטישמיות השתוללה באירופה, הקולג'ים היהודיים ארה"ב התנגדו לציונות.

רק באמצע שנות ה-50, הרב יוסף בר סולובצ'יק, מנהיג האורתודוקסיה המודרנית באמריקה, היה זה שאימץ בדיעבד את מדינת ישראל הצעירה.

דניאל גורדיס (צילום: באדיבות Shalom College)

חשוב לציין כי ראשי הזרמים הדתיים המרכזיים באמריקה לא כעסו על משהו שישראל עשתה, אלא על מה שהייתה: ניסיון למסגר את היהדות במונחים לאומיים בלבד. זו הייתה "אי הסכמה בנוגע למהות של יהדות", כותב גורדיס. יהודים אמריקאים, אחרי הכל, ראו את היהדות שלהם במונחים דתיים בלבד.

במקביל, הם גם היו עסוקים מאוד בלהפוך לאמריקאים, אולי הפעולה המוצלחת ביותר של אינטגרציה שנרשמה אי פעם בקהילה יהודית בתפוצות. אבל לאינטגרציה הזו היה, כמובן, מחיר: ארצות הברית דרשה מהיהודים שלה להיטמע בחברה האמריקאית באופן מלא ושלם – במראה, בשפה, בתרבות ובפוליטיקה.

וכך, יהודים ארה"ב היו יכולים לשמר מורשת וזהות ייחודית רק בעולם הדתי. כפי שכותב גורדיס, "הגדרת יהדות כדת נתנה ליהדות סוג של סטטוס מוגן: זה לא משהו שאמריקה תדרוש שיהודים יזנחו כדי להיראות אמריקאים לחלוטין".

ובזמן שיהודי ארצות הברית הפכו להיות חלק מהחברה סביבם, היהודים באירופה נדחפו לכיוון ההפוך. כשהם צופים באנטישמיות הגוברת ביבשת, היהודים הציונים הזהירו את כלל יהודי אירופה מחורבן כל התקוות שלהם לאינטגרציה.

בסופו של דבר, גם אלה וגם אלה צדקו: באמריקה, האמון היהודי באתוס של סובלנות וזכויות אינדיבידואליות התגלה כמוצדק; באירופה, גם האזהרות החמורות ביותר של הציונים על התגלו כהערכות חסר

הציונים הגיעו למסקנה כי רק על ידי בריחה למדינה משלהם, רק על ידי אימוץ הייחודיות שלהם – ולא רק כמסורת יהודית, אלא כאומה – הם עשויים להינצל.

בסופו של דבר, גם אלה וגם אלה צדקו: באמריקה, האמון היהודי באתוס של סובלנות וזכויות אינדיבידואליות התגלה כמוצדק; באירופה, גם האזהרות החמורות ביותר של הציונים על הקטסטרופה הצפויה שם, התגלו כהערכות חסר.

כיום, שתי הקהילות – הציונית והאמריקאית – מהוות יחד 80% מיהדות העולם.

חיילים יהודים מחטיבת חייל הרגלים ה-329, בתפילות ראש השנה, בין בוז'אנסי לאורליאנס, צרפת, ב-1944 (צילום: באדיבות המוזיאון הלאומי להיסטוריה צבאית יהודית אמריקאית\ דרך JTA)

"הבלגן של ההיסטוריה"

הפער הבסיסי, שהוגדר בנקודת ההקמה של שתי הציביליזציות היהודיות האלו, הוביל להשלכות נרחבות. גורדיס עושה עבודה טובה בחשיפה של חלק מהן.

גם להיסמכות של הציונים על עצמם היה מחיר, מציין הסופר יליד ארה"ב שמתגורר בישראל. בעוד שיהודי אמריקה חיו בבטחה, שגשוג וקבלה, היהודים בישראל נאלצו להתמודד עם התוצאות הכואבות של אלימות המאה ה-20.

הישראלים ביצעו טעויות שרק מדינות יכולות לעשות, כמו גזענות כלפי עולים ממדינות מסוימות, מלחמות לא הכרחיות ופגיעה במיעוטים. אמריקה הגנה על היהודים מהצורך ללכלך את הידיים בפרשות ובצעדים שגויים

וכך, זמן רב אחרי שאמריקה סגרה את גבולותיה בפני הגירה המונית באמצע שנות ה-20, היו אלו הציונים שקיבלו את היהודים שנמלטו מהעולם הערבי ומאירופה. בנוסף, היו אלו הישראלים, לא האמריקאים, שהיו חייבים לבנות מדינה, צבא, מערכת חינוך דוברת עברית, וכל הסממנים והצרכים השוטפים של קיום לאומי.

