נושא
יהדות
שלטי חוצות בדובאי (צילום: מרים הרשלג)
מרים הרשלג

הקהילה היהודית בדובאי יוצאת לאור

תפילה לשלום השלטון המקומי, פטרון מוסלמי שבנה את המגדל הגבוה בעולם, קוסקוס בבית הכנסת, ואמצעי ביטחון מיוחדים: כך נראים החיים הסודיים של היהודים בדובאי

עוד 1,260 מילים. מחכים לתגובתך.

הלוחשת לעוגות

רות ריישל, העורכת האחרונה של מגזין האוכל האמריקאי המיתולוגי "גורמה", מדברת על החיים החדשים שלה - ונותנת מתכון לעוגת גבינה מהממת ● ראיון

רות ריישל (צילום: AP Photo/Richard Drew)
AP Photo/Richard Drew

רות ריישל, העורכת האחרונה של מגזין האוכל האמריקאי המיתולוגי "גורמה", מדברת על החיים החדשים שלה - ונותנת מתכון לעוגת גבינה מהממת ● ראיון

עוד 1,570 מילים. מחכים לתגובתך.
משתתפים בתכנית של חוות Sadeh בסקיט היל, סמוך ללונדון (צילום: Courtesy)
Courtesy
"חווה חקלאית יהודית" מציעה חוויה יוצאת דופן בבריטניה

בלונדון, הניכוש נעשה יותר נוח

טליה צ'יין ראתה איך יהודי בריטניה מתרחקים מבתי הכנסת, אז היא גייסה 17 אלף ליש"ט ברשת והקימה "חווה יהודית", שמאפשרת להם להיפגש ולעסוק בחקלאות ברוח התנ"ך ● "אדם הוצב בגן העדן כדי לשמור עליו ולטפח אותו", היא מסבירה, "עכשיו לקחתי את זה על עצמי"

"בית סקיט היל" נמצא במרחק של 10 דקות נסיעה מכביש הטבעת שמקיף את לונדון. אך על רקע הגבעות המוריקות והחוות הקטנות, הוא נראה כמו עולם אחר.

המקום, שנרכש ב-1940 על ידי "קרן הנוער היהודי" כדי לספק אוויר צח וחיי כפר לילדים מאזור האיסט-אנד המופצץ, משמש כיום כחווה יהודית.

הקמת החווה – "שדה" שמה – היא יוזמה של טליה צ'יין, "בחורה סופר-עירונית" כהגדרתה, שנטשה לפני 3 שנים את לונדון בחיפוש אחר חיבור לאדמה וליהדות.

צ'יין אמנם ידעה הרבה על העולם שסביבה – בתקופת לימודיה באוניברסיטה היא הקימה ארגון צדקה להעלאת המודעות לסחר באנשים דרך אמנות – אבל היא מודה שלא ידעה "כלום על איכות הסביבה וכדור הארץ".

כל זה השתנה כשאחותה נתנה לה עותק של רב המכר "דילמת השפע", מאת עיתונאי ה"ניו יורק טיימס", מייקל פולאן, שעוסק במקורות המזון שאנחנו צורכים.

"זה הדהים אותי. לא יכולתי להאמין שלא ידעתי את כל זה. בתור יהודיה, אוכל ממש חשוב לי", היא צוחקת, "אבל מעולם לא תהיתי מאיפה מגיעים מלפפונים או מהו זרע. שנים לא הייתי בגינת ירק, ולא התעניינתי במרחבים שבחוץ".

טליה צ'יין בחוות Sadeh, בסמוך ללונדון, אפריל 2018 (צילום: כנען ליפשיץ/JTA)
טליה צ'יין בחוות Sadeh, בסמוך ללונדון, אפריל 2018 (צילום: כנען ליפשיץ/JTA)

בעקבות העניין שעורר בה הנושא, החליטה צ'יין להירשם ל"אדמה" – תכנית ללימוד חקלאות יהודית, שמתקיימת באתר הנופש "איזבלה פרידמן" בקונטיקט.

אחרי התחלה חלשה ("הגעתי עם פן בשיער, הייתי כל כך לונדונית"), היא החלה את המסע שלה בחליבת עזים, איסוף ביצי תרנגולות ועבודה בחווה. "בכיתי שבוע, ואז חשבתי: זה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בחיי. זה היה כמו גן עדן", היא נזכרת.

"פחות או יותר הפניתי את הגב לדת"

בתכנית "אדמה", צ'יין לא רק גילתה אהבה שלא הכירה קודם לכן לחיים בחוץ ולעבודה פיזית, היא גם נתקלה לראשונה ברעיון של יהדות מבוססת-קרקע.

למרות הרקע היהודי שלה, באוניברסיטה היא הרגישה שהיא מתרחקת מהדת: "גיליתי את הפמיניזם, וזה לא הלך יחד עם החינוך שלי כאורתודוקסית. זה לא התאים לי ונוצר חור גדול בחיים שלי, כי פחות או יותר הפניתי את הגב לדת".

בקונטיקט, היא מצאה צורה של יהדות שהיא חשה איתה בנוח: "יהדות היא דת חקלאית. בגלות החלפנו את האתים בספרי החוקים, כי איך ממשיכים דת חקלאית כשאין לך שטח? אבל הרבה מהפרקטיקות עדיין מבוססות-אדמה".

"יהדות מבוססת-קרקע רואה את היהדות מבעד לפריזמה של שמירה על כדור הארץ והאדמה, של סיפור הבריאה. אדם הוצב בגן העדן כדי לשמור עליו, לטפח אותו, לעבוד אותו. לקחתי על עצמי את כל זה", היא מסבירה.

חווה יהודית בבריטניה (צילום: Courtesy)
חווה יהודית בבריטניה (צילום: Courtesy)

עם חזרתה לבריטניה, צ'יין הייתה נחושה ליצור מחדש את מה שמצאה בקונטיקט.

היא השתתפה בקורסים ובהכשרות כדי ללמוד מיומנויות של ניהול חווה, גייסה 17 אלף ליש"ט באמצעות מימון המונים, ושכנעה את הנהלת "בית סקיט היל", שאליו הגיעה במקרה בחופשה, לאפשר לה להקים "חווה יהודית" בחלק משטחו.

"בינואר 2017 תקעתי את המעדר בקרקע ובניתי ערימת קומפוסט", היא אומרת. לשאלה על הקשיים שבפניהם ודאי עמדה היא משיבה: "מעולם לא הרגשתי שזה היה אתגר. פשוט ידעתי שזה יקרה. דברים כאלה תמיד מסתדרים".

טליה צ'יין מציגה את אזור ההבדלה של החווה היהודית Sadeh, אפריל 2019 (צילום: כנען ליפשיץ/JTA)
טליה צ'יין מציגה את אזור ההבדלה של החווה היהודית Sadeh, אפריל 2019 (צילום: כנען ליפשיץ/JTA)

במהלך העבודה לצד צוות של מתנדבים ומבקרים, החווה הלכה וצמחה, וכעת היא כוללת כעת מדשנים, סככות התססה, בוסתן וחממות.

