"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בציוץ חד משמעי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשנות את מסלול ההתנהלות הקיים. אם לא נעשה זאת, נגיע בקרוב לתחנת היעד של החרדים והמשיחיים, שכוחם הפוליטי הולך וגדל, כלומר כינונה של מדינת הלכה.

במדינת ישראל יש היום מגוון רחב של זהויות תרבותיות ושל אמונה דתית. אנחנו לא רק ארבעת השבטים עליהם מדבר הנשיא, רובי ריבלין, שאיבד השבוע את נחמה אשתו, אלא ספקטרום רחב ומגוון של דתות, תרבויות, מנהגים, ארצות מוצא, הרגלים ואמונות.

השאלה היא איך אנחנו רוצים לחיות ביחד בארץ הזאת? לאחרונה, ובעקבות ההתבטאות הברורה של בצלאל סמוטריץ', נהיה ברור שיש כאן ציבור רחב ששואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה יהודית, שתתנהל על פי הערכים והפסיקות של ההלכה היהודית האורתודוקסית.

האמירות האלה מחייבות את כולנו לחשוב על האפשרויות האחרות, שאינן מדינת הלכה, ולגבש את המתכונת הדמוקרטית הראויה לחיים משותפים, לצד הרבה אנשים דתיים.

החיים המשותפים מזמנים לנו מפגש במרחב הציבורי, לפעמים גם במרחבים פרטיים, או חצי פרטיים.

במרחב הפרטי, גם הגישה הליברלית, וגם האמונה הדתית השמרנית, מגיעות ברוב המקרים לתוצאות דומות: איש באמונתו יחיה, ורשאי לעצב את המרחב הפרטי שלו בדרכו. אנו קוראים לזה חופש דת.

המשמעות היא שמרחבים פרטיים רבים בישראל מתנהלים כבר היום כמדינת הלכה. גבולות חופש הדת הם רק במקרים של פגיעה קשה באוטונומיה של הפרט, בזכויות ילדים, אלימות קשה, ומקרים קיצוניים של דיכוי או כפייה. רק במקרים אלה יש הצדקה לחברה להתערב בנעשה במרחב הפרטי של אדם מאמין, בביתו, במשפחה, וגם בקהילה הומוגנית.

במרחבים פרטיים של קהילות דתיות קובעת היום ההלכה יותר מהחוק, רבנים ולא שופטים, בד"צ ולא בג"צ. לפעמים הדבר כרוך בדיכוי של ממש של ילדים, נשים, גרים, וספק יהודים, שכפופים למרחב הפרטי הדתי.

במרחב הציבורי המפגש הוא טעון במיוחד ושנוי במחלוקת. הדבר נובע מפער בהגדרה ובמשמעות של המרחב הציבורי לקהלים השונים, ובפער אידאולוגי וערכי עמוק בנוגע להסדרה הראויה שלו. קיימות גישות שונות ודעות שונות בשאלה האם המרחב הציבורי צריך להיות ניטרלי, פתוח וחופשי לכל, או לשקף ולבטא עמדה אחת שלטת.

בין השניים קיימים מרחבים קהילתיים מגוונים, מעין ציבוריים, של קבוצה או קהילה, שמבקשת אוטונומיה לעצמה, אך עושה שימוש גם במשאבים ציבוריים או במרחבים ציבוריים. גם כאן יש התנגשות חמורה, ואי הסכמה על מהותו של המקום, האם הוא ציבורי או פרטי, על הנורמות הראויות בו, ועל הזכות או החובה לממן באופן ציבורי, מכספי הציבור כולו, פעולות דתיות של קבוצה או אמונה אחת.

את המרחב הציבורי במדינת ישראל אנו מנהלים עד היום במחלוקת, באי הסכמה, ולמעשה בכפייה הדדית. במרחב הפרטי אנו מאפשרים גם לזרמים קיצוניים של כתות דתיות, להתנהל באופן עצמאי, כמעט במנותק מהחוק הישראלי הכללי.