ולכן, היו אלו הישראלים שביצעו טעויות גדולות שרק מדינות יכולות לעשות, כמו גזענות כלפי עולים ממדינות מסוימות, מלחמות לא הכרחיות ופגיעה במיעוטים.

אמריקה הגנה על היהודים לא רק מאויבים חיצוניים, אלא גם מהצורך ללכלך את הידיים בפרשות ובצעדים שגויים, אותם מכנה גורדיס "הבלגן של ההיסטוריה".

עטיפת הספר "We Stand Divided" מאת דניאל גורדיס

גם יהודי ארצות הברית עשו טעויות משלהם, כמובן. לאורך ההיסטוריה האמריקאית, הם תמכו במלחמות מיותרות, נקטו בצעדים הרסניים והחזיקו בדעות גזעניות. אבל כשהם עשו זאת, הם לא עשו זאת כיהודים. הם עשו זאת כאמריקאים, משום שהזהות היהודית שלהם צומצמה למרחב אישי יותר.

ולכן, גם כאשר צברו כוח והשפעה, יהודי ארצות הברית המשיכו להאמין ולהרגיש שהיהודיות שלהם "לא מתלכלכת" במלכודות המוסריות של כוח והשפעה כאלה.

כפי שג'ורג' סטיינר ניסח זאת, כשתיאר את האתיקה של כוח טהור:

זה היה, במשך אלפיים שנים, הכבוד של היהודי על כך שהוא חלש מידי לגרום לאדם אחר להיות חסר בית, אומלל כפי שהוא היה בעצמו.

לכן אין פלא, מדגים גורדיס בספר, שישראלים רבים מתקשים לקבל יהודי אמריקאי פרוגרסיבי כמו דניאל לוי, אחד מהמייסדים של ארגון ג'יי סטריט, הטוען שאין זכות קיום למדינה יהודית שלא מצליחה לפעול לפי סטנדרט מוסרי גבוה.

"תראה, בשורה בתחתונה", מצוטט לוי בספר, "אם כולנו טועים, ונוכחות יהודית במזרח התיכון יכולה לשרוד רק עם החרב, אז ישראל היא לא רעיון טוב מאוד".

אבל עבור ישראלים רבים – שבני משפחותיהם נמלטו מאירופה, ולא הורשו להיכנס לארה"ב – הטענה שהקיום של ישראל תלוי גם בהתנהגות שלה לא נשמעת מוסרית. באוזניהם, הטענה של לוי נשמעת חסרת רגישות ופריווילגית.

יש יהודים אמריקאים הרגילים לחשוב על יהודיות במונחים מוסריים המנותקים מהפשרות הקשות של ההיסטוריה, כי הם לא תופסים שהטוהר המוסרי הזה נולד מהזכות החיבוק החם של אמריקה, אשר עשתה עבורם את העבודה המלוכלכת.

יהודים ישראלים רבים, לעומת זאת, מאמינים כי היהודיות שלהם התעצבה לאור ההיסטוריה העולמית. הם נכונים לשלם את המחיר המוסרי של עצמאות ופעילות עצמאית, משום שההיסטוריה היא שהשאירה אותם ללא אפשרות אחרת.

עלון שנוצר על ידי ועדת הסעד היהודית ב-1918, מהתערוכה "לחופש: חווית היהודים האמריקאים במלחמת העולם הראשונה" במוזיאון הלאומי ויד הזיכרון למלחמת העולם הראשונה במיזורי (צילום: קרן אן וג'ון פ. מקנולטי\ דרך JTA)

נקודות מבט שונות

הנקודה המרכזית בספר היא לא להצדיק את הפעולות של הישראלים – אם כי הוא פרו-ישראלי בחלקו – אלא להאיר את נקודות המבט השונות של הצדדים.

"לכל אחד מהצדדים יש בורות – בנוגע להיסטוריה של עצמו, של הצד השני ושל היחסים הטעונים", כתב לי גורדיס במייל במסגרת הכנת הכתבה. "כל אלו צמצמו את היחסים ביניהם להבעות בנאליות של תמיכה ונאמנות, לצד התפרצויות זעם".