צ'יין מציגה את פירות עמלה – בהם גזרים וכרוביות, חמניות, אפונה, שום, סלקים, עשבי תיבול וכרשה. בקיץ ובסתיו תגדל פירות וגרגירי יער. היות שהחווה ממוקמת בקנט, בירת המבשלות של אנגליה, היא מקווה לגדל כשות להכנת בירה. היא מאמינה שמזון והמאבק לצדק חברתי וסביבתי שלובים זה בזה.

חווה יהודית בבריטניה (צילום: Courtesy)
חווה יהודית בבריטניה (צילום: Courtesy)

"יש כל כך הרבה חיבורים בין הדברים", היא אומרת. "הרבה פעמים לאנשים עם הכנסה נמוכה יש פחות גישה למזון טרי. בסופו של דבר הם אוכלים מזון נורא, מעובד, מה שמוביל לבעיות בריאותיות שונות. מזון בריא הוא פריבילגיה של ממש. זה עניין של עושר ושל מעמד. מזון הוא עניין פוליטי".

אבל צ'יין גם מקווה שהחווה שלה תעורר השראה באחרים שהתרחקו מהחיים היהודיים. "הקהילות של בתי הכנסת הולכות וקטנות מדי שנה. אילו דרכים חדשות ומעניינות יש להתחבר למורשת שלך?", היא שואלת.

"זו דרך נפלאה משום שהיא לא כוללת את הפוליטיקה של רפורמים או אורתודוקסים. אין בה את המטען שקשור לזה. אתה יכול להמשיך להאמין בדרך האישית שלך, במקביל לקיום יהדות מבוססת-קרקע. זה פלורליסטי, כך שאנחנו לא צריכים לדאוג בנוגע להבדלים, אנחנו יכולים להתמקד בדמיון בינינו".

צ'יין מביאה הוכחות כדי לתמוך בטענותיה. לפי סקר שערך הארגון הסביבתי האמריקאי Hazon ב-2012, שליש ממי שחשו מנותקים מיהדותם קיבלו השראה לחיבור מחדש מהחווה בקונטיקט ומהתכניות החינוכיות של הארגון בנושא מזון.

"כולם באים לכאן. אנחנו אחד המקומות היחידים שמשרתים מגוון של קהילות", אומרת צ'יין (צילום: Courtesy)
"כולם באים לכאן. אנחנו אחד המקומות היחידים שמשרתים מגוון של קהילות", אומרת צ'יין (צילום: Courtesy)

כיום, "סקיט היל" מארח מגוון צעירים יהודים וקבוצות מבתי כנסת ובתי ספר, וכן תושבים מקומיים. "אנחנו אחד המקומות היחידים שמשרתים מגוון של קהילות", אומרת צ'ין, "טהאתגר שלנו הוא להיתפס כחלק רציני מההרכב של יהדות בריטניה. אנחנו עדיין בשלבים המוקדמים, אבל אני בהחלט רואה את זה קורה".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 685 מילים. מחכים לתגובתך.

מדינת הלכה או מרחב לנשימה

 (צילום: יובל קרניאל 2017)
יובל קרניאל 2017

"ישראל לא תהיה מדינת הלכה", קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בציוץ חד משמעי, אבל כדי שזה יקרה צריך לשנות את מסלול ההתנהלות הקיים. אם לא נעשה זאת, נגיע בקרוב לתחנת היעד של החרדים והמשיחיים, שכוחם הפוליטי הולך וגדל, כלומר כינונה של מדינת הלכה.

במדינת ישראל יש היום מגוון רחב של זהויות תרבותיות ושל אמונה דתית. אנחנו לא רק ארבעת השבטים עליהם מדבר הנשיא, רובי ריבלין, שאיבד השבוע את נחמה אשתו, אלא ספקטרום רחב ומגוון של דתות, תרבויות, מנהגים, ארצות מוצא, הרגלים ואמונות.

השאלה היא איך אנחנו רוצים לחיות ביחד בארץ הזאת? לאחרונה, ובעקבות ההתבטאות הברורה של בצלאל סמוטריץ', נהיה ברור שיש כאן ציבור רחב ששואף להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה יהודית, שתתנהל על פי הערכים והפסיקות של ההלכה היהודית האורתודוקסית.

האמירות האלה מחייבות את כולנו לחשוב על האפשרויות האחרות, שאינן מדינת הלכה, ולגבש את המתכונת הדמוקרטית הראויה לחיים משותפים, לצד הרבה אנשים דתיים.

החיים המשותפים מזמנים לנו מפגש במרחב הציבורי, לפעמים גם במרחבים פרטיים, או חצי פרטיים.

במרחב הפרטי, גם הגישה הליברלית, וגם האמונה הדתית השמרנית, מגיעות ברוב המקרים לתוצאות דומות: איש באמונתו יחיה, ורשאי לעצב את המרחב הפרטי שלו בדרכו. אנו קוראים לזה חופש דת.

המשמעות היא שמרחבים פרטיים רבים בישראל מתנהלים כבר היום כמדינת הלכה. גבולות חופש הדת הם רק במקרים של פגיעה קשה באוטונומיה של הפרט, בזכויות ילדים, אלימות קשה, ומקרים קיצוניים של דיכוי או כפייה. רק במקרים אלה יש הצדקה לחברה להתערב בנעשה במרחב הפרטי של אדם מאמין, בביתו, במשפחה, וגם בקהילה הומוגנית.

במרחבים פרטיים של קהילות דתיות קובעת היום ההלכה יותר מהחוק, רבנים ולא שופטים, בד"צ ולא בג"צ. לפעמים הדבר כרוך בדיכוי של ממש של ילדים, נשים, גרים, וספק יהודים, שכפופים למרחב הפרטי הדתי.

במרחב הציבורי המפגש הוא טעון במיוחד ושנוי במחלוקת. הדבר נובע מפער בהגדרה ובמשמעות של המרחב הציבורי לקהלים השונים, ובפער אידאולוגי וערכי עמוק בנוגע להסדרה הראויה שלו. קיימות גישות שונות ודעות שונות בשאלה האם המרחב הציבורי צריך להיות ניטרלי, פתוח וחופשי לכל, או לשקף ולבטא עמדה אחת שלטת.

בין השניים קיימים מרחבים קהילתיים מגוונים, מעין ציבוריים, של קבוצה או קהילה, שמבקשת אוטונומיה לעצמה, אך עושה שימוש גם במשאבים ציבוריים או במרחבים ציבוריים. גם כאן יש התנגשות חמורה, ואי הסכמה על מהותו של המקום, האם הוא ציבורי או פרטי, על הנורמות הראויות בו, ועל הזכות או החובה לממן באופן ציבורי, מכספי הציבור כולו, פעולות דתיות של קבוצה או אמונה אחת.

את המרחב הציבורי במדינת ישראל אנו מנהלים עד היום במחלוקת, באי הסכמה, ולמעשה בכפייה הדדית. במרחב הפרטי אנו מאפשרים גם לזרמים קיצוניים של כתות דתיות, להתנהל באופן עצמאי, כמעט במנותק מהחוק הישראלי הכללי.