הנוהג בישראל של היום הוא של כיפופי ידיים, כפייה הדדית, שימוש בחוקים, במשטרה, או במקרים לא מעטים באלימות של ממש. למעשה יש מאבק מתמשך על דמותו של המרחב הציבורי, מאבק שגולש לפעמים להפגנות ואלימות, אך גם ברגעים השקטים מתנהל כקרב משפטי, פוליטי, וחברתי, שמייצר זהות נפרדת וכואבת לכל הצדדים.

בעלי האמונה השונה מתייצבים משני הצדדים של המחלוקת הפוליטית, והקרב המפלגתי על משאבים ואינטרסים וכך הופכים את האמונה, ואת חיי הרוח שלהם, לכלי ומכשיר פוליטי, במאבק אינסופי. הסטטוס קוו המפורסם הוא לא באמת נוהג מוסכם ומקובל, אלא חזית נמשכת של מאבק, שמאחוריה חוסר הבנה, כעס ואפילו שנאה.

כן שנאה. התוצאה של המצב הנוכחי היא הגברה של השנאה בין המגזרים, עד כדי חשש לאלימות קיצונית. אלימות שמתפרצת לפעמים ברחובות, בהפגנות, בסגירת כבישים או באלימות כלפי נשים, אך קיימת הרבה יותר בלבבות.

יש הקוראים לזה הסתה, אך זוהי אינה רק הסתה לשמה, אלא המשך המאבק על דמותה של החברה, באמצעים אחרים. כל צד חש שהוא חייב לדבוק באמונה שלו, ולשמוט את הלגיטימציה לצד האחר, כי מתחולל קרב על תקציבים, נורמות הלבוש, גיוס לצבא, שמירת השבת, נישואין על פי ההלכה, כשרות במזון, ולמעשה קרב על אופייה של המדינה, ועל ניהולה הלכה למעשה.

המדינה היא המנהלת חלקים גדולים בעולם הדת, למשל הרבנות הראשית ורבני הערים והצבא, והפוליטיקה של הדת הופכת מחלוקות של אמונה לקרבות פוליטיים.

אנו צריכים מתכונת אחרת, חדשה לניהול המחלוקות והזהות התרבותית והרוחנית שלנו. מתכונת ששמה דגש על המשותף, מכבדת את כל האמונות ואורחות החיים, ומוציאה מחוץ למשחק הפוליטי והכוחני את חילוקי הדעות הנוגעים לאמונה ולדת.

איך עושים זאת?

לפנינו ארבעה מודלים עיקריים ליחסים בין הדת היהודית למדינת ישראל:

1. מדינה יהודית האוכפת על האזרחים נורמות דתיות, ודאי במרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. (מדינת הלכה).
2. הסטטוס קוו הקיים, עם התכתשויות ומאבקים פוליטיים ואזרחיים המתלקחים מיידי יום.
3. מדינה חילונית דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שאין בה ביטוי ממוסד לאופייה היהודי, מלבד הרוב הדמוגרפי.
4. מדינה יהודית דמוקרטית, שבה היהדות באה לידי ביטוי בהיבטים הלאומיים ותרבותיים, אך לא בכפייה דתית, או בפגיעה בערכי הדמוקרטיה.

אפשר להבין מדוע יש בין שומרי המצוות, דתיים וחרדים רבים המעדיפים את המודל הראשון. אפשר גם להניח כי בהיותם מיעוט לאומי ודתי רבים מהאזרחים הערבים יעדיפו את השלישי. עדיין מדובר במיעוטים ובעמדות קיצון. רוב רובו של הציבור בישראל אינו מעוניין במדינת הלכה, או במדינת כל אזרחיה, הנוטשת את תפקידה ההיסטורי כמדינת היהודים.

המודל השני, הקיים, פשוט לא עובד יותר וגורם נזקים קשים לחברה. קיימת גם סכנה של ממש שהמודל הזה הולך וגולש יחד עם התהליך הדמוגרפי והפוליטי, לעבר מדינת הלכה, או לפחות מדינה שכופה את עיקרי הדת וערכיה על כל הציבור. זהו מצב לא רצוי ואף מסוכן לציבור החילוני. ספק אם ניתן לקיים מדינה מודרנית עם כלכלה משגשגת וחופשית, כאשר החוקים כפופים להלכה יהודית נושנה.