לדוגמה, כתב גורדיס, "יש מעט מאוד הערכה מכל אחד מהצדדים באשר למורכבות של העולם שהצד השני עומד בפניו. כמה ישראלים מבינים שהצהרת בלפור הגיעה בעצם באותו זמן בו וודרו ווילסון אמר לאמריקאים שלא יכול להיות להם היבט לאומי נוסף, אם הם רוצים להיות אמריקאים אמיתיים?"

גם הציונים נחשפו בבורותם. למשל, כאשר הם חזו שוב ושוב מעין שואה בארה"ב. נחמן ביאליק כתב ב-1926, "יבוא יום, אפילו אם יתפתחו בדרך טבעית, אבל תשתנה הסטרוקטורה הכלכלית באמריקה, ויישארו היהודים שם עוד פעם על יד השוקת השבורה. הם יהיו נשמטים מכל העמדות שלהם ובלי ספק יגיעו להם ימים רעים שאין חפץ בהם". ב-1932, חיים ארלוזורוב הזהיר כי האנטישמיות הגוברת באמריקה מהווה "לידה מחדש של האנטישמיות האירופית" על אדמת ארה"ב.

כאמור, הציונים טעו, ואמריקה עלתה על מסלול שונה מאוד בנוגע לגורל היהודים שלה. אבל אין זה אומר שהתחזית של הציונים הייתה מטופשת.

גם הציונים נחשפו בבורותם. למשל, כאשר הם חזו שוב ושוב מעין שואה בארה"ב. ב-1932, חיים ארלוזורוב הזהיר כי האנטישמיות הגוברת באמריקה מהווה "לידה מחדש של האנטישמיות האירופית" על אדמת ארה"ב

בסוף המאה ה-19, בזמן שהמרקסיסטים טענו שהכלכלה היא שמניעה את השינוי בעולם, הוגים ציוניים הבחינו בכך שהזהות היא המנוע המרכזי של ההיסטוריה: מיליוני בני אדם שועבדו אז לתנועות לאומיות חדשות, שעיצבו מחדש את האופן שבו אנשים מודרניים חשבו והרגישו בנוגע לעצמם ולמקומם בעולם.

זהויות חדשות אלו, טענו הציונים, לא יצליחו לסבול מיעוטים. הן לא יכילו קבוצות כמו יהודים, שהזהויות המפוצלות המולדות שלהם (יהודי ופולני, למשל) העלו ספק בנצחיות ובאותנטיות של זהויות לאומיות (כמו הפולניות החדשה, למשל).

הציונים אמנם לא צפו מראש את השמדת יהודי אירופה, אבל הניתוח הציוני של המודרניזציה האירופית לא הופתע ממנה, ונותר ההסבר הטוב ביותר שלנו עבורה.

הציונים האמינו כי התשובות היהודיות השונות לאתגרי עולם החדש – היטמעות, פעילות קומוניסטית או התחרדות – ייכשלו, וכי למרות שיהודים אלו הקריבו את הזהות והחופש שלהם בחיפוש אחר ביטחון, הם לא יחמקו מהזעם האנטישמי.

הניתוח הציוני היה מעמיק, והלך נגד הדעה הרווחות של אירופאים בעיני עצמם, בשנים שבהן היבשת עלתה על גל של צמיחה, שגשוג, קידמה וליברליות.

גם בהמשך, כאשר העולם הערבי והמדינות המוסלמיות החלו להתרוקן מיהודים (לאחר הקמתה של מדינת ישראל), הניתוח הציוני הזה הוכיח את עצמו שוב.

לכן, זה היה אך סביר מצד הציונים לצפות לתוצאה דומה באמריקה. ולכן, העובדה שאמריקה מעולם לא בגדה ביהודים שלה ושימשה קרקע לתפוצה היהודית המצליחה והבטוחה בהיסטוריה, נותרת ללא הסבר ברור במחשבה הציונית.

וכך, הציונים התעצבנו במשך שנים מהדאגה של יהודים אמריקאים למקום שלהם באמריקה, בזמן שיהודי ארצות הברית אתגרו את הלוגיקה הבסיסית של הציונות.