הנוהג בישראל של היום הוא של כיפופי ידיים, כפייה הדדית, שימוש בחוקים, במשטרה, או במקרים לא מעטים באלימות של ממש. למעשה יש מאבק מתמשך על דמותו של המרחב הציבורי, מאבק שגולש לפעמים להפגנות ואלימות, אך גם ברגעים השקטים מתנהל כקרב משפטי, פוליטי, וחברתי, שמייצר זהות נפרדת וכואבת לכל הצדדים.

בעלי האמונה השונה מתייצבים משני הצדדים של המחלוקת הפוליטית, והקרב המפלגתי על משאבים ואינטרסים וכך הופכים את האמונה, ואת חיי הרוח שלהם, לכלי ומכשיר פוליטי, במאבק אינסופי. הסטטוס קוו המפורסם הוא לא באמת נוהג מוסכם ומקובל, אלא חזית נמשכת של מאבק, שמאחוריה חוסר הבנה, כעס ואפילו שנאה.

כן שנאה. התוצאה של המצב הנוכחי היא הגברה של השנאה בין המגזרים, עד כדי חשש לאלימות קיצונית. אלימות שמתפרצת לפעמים ברחובות, בהפגנות, בסגירת כבישים או באלימות כלפי נשים, אך קיימת הרבה יותר בלבבות.

יש הקוראים לזה הסתה, אך זוהי אינה רק הסתה לשמה, אלא המשך המאבק על דמותה של החברה, באמצעים אחרים. כל צד חש שהוא חייב לדבוק באמונה שלו, ולשמוט את הלגיטימציה לצד האחר, כי מתחולל קרב על תקציבים, נורמות הלבוש, גיוס לצבא, שמירת השבת, נישואין על פי ההלכה, כשרות במזון, ולמעשה קרב על אופייה של המדינה, ועל ניהולה הלכה למעשה.

המדינה היא המנהלת חלקים גדולים בעולם הדת, למשל הרבנות הראשית ורבני הערים והצבא, והפוליטיקה של הדת הופכת מחלוקות של אמונה לקרבות פוליטיים.

אנו צריכים מתכונת אחרת, חדשה לניהול המחלוקות והזהות התרבותית והרוחנית שלנו. מתכונת ששמה דגש על המשותף, מכבדת את כל האמונות ואורחות החיים, ומוציאה מחוץ למשחק הפוליטי והכוחני את חילוקי הדעות הנוגעים לאמונה ולדת.

איך עושים זאת?

לפנינו ארבעה מודלים עיקריים ליחסים בין הדת היהודית למדינת ישראל:

  1. מדינה יהודית האוכפת על האזרחים נורמות דתיות, ודאי במרחב הציבורי ואולי גם הפרטי. (מדינת הלכה).
  2. הסטטוס קוו הקיים, עם התכתשויות ומאבקים פוליטיים ואזרחיים המתלקחים מיידי יום.
  3. מדינה חילונית דמוקרטית, מדינת כל אזרחיה, שאין בה ביטוי ממוסד לאופייה היהודי, מלבד הרוב הדמוגרפי.
  4. מדינה יהודית דמוקרטית, שבה היהדות באה לידי ביטוי בהיבטים הלאומיים ותרבותיים, אך לא בכפייה דתית, או בפגיעה בערכי הדמוקרטיה.

אפשר להבין מדוע יש בין שומרי המצוות, דתיים וחרדים רבים המעדיפים את המודל הראשון. אפשר גם להניח כי בהיותם מיעוט לאומי ודתי רבים מהאזרחים הערבים יעדיפו את השלישי. עדיין מדובר במיעוטים ובעמדות קיצון. רוב רובו של הציבור בישראל אינו מעוניין במדינת הלכה, או במדינת כל אזרחיה, הנוטשת את תפקידה ההיסטורי כמדינת היהודים.

המודל השני, הקיים, פשוט לא עובד יותר וגורם נזקים קשים לחברה. קיימת גם סכנה של ממש שהמודל הזה הולך וגולש יחד עם התהליך הדמוגרפי והפוליטי, לעבר מדינת הלכה, או לפחות מדינה שכופה את עיקרי הדת וערכיה על כל הציבור. זהו מצב לא רצוי ואף מסוכן לציבור החילוני. ספק אם ניתן לקיים מדינה מודרנית עם כלכלה משגשגת וחופשית, כאשר החוקים כפופים להלכה יהודית נושנה.

אני סבור שבשלה העת לגבש את המודל הרביעי, למעשה אנו בדקה ה 90 של גיבוש מודל חילופי למציאות הלא טובה הנוכחית, ולמגמות הפוליטיות הצפויות.
אפשר עדיין לגבש הסכמה רחבה יחסית בקרב רוב שבטי ישראל, על המודל הרביעי. מודל זה מבוסס על הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה, כלומר מהפוליטיקה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות היהודית.

חשוב לזכור ולדעת שהיותה של ישראל מדינת היהודים מבוססת באופן היסטורי לא על תפיסה דתית ואמונית של היהדות אלא על גישה לאומית ותרבותית. אפשר לשמר ואף לחזק את היסוד הזה לקיומה ולאופיה של המדינה, מבלי לגלוש לכפייה דתית, לחיוב של אמונה, או של נורמות הנובעות ממנה בחוק או בפועל. כפייה כזאת מביאה בהכרח לפגיעה קשה בזכויות הפרט של הציבור שאינו שומר מצוות, ויוצרת את מלחמות הדת והפוליטיקה שאנו חווים.

למה בעצם דרושה כפייה דתית?

מאחורי הדרישה לקיום של נורמות דתיות במרחב הציבורי עומדת המחשבה שעל כל יהודי לקיים מצוות. זוהי דרישה שאין אפשרות ואפילו אסור לאדם חילוני להשלים איתה, והיא לא יכולה להיות בסיס להידברות ולהסכמה. זהו פטרנליזם המוצג כערבות הדדית, אך משמעותו כפייה בלתי נסבלת.

אפילו הדורשים כאן מדינת הלכה לא מבקשים הרי לאכוף את הציווי הדתי על מי שאינם יהודים. מכאן שאין מדובר, בדרך כלל וברוב המקרים, בפגיעה ברגשות שנובעת מכך שאדם אחר אינו יהודי (דתי) או בהפרעה לקיום המצוות אצל האדם המאמין, אלא כפייה של דת, פשוטה כמשמעה על היהודי החילוני.

זוהי גישה מתנשאת לפיה חובתו של כל יהודי היא לקיים מצוות ומותר לאכוף זאת עליו בכוח המדינה. זה לא מקובל, לא ניתן ולא ראוי במדינה חופשית ודמוקרטית, שאינה מדינת הלכה כמו איראן, לכפות נורמה של אמונה וציווי דתי בכפייה של כוח, חוק, ומשטרה.

מה כן ראוי לשיחה, לדיון, לליבון ולהסכמה?

קיומו של מקום ישראלי שמאפשר באמת ובתמים לכל אדם, ולכל יהודי, שמירת מצוות, שמאפשר את חופש הדת לכל אדם מאמין, מבלי שהדבר יגרום לו נזק.