אני סבור שבשלה העת לגבש את המודל הרביעי, למעשה אנו בדקה ה 90 של גיבוש מודל חילופי למציאות הלא טובה הנוכחית, ולמגמות הפוליטיות הצפויות.
אפשר עדיין לגבש הסכמה רחבה יחסית בקרב רוב שבטי ישראל, על המודל הרביעי. מודל זה מבוסס על הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, כלומר מהפוליטיקה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות היהודית.

חשוב לזכור ולדעת שהיותה של ישראל מדינת היהודים מבוססת באופן היסטורי לא על תפיסה דתית ואמונית של היהדות אלא על גישה לאומית ותרבותית. אפשר לשמר ואף לחזק את היסוד הזה לקיומה ולאופיה של המדינה, מבלי לגלוש לכפייה דתית, לחיוב של אמונה, או של נורמות הנובעות ממנה בחוק או בפועל. כפייה כזאת מביאה בהכרח לפגיעה קשה בזכויות הפרט של הציבור שאינו שומר מצוות, ויוצרת את מלחמות הדת והפוליטיקה שאנו חווים.

למה בעצם דרושה כפייה דתית?

מאחורי הדרישה לקיום של נורמות דתיות במרחב הציבורי עומדת המחשבה שעל כל יהודי לקיים מצוות. זוהי דרישה שאין אפשרות ואפילו אסור לאדם חילוני להשלים איתה, והיא לא יכולה להיות בסיס להידברות ולהסכמה. זהו פטרנליזם המוצג כערבות הדדית, אך משמעותו כפייה בלתי נסבלת.

אפילו הדורשים כאן מדינת הלכה לא מבקשים הרי לאכוף את הציווי הדתי על מי שאינם יהודים. מכאן שאין מדובר, בדרך כלל וברוב המקרים, בפגיעה ברגשות שנובעת מכך שאדם אחר אינו יהודי (דתי) או בהפרעה לקיום המצוות אצל האדם המאמין, אלא כפייה של דת, פשוטה כמשמעה על היהודי החילוני.

זוהי גישה מתנשאת לפיה חובתו של כל יהודי היא לקיים מצוות ומותר לאכוף זאת עליו בכוח המדינה. זה לא מקובל, לא ניתן ולא ראוי במדינה חופשית ודמוקרטית, שאינה מדינת הלכה כמו איראן, לכפות נורמה של אמונה וציווי דתי בכפייה של כוח, חוק, ומשטרה.

מה כן ראוי לשיחה, לדיון, לליבון ולהסכמה?

קיומו של מקום ישראלי שמאפשר באמת ובתמים לכל אדם, ולכל יהודי, שמירת מצוות, שמאפשר את חופש הדת לכל אדם מאמין, מבלי שהדבר יגרום לו נזק.

למשל, איסור על אפליה מטעמי דת, או שמירת מצוות. למשל, קיומו של מזון כשר במקומות שאנו נאלצים להיות בהם: בצבא, בבתי החולים, לכל הפחות כאופציה (לא כחובה לכולם), אפשרות של הכרה בנישואין כדת משה וישראל, וכבוד לצורך של אדם לשמור על מצוות דתו, גם במחיר של הכרה בימי שבתון, צום או חובה למלא טקסי דת כאלה או אחרים.

קו הגבול כאן יכול וצריך להיות ברור, אך מחייב אכן פירוט וליבון מדויק. זכותו של אדם מאמין ודתי לשמור את מצוות דתו, יכולים לחול עליו, ולשחרר אותו, בנסיבות מסוימות, מחובות אחרים, אך לא יכולים לחייב אדם אחר, שאינו מאמין, לציית לנורמות או לכללים, שאינם מקובלים עליו. זכותו של אדם דתי לא לאכול חמץ בפסח, אך אין לו זכות לכפות זאת עלי, גם לא במרחב ציבורי המשותף לשנינו.

מה עוד ניתן לשיחה ולהסכמה?

אופיה של המדינה כמדינה יהודית וקיומו של מרחב ציבורי נעים נוח ומכבד לכל יהודי. כאן ניתן לעשות שימוש בכר נרחב של סמלים, והסכמות שנוגעות ללאום ולתרבות היהודית, מבלי לגלוש לכפיה של נורמה דתית.