כפי שלואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית והסבא של הציונות היהודית האמריקאית, ניסח זאת:

אל תתנו לאף אמריקאי לדמיין כי ציונות אינה תואמת לפטריוטיות – משום שאדם הוא אזרח טוב יותר של ארצות הברית על כך שהוא אזרח נאמן למדינה שלו, והעיר שלו; על כך שהוא נאמן למשפחה שלו.

כל יהודי אמריקאי המסייע בקידום ההתיישבות היהודית בפלשתינה, על אף שהוא מרגיש שלא הוא ולא צאצאיו אי פעם יגורו שם, יהיה בדומה אדם טוב יותר ואמריקאי טוב יותר בעשותו כך.

זוהי תפישה של הציונות כבניית קהילה בהשתתפות אזרחית אמריקאית, ציונות שהיא הפוכה לחלוטין מהציונות האירופית שייסדה את ישראל. כי בעוד שישראל קמה בעקבות התפכחות מההבטחה האירופית לליברליזם ולסובלנות, הציונות האמריקאית שואבת את כוחה מהליברליזם האמריקאי, והמקום ליהודים בתוכו.

בעוד שמדינת ישראל קמה בעקבות התפכחות מההבטחה האירופית לליברליזם ולסובלנות, הציונות האמריקאית שואבת את כוחה מהליברליזם האמריקאי, והמקום ליהודים בתוכו. זוהי הנקודה הבולטת שמסמן גורדיס

זוהי הנקודה הבולטת שבה גורדיס מסמן התחלה של שיח עמוק יותר: כל נרטיב שמגדיר את אחד מהצדדים מעורר את הרגישויות של הצד האחר, משום שהם לא יודעים מספיק על הצד השני כדי להבין את התהום ההיסטורית שצמחה ביניהם.

האבחנה הזו מאפשרת להקשיב באמפתיה חדשה ליהודי אמריקאי שיוצא נגד ישראל והציונות, וגם לישראלי שמתנער מ"הביקורת האנטישמית" הזו.

ציור של ג'ון טרמבול מ-1819 מתאר את ניסוח הצהרת העצמאות האמריקאית (צילום: ויקיפדיה\טרומבול\נחלת הציבור)

מה שקרה בפלימות'

יש לספר מגבלות משלו, וגורדיס מתוודה עליהן מראש. לדבריו, הספר לא מתיימר לתאר את כל מה שמפריד בין היהודים האמריקאים לישראלים, אלא לסלול נתיב יציאה מהדיון הפופוליסטי של ימינו לכיוון עמוק ופרודוקטיבי יותר.

גורדיס קורא לנו להרים את העיניים מההתקוטטות היומיומית, מנתניהו ואובמה וטראמפ, ואפילו מהשאלות הגדולות יותר של מחסומים וכיבוש ושוויון זכויות בכותל, ולהתמקד בנקודות המוצא השונות כל כך של שתי הקהילות.

וכך, אחד הפערים הבסיסיים ביותר בין הצדדים –ההשפעה של הפרוטסטנטיות האמריקאית על כל היבט של החיים האמריקאים – מוזכר רק בדרך אגב בספר.

הפוריטנים הפרוטסטנטיים שהקימו ב-1620 את הקולוניה האמריקאית הראשונה בפליימות' היו מעטים יחסית. אבל כפי שקורה לעתים בגלים מוקדמים של מתיישבים (בדומה להשפעת הקיבוצים בישראל הצעירה), הם הניחו את הבסיס למוסכמות שיעצבו את האתוס האמריקאי של אינדיבידואליות רדיקלית.

המפתח לתפישה שלהם היה דחייה מקיפה של האמונה הקתולית בכך שניתן להשיג ישועה באמצעות דבקות בממסד ובפולחן של הכנסייה, החיצוניים לאדם. הם קידשו את העולם הפנימי, והאמינו כי אדם ניצל באמצעות אמונה בלבד.

רעיון זה, של מרכזיות העצמי ביצירת הזהות שלנו, יצמח מהקונספט הדתי הצר להלך מחשבה נפוץ בארצות הברית, שיהפוך לאחד היבטי התרבות האמריקאית.

בדמוקרטיה האמריקאית, החופש היחיד שחשוב באמת הוא של האינדיבידואל, ודרך המחשבה הזו נטועה שם כה עמוק, עד שאין לה גבולות מפלגתיים או דתיים.