למשל, איסור על אפליה מטעמי דת, או שמירת מצוות. למשל, קיומו של מזון כשר במקומות שאנו נאלצים להיות בהם: בצבא, בבתי החולים, לכל הפחות כאופציה (לא כחובה לכולם), אפשרות של הכרה בנישואין כדת משה וישראל, וכבוד לצורך של אדם לשמור על מצוות דתו, גם במחיר של הכרה בימי שבתון, צום או חובה למלא טקסי דת כאלה או אחרים.

קו הגבול כאן יכול וצריך להיות ברור, אך מחייב אכן פירוט וליבון מדויק. זכותו של אדם מאמין ודתי לשמור את מצוות דתו, יכולים לחול עליו, ולשחרר אותו, בנסיבות מסוימות, מחובות אחרים, אך לא יכולים לחייב אדם אחר, שאינו מאמין, לציית לנורמות או לכללים, שאינם מקובלים עליו. זכותו של אדם דתי לא לאכול חמץ בפסח, אך אין לו זכות לכפות זאת עלי, גם לא במרחב ציבורי המשותף לשנינו.

מה עוד ניתן לשיחה ולהסכמה?

אופיה של המדינה כמדינה יהודית וקיומו של מרחב ציבורי נעים נוח ומכבד לכל יהודי. כאן ניתן לעשות שימוש בכר נרחב של סמלים, והסכמות שנוגעות ללאום ולתרבות היהודית, מבלי לגלוש לכפיה של נורמה דתית.

בראש ובראשונה הבטחת רוב גדול של אזרחים ותושבים הרואים את עצמם כחלק מהלאום היהודי במדינה, למשל באמצעות חוק השבות, וגם באמצעות הסדרי שלום עם השכנים שיבטיחו זאת.

גם במישור התרבותי יש מקום לחיזוק אופיה של המדינה כמדינה יהודית, בראש ובראשונה באמצעות מקומה הבולט של השפה העברית, באמצעות חינוך ממלכתי שמדגיש את חשיבותה של התרבות וההיסטוריה היהודית בחינוך, וגם מגוון של הסדרים וחוקים אחרים כמו תאגיד השידור הציבורי, חוק הסמל והדגל, המנון המדינה, ציון חגי ישראל, ומוסדותיה השונים של המדינה היהודית כמו הכנסת, יד ושם, המבטאים מחויבות לשמירת המורשת והתרבות היהודית, בלי כל קשר הכרחי לקיום מצוות או נורמות דתיות.

גם בתחומים נוספים ניתן להבטיח את מעמדה וייחודה של ישראל כמדינה יהודית, וגם להקל על השתלבותם המלאה של שומרי המצוות ולאפשר להם חופש דת מלא במובן המהותי. עדיין אין בכך, בהכרח, כפייה דתית. בין ההסדרים האלה: חוק שעות העבודה והמנוחה, הקובע שהשבת היא יום המנוחה בישראל. ניתן לעשות זאת בלי לגלוש לכפייה דתית, כלומר בלי איסור על עבודה בשבת ליהודים בלבד, וכמובן ההכרה, הלימוד והיחס לחגי ישראל כחגים לאומיים.

הרעיון הוא הפרדת הדת מהמדינה, בלי להפריד ממנה את הלאום והתרבות. האמונה הדתית תהיה עניינו של הפרט, ועניינה של הקהילה הדתית הקטנה, לא של המדינה. המדינה מבטיחה חופש דת וחופש מדת.

לפי המודל הזה אסור לעשות שימוש בחוקי המדינה ובכוחה של המשטרה כדי לכפות על אדם אחר לקיים מצוות. מותר לכל יהודי, לנסוע בשבת, לאכול לא כשר, להתחתן באופן אזרחי, והמדינה חייבת לאפשר לו זאת, בדיוק כמו שהיא מאפשרת לכל יהודי שומר מצוות, לא לנסוע בשבת, לאכול מזון כשר, ולהתחתן כדת משה וישראל.

לצורך כך יש לנתק את הזיקה ההדוקה שנשמעת היום לפיה מאפייניו של הלאום ומאפייניה של התרבות היהודית הם שמירת המצוות וכפיית נורמות הדת. לא כך היא. וגם אם יש מי שמאמין שכן, אסור לעשות שימוש בחוק כדי לאכוף זאת.
קיום תחבורה ציבורית בשבת ובחג, אכילת חמץ בפסח, ונישואין אזרחיים, אינם מפחיתים מאופייה של ישראל כמדינה יהודית.

חלק גדול מהיהודים בישראל אינם שומרי מצוות, וזה לא הופך אותם לפחות יהודים. הבסיס חייב להיות הכרה שיש יותר מדרך אחת נכונה לבטא ולקיים את הזיקה לעם היהודי, לא רק בהלכה האורתודוקסית.

אין עוד מקום למונופול של הרבנות הראשית בנושאי נישואין, כשרות, והמדינה לא צריכה לקיים אותה כלל. בתי הדין הרבניים יכולים להמשיך לפעול רק על בסיס הסכמה הדדית של כל המתדיינים, על יסוד חוק הבוררות, לא מכוח סמכות המדינה.

הכפייה הדתית מרחיקה את היהדות מהיהודים שאינם שומרי מצוות. חופש דת מלא יאפשר לכל אדם לקיים את האמונה והמצוות שלו, בחייו הפרטיים, בלי להיפגע, ותקטין את העוינות והשנאה בין חלקי העם. הגיע העת להפרדת הדת מהמדינה.

איש באמונתו יחיה. המדינה שלנו תמשיך לשמור על אופיה היהודי, הדמוקרטיה והחופש ישמרו ואפשר יהיה לנשום לרווחה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,686 מילים. מחכים לתגובתך.

לאמלק את התורה - מחשבות לחג השבועות תשע"ט

חוג תנ"ך בבית ראש הממשלה, 2012 (צילום: Marc Israel Sellem/POOL/Flash90)
Marc Israel Sellem/POOL/Flash90

כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 918 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.
טניה ג'ויה

ראיון המהפך של מיס דאעש

טניה ג'ויה הייתה נשואה לאחד מראשי דאעש והחזיקה באידאולוגיה רצחנית, עד שברחה מהנישואים ומארגון הטרור הבינלאומי ● בראיון ראשון לעיתונאי ישראלי, היא מדברת על המהפך שעברה, על מעשי הזוועה שמיוחסים לבעלה לשעבר ועל החברים החדשים מבית הכנסת

עוד 1,995 מילים ו-2 תגובות. מחכים לתגובתך.
מנדי אבוביץ' (צילום: Drew Gurian/ RedBull Mavens)
Drew Gurian/ RedBull Mavens

הפרויקט של מנדי אבוביץ': מבית חרדי לטופ של התוף

מנדי אבוביץ' הייתה ילדה מוזיקלית מבית יהודי-אמריקאי, עם משפחה גדולה ומפורסמת בישראל ● לפני 10 שנים היא חיפשה מידע על מתופפות ברשת, ומצאה בעיקר תמונות של בחורות בביקיני לצד כלי הקשה ● אז היא הקימה אתר מקצועי למתופפות, וכיום היא גורואית פמיניסטית שמטפחת אמניות מכל העולם ● סיפור עם תוף טוב

עוד 994 מילים. מחכים לתגובתך.