בראש ובראשונה הבטחת רוב גדול של אזרחים ותושבים הרואים את עצמם כחלק מהלאום היהודי במדינה, למשל באמצעות חוק השבות, וגם באמצעות הסדרי שלום עם השכנים שיבטיחו זאת.

גם במישור התרבותי יש מקום לחיזוק אופיה של המדינה כמדינה יהודית, בראש ובראשונה באמצעות מקומה הבולט של השפה העברית, באמצעות חינוך ממלכתי שמדגיש את חשיבותה של התרבות וההיסטוריה היהודית בחינוך, וגם מגוון של הסדרים וחוקים אחרים כמו תאגיד השידור הציבורי, חוק הסמל והדגל, המנון המדינה, ציון חגי ישראל, ומוסדותיה השונים של המדינה היהודית כמו הכנסת, יד ושם, המבטאים מחויבות לשמירת המורשת והתרבות היהודית, בלי כל קשר הכרחי לקיום מצוות או נורמות דתיות.

גם בתחומים נוספים ניתן להבטיח את מעמדה וייחודה של ישראל כמדינה יהודית, וגם להקל על השתלבותם המלאה של שומרי המצוות ולאפשר להם חופש דת מלא במובן המהותי. עדיין אין בכך, בהכרח, כפייה דתית. בין ההסדרים האלה: חוק שעות העבודה והמנוחה, הקובע שהשבת היא יום המנוחה בישראל. ניתן לעשות זאת בלי לגלוש לכפייה דתית, כלומר בלי איסור על עבודה בשבת ליהודים בלבד, וכמובן ההכרה, הלימוד והיחס לחגי ישראל כחגים לאומיים.

הרעיון הוא הפרדת הדת מהמדינה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות. האמונה הדתית תהיה עניינו של הפרט, ועניינה של הקהילה הדתית הקטנה, לא של המדינה. המדינה מבטיחה חופש דת וחופש מדת.

לפי המודל הזה אסור לעשות שימוש בחוקי המדינה ובכוחה של המשטרה כדי לכפות על אדם אחר לקיים מצוות. מותר לכל יהודי, לנסוע בשבת, לאכול לא כשר, להתחתן באופן אזרחי, והמדינה חייבת לאפשר לו זאת, בדיוק כמו שהיא מאפשרת לכל יהודי שומר מצוות, לא לנסוע בשבת, לאכול מזון כשר, ולהתחתן כדת משה וישראל.

לצורך כך יש לנתק את הזיקה ההדוקה שנשמעת היום לפיה מאפייניו של הלאום ומאפייניה של התרבות היהודית הם שמירת המצוות וכפיית נורמות הדת. לא כך היא. וגם אם יש מי שמאמין שכן, אסור לעשות שימוש בחוק כדי לאכוף זאת.
קיום תחבורה ציבורית בשבת ובחג, אכילת חמץ בפסח, ונישואין אזרחיים, אינם מפחיתים מאופייה של ישראל כמדינה יהודית.

חלק גדול מהיהודים בישראל אינם שומרי מצוות, וזה לא הופך אותם לפחות יהודים. הבסיס חייב להיות הכרה שיש יותר מדרך אחת נכונה לבטא ולקיים את הזיקה לעם היהודי, לא רק בהלכה האורתודוקסית.

אין עוד מקום למונופול של הרבנות הראשית בנושאי נישואין, כשרות, והמדינה לא צריכה לקיים אותה כלל. בתי הדין הרבניים יכולים להמשיך לפעול רק על בסיס הסכמה הדדית של כל המתדיינים, על יסוד חוק הבוררות, לא מכוח סמכות המדינה.

הכפייה הדתית מרחיקה את היהדות מהיהודים שאינם שומרי מצוות. חופש דת מלא יאפשר לכל אדם לקיים את האמונה והמצוות שלו, בחייו הפרטיים, בלי להיפגע, ותקטין את העוינות והשנאה בין חלקי העם. הגיע העת להפרדת הדת מהמדינה.

איש באמונתו יחיה. המדינה שלנו תמשיך לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטיה והחופש ישמרו ואפשר יהיה לנשום לרווחה.

כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?