לכן, כאשר יהודים נפגשו לראשונה עם אמריקה, הם נפגשו עם מבנה מנטלי שונה באופן קיצונית מזה האירופי, וספגו אותו במלואו, מבלי להיות מודעים לשינוי. וכך, גם הציונות (החיצונית) עמדה בניגוד למאמצי ההשתלבות (הפנימיים) שלהם.

יהודי ארצות הברית היו עסוקים בשינוי היהודיות עצמה, בהתאם למעיין הפנימי של אמת והזדהות שהתגלה להם זה עתה, כדי לשלב אותה ברצף המחשבה האמריקאי של אותם פרוטסטנטים רדיקליים קדמונים

בהמשך, הישראלים – שרובם באו ממדינות מוסלמיות ונוצריות-אורתודוקסיות – היו עסוקים בבניית חברה הבנויה על קולקטיביות וסולידריות, והזהות החדשה שלהם נבנתה והועצמה על ידי המשיכה שלה לאמיתות ומחויבויות חיצוניות.

בקצה השני של העולם, יהודי ארצות הברית היו עסוקים בשינוי היהודיות עצמה, בהתאם למעיין הפנימי של אמת והזדהות שהתגלה להם זה עתה, כדי לשלב אותה ברצף המחשבה האמריקאי של אותם פרוטסטנטים רדיקליים קדמונים.

וכך, יהודים אמריקאים ויהודים ישראלים מפולגים לא רק בהיסטוריה המפוצלת שלהם ולקחיה, או באמונות השונות על יהודיות. הם אפילו לא חולקים את אותן הנחות יסודיות בנוגע לזהות של האדם, ולמקומו של האינדיבידואל בקהילה שלו. וזו גם הסיבה לכך שציונים יהודים אמריקאים הם ציונים מוזרים עבור הישראלים.

ציונים אירופאים שאפו ליצור תודעה קולקטיבית חדשה להצלת היהודים ביבשת. אבל לואי ברנדייס עיצב את הציונית האמריקאית כהבעת מחויבות אישית, אחת מחובות רבים שהאדם לוקח על עצמו, ואשר יוצרים יחד את שייכות הפרט לכלל.

חרדים מנסים למנוע מרבנים רפורמיים וקונסרבטיביים להביא ספרי תורה לכותל (צילום: הדס פרוש\פלאש 90)

הליבה הליברלית

כאן נמצאת גם הליבה של הזרמים הדתיים הליברליים ביהדות ארה"ב. הזהות היהודית שלהם מורכבת מצירוף של חוויות, קשיים ותחושת שייכות דתית פנימית. זו יהדות שהיא קהילתית ביישום שלה, אבל אינדיבידואלית במהותה.

אדם צריך להיות שייך לבית כנסת וללכת לבית ספר יהודי, מסכימים רבנים אמריקאים, אבל הוא עושה זאת בדרך אמריקאית ייחודית. הבנייה הנרחבת של החיים המאורגנים של יהודי אמריקה אינה מחייבת, ומגיעה ממוטיבציה עצמית.

כאשר יהודים אמריקאים בוחרים לחיות חיים יהודים בקהילות יהודיות, הם יוצאת מנקודת הנחה שהקהילה שהם בונים יחד מבוססת על האוטונומיה הרוחנית של כל אחד מחבריה. זה נכון עבור כולם שם, וזה משנה הכל.

וכך, בעוד רב בישראל הוא בעל תפקיד חרדי ש"נכפה" על המאמינים מבחוץ, ועוד על חשבון משלם המסים, רב אמריקאי משרת את הקהילה שלו ופועל לטובתה.

התפקיד הבסיסי ביותר של רב ישראלי הוא להניף את דגל האמת הדתית כפי שהיא נתפשת על ידי מנהיגי הפלג הדתי שלו, ללא קשר לקהילה שבה הוא חי. תפקיד הרב האמריקאי הוא לאפשר ולעודד השתתפות אוטונומית בחיי הקהילה.

זו הסיבה לכך שיהודים אמריקאים מתעבים את הרבנות שמחזיקה בכותל המערבי במונופול. עבורם, ההסכמה שבשתיקה למונופול של הרבנות מפרה את המטרה הבסיסית ביותר של חיים דתיים, המבוססים על בחירה אישית.