העגלה המלאה קורסת

לידיעת הקורא אביגדור ליברמן: פרופ' אביעד קליינברג מפרסם את הספר "מדריך לחילוני", וחוזה ירידה בכוחם של הדתיים והחרדיים בחברה הישראלית ● "המנהיגים שיצרו את החרדיות הישראלית לא איפשרו לדור ביניים לצמוח לידם. הם תבעו סמכויות מוחלטות. כשהם מתים, אין להם תחליף אמיתי"

מסיבת רחוב חילונית במרכז ירושלים, 2014 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

לידיעת הקורא אביגדור ליברמן: פרופ' אביעד קליינברג מפרסם את הספר "מדריך לחילוני", וחוזה ירידה בכוחם של הדתיים והחרדיים בחברה הישראלית ● "המנהיגים שיצרו את החרדיות הישראלית לא איפשרו לדור ביניים לצמוח לידם. הם תבעו סמכויות מוחלטות. כשהם מתים, אין להם תחליף אמיתי"

הספרים החדשים שנפלטים ממכונות הדפוס לקראת שבוע הספר הם לא פעם חלון שדרכו אפשר להציץ אל הנפש הישראלית ואל הדילמות שמטלטלות אותה.

האופוריה אחרי מלחמת ששת הימים לוותה באלבומי ניצחון וספרי הערצת גנרלים; ספרי הנהי על "סוף דבר" של הציונות האשכנזית-סוציאליסטית שיקפו את הבלבול אחרי מלחמת יום כיפור והמהפך של 77'; ספרי המסעות והחזרה מהודו בסוף שנות ה-90 הובילו לגל ספרי הניו אייג' של תחילת המילניום.

השנה, מתברר, יש לנו עניין לא פתור עם החילוניות: "הדרך החילונית", של יו"ר הפורום החילוני, רם פרומן; "סיפורם של היהודים החילונים", מאת פרופ' אמנון רובינשטיין; "החילוניות החדשה" מאת שלומי ששון; אוסף המאמרים "חילון וחילוניות", בעריכת יוכי פישר; "חזרה בלי תשובה" מאת מיכה גודמן.

כל אלה יצאו לאחרונה, וכבר מעוררים ויכוחים (לפעמים אפילו לוהטים) בזירות הפולמוס ההולכות ומצטמצמות שבהן חילונים ישראלים מנסים לברר מאיפה באו ולאן הם הולכים, ואם לא איחרו את המועד להוציא פספורט גרמני ולהגר לברלין.

מדריך לחילוני
מדריך לחילוני

פרופ' אביעד קליינברג, ראש בית הספר להיסטוריה ומנהל ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב, הוא כתובת מתאימה לברר למה זה קורה דווקא עכשיו. גם כי הוא עצמו תרם למדף שמתמלא במהירות את ספרו החדש "מדריך לחילוני", שכותרת המשנה שלו היא "איך לא להאמין בלי להתנצל".

בישראל, הוא מזכיר, הדיון הזה הוא קודם כל דיון פוליטי, ורק אחר כך דיון על אמונה. "זהו דיון על 'מי אנחנו' ובתוך הדיון הזה, הדת ממלאת תפקיד משמעותי. אבל מה שעובר על מדינת ישראל אלה לא תהליכים של הדתה, אלא תהליכים של 'היימנה'. שימוש גובר באלמנטים מאד מוגבלים מתוך המסורת הדתית על מנת לקדם אג'נדה שהיא בסופו של דבר אג'נדה פוליטית. אג'נדה של לאומנות.

"ולכן, המאבק בין דתיות לחילוניות בארץ הוא גם מאבק בין ימין לשמאל. זה לא חייב להיות ככה. זה לא ככה בכל מקום. זה לא היה ככה תמיד. החרדים היו בעבר הכי דתיים והכי שמאלנים. הם התנגדו לכוחניות של הציונות והאמינו בפשרה. שטחים וצבא לא היו חשובים להם. הם תמרנו את עצמם למצב של 'רק ביבי' ו'מוות לערבים'. הם אימצו את תפיסת הכוח. לקחו את תפיסת ה'אתה בחרתנו' מהעולם הדתי-אמוני שלהם והשליכו אותו אל תוך העולם הגיאופוליטי.

"השאלה הזו, 'איזו מין חברה אנחנו?' עולה ביתר שאת בקרב השמאל-מרכז, שחש שהוא הולך וקטן, ושהאג'נדה שלו, האג'נדה הציונית-חילונית, שפעם הייתה עניין מובן מאליו והוא היה זה שביטא אותה, הולכת ונדחקת אל השוליים. בעולם הזה, שבו אליטה מבינה שהיא איבדה את כוחה, שאין לה יותר ביטחון בדברים שפעם היו מובנים מאליהם, הצורך להסביר, להתווכח, להתפלמס, יותר גדול מבעבר.

אביעד קליינברג (צילום: מיכל קליינברג)
אביעד קליינברג (צילום: מיכל קליינברג)

"אני חייב לציין שאני לא ממש מרגיש שהייתי אי פעם חלק מן האליטה הזאת, על אף שהמתבונן מן הצד יטען שאני מייצג מובהק שלה. אני רוצה לחשוב שהספר שלי הוא לא קינה על משהו שנלקח ממני. זה מעולם לא היה שלי".

אז למה התיישבת דווקא עכשיו לכתוב "מדריך לחילוני"?

"אני אולי לא מקונן על העבר, אבל אני בהחלט מזהה תהליכים בהווה, שחלקם מסוכנים בעיניי. ובתוך ההקשר הזה היה לי חשוב להציג טיעונים, ולא לחרף ולגדף. הוויכוח הדתי חילוני בישראל מתנהל כשהטענה החילונית המקובלת היא 'אתם מפגרים ויש לכם חבר דמיוני' והטענה הדתית המקובלת היא 'אתם בורים וחיים חיי פריצות – כל מה שמעניין אתכם זה סקס וסמים, חוץ מזה כלום'.

"לכאורה לא היה צריך לנהל את הדיון הזה. כי במידה מסוימת הוא הסתיים במאה ה-19. הוויכוחים הגדולים באירופה בין חילונים לבין הכנסייה, הסתיימו בניצחון מוחלט של החילוניות ובהפרדת הכנסייה מהמדינה. בלי הניצחון הזה, ספק אם הייתה נוצרת תרבות מערבית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. ואף על פי כן זה חוזר, לא בגלל שיש טיעונים חדשים, אלא כי בהיסטוריה יש מחזוריות". .

רגרסיה?

"אני לא רוצה לקרוא לזה רגרסיה. דברים נשכחים, וצריך להגיד אותם מחדש. מה שהיה מובן מאליו לאבות המייסדים שלנו – שרבים מהם היו בוגרי ישיבות בעצמם, עזבו אותן והבינו טוב מאוד למה הם עוזבים – לא ידוע ולא מובן לנכדים ולנינים שלהם. צריך לתת לנכדים ולנינים מידע וגם כלים לנהל את הוויכוח הזה.