יהודים אמריקאים מתעבים את הרבנות שמחזיקה בכותל המערבי במונופול. עבורם, ההסכמה שבשתיקה למונופול של הרבנות מפרה את המטרה הבסיסית ביותר של חיים דתיים, המבוססים על בחירה אישית

האמריקאים אף יותר מתוסכלים מהעובדה שישראלים החילונים או אנטי-דתיים מקבלים בהכנעה את המונופול של הרבנות. ובמילותיו של פרופ' שלמה אבינרי, את האמונה שבית הכנסת שהם מסרבים להיכנס אליו חייב להיות אורתודוקסי.

בישראל, רבים מאמינים כי השליטה החרדית על הדת בישראל היא טבעית, משום שכך נתפסת כאן המשמעות של דת: היא משיגה את האותנטיות והכוח שלה מחוץ לעצמי, ממומחים ומנהיגים רוחניים והמוסדות הממנים אותם.

עבור ישראלים המאמינים כי הזהות האותנטית נובעת מבחוץ, האינדיבידואליזם האמריקאי יכול להפוך זהות יהודית לחלולה, לבריחה ממשמעות.

חלק מאותם פערים בלתי ניתנים לגישור, והבהרה שלהם עשויה רק להעמיק את הקרע. ישראלים חוו את ההיסטוריה שונה באופן קיצוני (ובמובנים מסוימים הפוכה) מהיהודים האמריקאים, ולא ניתן לצפות מהם להשיל מעליהם את הלקחים שלמדו בקושי רב ואת החוויות שהם לוקחים מאותה היסטוריה.

גם לא ניתן לצפות מיהודי ארה"ב להקריב את האתוס הליברלי שלהם כשהם דנים בישראל, ליברליזם שפטר אותם מסכנות הגלות וסייע להם להרגיש שם בבית.

ישראלים חילוניים ודתיים בתפילות הנעילה של יום כיפור במרכז הקהילה בקריית אונו (צילום: באדיבות צוהר)

זקוקים זה לזה

בסופו של דבר, שני הצדדים זקוקים זה לזה. יהודים אמריקאים לא יבחנו מחדש את התחושות השליליות שלהם כלפי ישראל והיהדות המסורתית יותר, עד שהם יתמודדו ברצינות עם הבורות שלהם לגבי ישראל ולגבי עצמם.

לכן, לימודי יהדות ועברית והחייאת הקשר ליהודיות השבטית של ישראל לא מאיימים על היהדות האמריקאית הליברלית, אלא יסייעו לשמר אותה לאורך זמן.

זו גם לא תובנה חדשנית. יהודים אמריקאים מכירים כבר זמן רב בכוח המחבר של ישראל, כתגובת נגד לאינדיבידואליזם מפזר-הזהויות של אמריקה.

גם הישראלים לא יבינו את עצמם או את יהדות העולם (שהם טוענים שהם מגנים עליה), עד שיצליחו לראות עצמם דרך עיני החצי השני של העם היהודי.

התהליך הזה בהכרח גם יכיר להם יותר לעומק ובאופן ישיר יותר את הערכים והציפיות שיהודים אמריקאים רוצים לקדם במדינה היהודית.

כפי שגורדיס מציין בספר, חלק מהמוסדות היעילים והחדשניים ביותר בחיים הציבוריים בישראל – חלקם מתרחבים בשקט ומעשירים את הדמיון הדתי והפוליטי בישראל – נוסדו ונתמכים על ידי יהודים אמריקאים.

כפי שגורדיס מציין בספר, חלק מהמוסדות היעילים והחדשניים ביותר בחיים הציבוריים בישראל – חלקם מתרחבים בשקט ומעשירים את הדמיון הדתי והפוליטי בישראל – נוסדו ונתמכים על ידי יהודים אמריקאים

"ההתחלה של הפתרון נמצאת בכך שיהודים ילמדו על עצמם, על המסורת שהם חולקים, ואחד על השני", כותב גורדיס. "אין קיצורים ממסדיים: כל קהילה צריכה להגיע להבנה מהם המניעים של האחר, מה מאיים עליו, מה מדאיג אותו, ומדוע.

"אנחנו צריכים להבין מדוע הפכנו לשונים כל כך, עד כמה עמוק מוטמעות נקודות המבט המתחרות שלנו, ועד כמה נמוך הסיכוי שאחד הצדדים ישתנה. אנו צריכים להעריך את זה שהבעיות ביחסים הם לא רק מה שאנחנו עושים, אלא מי אנחנו".