"יש לפעמים תחושה שהנכדים והנינים החילונים של האבות המייסדים מתנהלים בהתרפסות פנימית עקרונית מול העולם האמוני, עם הפרשות החלה, הטקסים והמשפחתיות שלו. שהחילוניות לא נתנה להם מענה אטרקטיבי לעולם הזה.

"החילוניות כן נתנה מענה מספיק אטרקטיבי. ההצלחות הפנומנליות של המערב הן במידה רבה תוצר של הפרדת הדת מן המדינה.

גברים חרדים במירון, 2019 (צילום: David Cohen/Flash90)
גברים חרדים במירון, 2019 (צילום: David Cohen/Flash90)

"הבעיה של החילונים הישראלים היא בעיה קונקרטית שלהם. הם חיים במדינת מהגרים צעירה. אבותיהם לא חיו פה, לא דיברו את השפה שלהם ולא ראו את עצמם כחלק מיחידה פוליטית. מה שחיבר בין הסבא הפולני לתימני הוא הדת.

"כך נוצרה התפיסה שאומרת, שאנשי הדת הם אלה שבאמת מייצרים את הזהות שלנו. תוסיף לזה שהיו יותר מדי שרי חינוך שדחפו את הטענות האלו, שבלי יידישקייט אנה אנו באים. חלק מהחילונים מרגישים חסרי שורשים, ועכשיו גם חסרי כוח. הם חושבים שאם רק היו מתעמקים קצת בש"ס ובפוסקים, היו צומחים להם שורשים. אני לא חושב ששורשים צומחים בצורה כזאת.

"בצד השני, החרדים – המתהדרים בשמירה קנאית על המסורת – שומרים חלק מאוד קטן שלה. הם גם ממעטים לקרוא שירה וספרות ופילוסופיה. הגרסה שלהם להיסטוריה היהודית היא דלה ומעוותת. כמעט תמיד הם מנתקים את עצמם לחלוטין מהמחשבה ומהדת של אחרים. אסור לקרוא את הברית החדשה ואת הקוראן; אסור לקרוא פילוסופיה נוצרית ומוסלמית ופילוסופיה בכלל. אסור לקחת חלק בתרבות שאינה יהודית. כך שיש בורות משני הצדדים.

"הבורות החילונית בענייני יהדות לא משמחת אותי יותר מהבורות של חלקים מן הקהילה הדתית בכל מה שמחוץ לאזור הנוחות שלהם. מעת לעת צריך לצאת מחדר הלימוד ולדבר על הדברים שמטרידים את הקהילה שאנחנו חלק ממנה".

אתה כותב בספרך, שאנחנו חושבים שאנשים שחיו בעבר הרחוק, בעולם שכולו דתי, היו אדוקים מאוד – ושזה לא היה המצב. שהם היו תערובת של אמונות דתיות מובנות למחצה, מנהגים מוסכמים, פולחני קדושים מפוקפקים, מגיה ופולקלור. רק לי זה נשמע כמו תיאור נאמן למדי של ישראלים רבים בימינו?

"נכון. לא רק לישראלים. זה נכון למין האנושי".

ופה יש משהו שאני לא מצליח להבין. אנחנו יכולים להתייחס בסלחנות למי שחיו בימי הביניים. היה להם מעט מאוד מידע על העולם, וגם הוא היה נגיש ליחידי סגולה. אנחנו חיים בעולם שבו כל המידע נגיש לכולם כל הזמן. הייתי מצפה שהתופעות האלה ייעלמו, או לפחות יצטמצמו מאוד.

"בוא נכיר בעובדה הפשוטה שהכנסיות ריקות".

בתי הכנסת בכלל לא ריקים.

"אני אגיע לזה. קח את העם היהודי של לפני מאה שנה, שהיה מיעוט בהרבה מקומות. בדרך כלל, אם היית חילוני, נעלמת, עזבת. הרוב היו דתיים. והנה צאצאיהם של אותם אנשים – חלק לא דתיים, וחלק 'מסורתיים'. רליג'ן טו גו. הם עושים מה שבא להם. למה בישראל יש הרבה פחות אנשים שמגדירים את עצמם כחילונים? כי זו הרבה פעמים שאלה פוליטית. אתה לא אומר שאתה חילוני בצורה נחרצת, כי זה אומר שאתה שמאלני. אז אתה אומר שאתה 'מסורתי'".

ומה זה אומר שאתה מסורתי?

"שאתה נוסע בשבת ואתה אוכל שרימפס ואתה לא מקפיד על דיני נידה, אבל מפעם לפעם אתה הולך לבית כנסת. אתה כמובן מל את הילדים שלך. אבל חלק גדול ממצוות הדת שאתה ממלא הן לפי מה שמתאים לך, לפי מה שנוח לך.

"כמו שאנשים הולכים לקברי קדושים: אתה שם כיפת נייר, נותנים לך סידור, אתה לא בדיוק יודע איפה לפתוח אותו, אתה מדליק נר, אתה יוצא משם ואוכל שרימפס. בעבר לא היו תופעות כאלה. עשית או את זה – או את זה".

קבר המיוחס לצדיק יונתן בן עוזיאל, עמוקה
קבר המיוחס לצדיק יונתן בן עוזיאל, עמוקה

שמתי לב שאתה נמנע בספר מניתוח סוציולוגי של הדת כמשרתת מוקדי כוח.

"אתה צודק. כשאתה אומר לאנשים 'בואו נסביר את המנגנונים הפסיכולוגיים שגורמים לבן אדם להיות דתי', אתה מעורר כעס והסתגרות, וגם האשמה – מוצדקת, במידה מסוימת – בהתנשאות. 'מה אתה מנתח אותי? נתח את עצמך קודם'. בנוסף, הטענה הסוציולוגית שאומרת, 'אנחנו יודעים למה באמת אתם עושים מה שאתם עושים וזה לא מה שאתם אומרים', מונעת דיון אמיתי.

"אבל אני לא נמנע מתובנות סוציולוגיות. חשוב להבין מה יוצר קהילה דתית, מי מרוויח ומי מפסיד. כמעט תמיד הדתות הן פטריארכליות, מעדיפות גברים, וכמעט תמיד נוצרת באליטה הדתית ברית בין בעלי הכסף לבעלי העמדה הדתית. זו ברית שקיימת ביהדות באופן מובהק. בני הרבנים מתחתנים עם בנות העשירים".

נערות חרדיות בירושלים, 2010 (צילום: Kobi Gideon/Flash90.)
נערות חרדיות בירושלים, 2010 (צילום: Kobi Gideon/Flash90.)

בכל קהילה נוצרים מנגנונים ששומרים על הכוח בידי מי שנהנה ממנו.

"והם מייצרים כמעט תמיד את אותו דבר: קיפוח נשים, אפליה נגד קבוצות מיעוט, תחושת התנשאות על אלה שאינם חלק מהקבוצה, והתקפות על מושג השוויון.

"ותמיד מופיעה גם סמכותיות, שבמובן העמוק קשורה לצורך של ראשי הקבוצה להגביל את הידע של חלקים נכבדים מהקבוצה: 'אתם לא צריכים להסתכל על דברים מסוימים, אתם לא צריכים לקרוא דברים מסוימים. אתם חייבים לחיות בעולם מוגבל, שאנחנו נגדיר בשבילכם ואנחנו נשלוט בו שליטה מוחלטת'.

"ידע הוא כוח אמר פרנסיס בייקון. הדתיים לא קראו את בייקון, אבל בפיזיקה חברתית הם מבינים. אבל להסתגרות, לציות העיוור למנהיגים קשישים, יש מחיר כבד שהם האלה לא מבינים. המחיר הזה הוא גם בניוון של החברה הפנימית, שהיא חברה שממשיכה להתנהל כמו בגטו בעולם שבו כבר מזמן אין גטו".

קברו של עובדיה יוסף (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
קברו של עובדיה יוסף (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)

ומה התוצאות של תהליך כזה?

"הדתיים מתחילים לקרוס מבפנים. לא בגלל התקפות מבחוץ, אלא בגלל עוני, בגלל היעדר מנהיגות, בגלל הפיתויים והאפשרויות שהעולם הלא דתי מציע.

"ביהדות הציונית-לאומית זה ברור: יש מהפכה פמיניסטית שיצאה מהארון. בעולם החרדי יש בעיה גדולה של סמכות. המנהיגים שיצרו את החרדיות הישראלית לא אפשרו לדור ביניים לצמוח לידם. הם תבעו סמכויות מוחלטות. כשהם מתים, אין להם תחליף אמיתי. לא לרב עובדיה יוסף, לא לרבי מלובביץ', לא לרב אליישיב ולא לרב קנייבסקי. החרדים של היום הם קבוצה מאוד צעירה, בגלל גיל הנישואים וריבוי הילדים, שאין לה הנהגה. קבוצת הלומדים הזאת, אגב, מתאפיינת מהרבה בחינות בבורות מאוד גדולה. גם ביחס לדת".

ואז הם רותמים חלק גדול מהאנרגיות שלהם למאבק נגד ההתבוללות, למשל.

"איזה התבוללות יש במדינת ישראל? עשה לי טובה. יש פה בערך אחוז של נישואי תערובת".

ראית את ההתנפלות על הבת של גדעון סער.

"המתנפלים הם חבורה של גזענים מטומטמים. לפעמים צריך להגיד את הדברים בצורה המדויקת והברורה ביותר. ארגון להב"ה זה חתיכת טינופת גזענית. אני לא חושב אפילו שהם מייצגים את היהדות. למה הם לא מוקעים מקיר לקיר? כי החרדה מהתבוללות, גם במקומות שהיא מופרכת לחלוטין, היא חלק מהדי.אן.איי והתעמולה הדתית: 'אתם צריכים אותנו, כי בלעדינו כולכם הופכים מחר למוסלמים'. אגב, רוב ההתקפות הן על יהודיות ששוכבות עם ערבים, למרות שהלכתית הבעיה הגדולה היא של גברים יהודים עם נשים לא יהודיות".

חתונתם של מורל מלכה וחמוד מנסור, שהותקפו ע"י פעילי להבה (צילום: Flash90)
חתונתם של מורל מלכה וחמוד מנסור, שהותקפו ע"י פעילי להבה (צילום: Flash90)

יכול להיות שבתוך המאבק המתמשך על דמותו של המקום הזה, דווקא הגישה החילונית היא זו שהולכת ומאבדת גובה ועשויה להיעלם מהמפה?

"זו בהחלט סכנה. ברגעים כאלה, תפקידם של אינטלקטואלים – ואני מחזיק מעצמי אחד כזה – הוא להשמיע את קולם. מאידך גיסא, אם אתה שואל אותי כהיסטוריון, אני לא רואה פה תהליך חד משמעי שהולך לכיוון אחד. אני רואה קהילה חילונית ומסורתית שחיה בשלום עם עצמה, ואני רואה שתי קהילות דתיות שנמצאות במשבר מאוד גדול, קהילות שיש להן בעיה של הנהגה.

ובכל זאת יש לנו תחושה שהחילוניות נדחקת, אולי כי היא לא מצליחה להציע סיפור מתחרה לסיפור האטרקטיבי שהדת מציעה: אלוהים הבטיח לנו את הארץ הזו, חזרנו אליה אחרי 2000 שנה בדרך נס, ועכשיו היא שלנו. זה סיפור חזק.

"סיפור השיבה לא מחייב אמונה בהבטחה אלוהית. אנחנו פה, כמו שכתוב במגילת העצמאות, מתוקף זכות טבעית והיסטורית. הסיפור הלאומי-דתי הוא שהגענו הנה מכל מיני סיבות, גם על חמורו החילוני של משיח, ועכשיו יתחיל עידן משיחי: נקים את ארץ ישראל השלמה, את בית המקדש ואת מדינת ההלכה.

"אני חושב שהסיפור הזה, שהיה חזק מאד בקרב הציונות הדתית, כמעט נעלם מהשיח הציוני-לאומי אחרי ההתנתקות. לרובם ברור שאנחנו לא בעידן המשיחי. יש בשוליים את אלה שרוצים לבנות את בית המקדש. אבל הסיפור המרכזי היום הוא סיפור של ביטחון. אין עם מי לדבר, אי אפשר לסמוך על אומות העולם. לעניינים האלה אין קשר לדת. הם קשורים לביטחוניזם הישראלי הקלאסי".

אבל התחושה היא שרוב הציבור לא רואה את הדברים ככה.

"אני לא יודע איפה נמצא הציבור וגם אתה לא".

עצרת בחירות של ש"ס, 2019 (צילום: פלאש 90)
עצרת בחירות של ש"ס, 2019 (צילום: פלאש 90)

אתה רואה את זה בבחירות. אתה רואה את זה בסקרים שונים, אתה רואה את זה ברשתות החברתיות. אתה רואה את זה בכל מיני מקומות.

"אני לא יודע מה איתך, אבל אני גדלתי בעולם הרבה יותר דתי מאשר העולם היום. עולם שבו הכל היה סגור בשבת. עולם שבו ביום כיפור הייתה דממה ברחוב. עולם שבו הייתה חנות אחת שמכרה חזיר באיזו פינה אפלה.

"וחוץ מזה, יש פה עוד סיפור, מאוד חזק. וזה אפילו לא הסיפור של החילוניות. זה הסיפור של המודרנה. והסיפור הזה הוא הצלחה מטורפת, של המשטרים הלכאורה חלשים של המערב על המשטרים ה'נורא חזקים' של הסמכותיות והימניות, של המשטר הסטליניסטי מצד אחד והמשטרים הנאצים והפשיסטים מהצד האחר. החלשים האלה, עם השטויות שלהם, עם הבחירות, עם החופש, עם הסיפור העלוב שלהם, עשו קציצות מאלה עם הסיפור הנורא חזק על הרייך בן אלף השנים ועם הדיקטטורה של הפרולטריון. אני מציע שאנחנו נזכור גם את זה".

טוב, במאבק מול הנאצים עמד סיפור לא פחות חזק: אנחנו מגנים על החירות ועל עתיד המין האנושי.

"לרשות הצד החילוני עומד הסיפור על החופש, על הקידמה על שגשוג, על שוויון. אלה סיפורים חזקים, והרבה ישראלים נתקלים איתם בקונפליקט פנימי. קונפליקט בין הסיפור של האירוויזיון – להיות חלק מאירופה, מהעולם הטכנולוגי, המשגשג, החופשי, לבין השאלה מה אתם עושים פה, למה אתם יושבים דווקא פה? כמו שאומרים לי 'אתה באוניברסיטת תל אביב, אז אתה יושב על שייח מוניס".

להקת שלווה באירוויזיון 2019 בתל אביב (צילום: Hadas Parush/Flash90)
להקת שלווה באירוויזיון 2019 בתל אביב (צילום: Hadas Parush/Flash90)

אכן שאלה קלאסית.

"הצורך להגיב על הסיפור הזה ילך ויקטן עם השנים. שייח מוניס נכבשה במהלך מלחמת אזרחים. אם הרוב יחליט שצריך לפנות אותה, אארוז את הספרים שלי ללא תלונה. לצאצאינו יהיה יותר פשוט. ברגע שאפשר יהיה להגיד שאבותי ואבות אבותי ואבות-אבות-אבותי ישבו פה, אני חושב שאנחנו נהיה בסדר.

"הדת היא כלי טוב ליצירת זהות, בעיקר במקום שעומדים מול קבוצה אחרת, שגם מגדירה את עצמה במונחים דתיים. אבל זה גם כלי מסוכן ביותר. אם הדת היא תרופה, אז היא תרופה שיש לה תוצאות לוואי כל כך חמורות, שעדיף לחפש תרופה אחרת. ויש תרופה אחרת. זו התרופה שהציונות הציעה".

הדת גם מספקת להרבה אנשים תחושת שייכות, שהחילוניות לא יכולה ואולי לא רוצה לספק. ואנשים מפחדים שלהיות חילוני זה להיות בודד.

"כן, יש אנשים שרוצים להיות חלק מקהילה חזקה. וקהילה חזקה היא הרבה פעמים מדכאת. חברות שמייצרות מנגנוני פיקוח נראות חזקות יותר ממה שהן באמת. ויש לזה מחיר: לא מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה; היא מתעפשת ומסריחה מבפנים.  גם בחברה הדתית, שמציגה את עצמה בצורה מאוד מיופייפת, יש דברים רעים – כמו לכל חברה מסתגרת. פטריארכליות ושקרים והטרדות מיניות והרג הנשמה, לעתים קרובות. עוני, גם עוני מרצון, זה דבר שהורס את הנפש. תמיד יהיו אנשים שירצו משהו יותר קיצוני, שיחפשו סמכות מוחלטת. אבל אם לא יהיה פה משבר נורא, הם ילכו ויתמעטו".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
ובל נשכח את חלקו של מנחם בגין שנחשב 'גלותי', ניצח ב-1977, אחרי 30 שנה של ממשלות חילוניות שמפלגות דתיות היו בתוכן חלק קטן שהשפעתו מועטה, ולא חשש לשים על השולחן דת ואמונה, בהרבה פאתוס אב... המשך קריאה
ובל נשכח את חלקו של מנחם בגין שנחשב 'גלותי', ניצח ב-1977, אחרי 30 שנה של ממשלות חילוניות שמפלגות דתיות היו בתוכן חלק קטן שהשפעתו מועטה, ולא חשש לשים על השולחן דת ואמונה, בהרבה פאתוס אבל בלי טיפת ציניות, ופתח עידן חדש.
עוד 2,203 מילים ו-3 תגובות. מחכים לתגובתך.
  • הרב שאול שמעון דויטש, מייסד מוזיאון חיות התורה בניו יורק, ליד פוחלץ של תנין (צילום: משה רובין)
    משה רובין
  • כל החיות המוזכרות בתנ"ך נמצאות במוזיאון חיות התורה (צילום: משה רובין)
    משה רובין
  • כל חיות התורה מפוחלצות במוזיאון (צילום: משה רובין)
    משה רובין
  • קרנף לבן במוזיאון חיות התורה בניו יורק (צילום: משה רובין)
    משה רובין

סיפורי ניו יורק מוזיאון טבע חרדי בלי אבולוציה? יש חיה כזאת

מוזיאון "עולם חיות התורה" מציג פוחלצים של כל בעלי החיים המוזכרים בתנ"ך, מבלי להתעכב על נושאים שוליים כמו תורת האבולוציה ● המוצגים מחולקים ל"כשר ו"לא כשר" ● הבעלים, הרב שאול שמעון דויטש, ערך לנו סיור פרטי: "אני מציג כאן את היצירות של אלוהים"

תורה ופוחלצים לא תמיד מתחברים, אבל במוזיאון "עולם החיות בתורה" (Torah Animal World) המעט מוזר ועטור הפרסים בניו יורק, גן חיות מפוחלצות מתעורר לתחייה. בלב השכונה החרדית בורו פארק, ברוקלין, המוזיאון של הרב שאול שמעון דויטש מערבב בין תיבת נח פוחלצית לסיורים אינפורמטיביים.

"בין אם אתה מתעניין בתורה או בטבע, מה שאנחנו עושים כאן הוא לחנך וללמד על כבוד לבעלי חיים", אומר דויטש. באוסף המגוון שלו יש 1,100 הפריטים, בהם חיות בר (כולל משפחה שלמה של אריות) חיות משק, דגים וחרקים.

באופן מדהים, אפשר לגעת בכולם, כולל ראש פיל אפריקאי בגודל של מכונית קטנה (לצד חלקים תואמים בצורת רגל של פיל) שנרכש עבור 40,000 דולר. "אני אומר לילדים 'געו בכף הרגל שלו'", מספר דויטש, "'אף פעם לא חשבתם עד כמה היא שעירה'. היא נותנת לך חוויה של איך זה לעמוד ממש קרוב לחיות האלו".

ההזדמנות הזו שהמוזיאון נותן, היא עניין חשוב עבור הרב, והקהל שלו בהחלט מבין זאת. עולם חיות התורה מציע (בתיאום מראש) סיורים באנגלית, עברית, יידיש ופורטוגזית, והוא מושך קהל מגוון של סטודנטים, מטיילים ואפילו קבוצות של קהילת האמיש. כ-60% מהמבקרים במוזיאון מגיעים מהקהילה החרדית, וזו החוויה הכי קרובה שרובם יקבלו לביקור במוזיאון רגיל להיסטוריה של הטבע.

מותר לחברי הקהילות החרדיות המקומיות לבקר בגני חיות, "אבל אלה אינם מהווים חלופה אמיתית לחוויה", אומר דויטש. "חצי מבעלי החיים שם ישנים. אריות ישנים 20 שעות ביום, ואתה לא רואה אותם מקרוב".

הרב שאול שמעון דויטש, מייסד המוזיאון שכולל את כל החיות המוזכרות בתנ"ך (צילום: מיכה ב. רובין)
הרב שאול שמעון דויטש, מייסד המוזיאון שכולל את כל החיות המוזכרות בתנ"ך (צילום: משה רובין)

חלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר

המוזיאון של דויטש ממוקם בבניין בן שלוש קומות בצבע בז'. בחזית יש מתקני משחק בצורת סוס וג'ירפה המופעלים במטבעות, וההרגשה הכללית היא של מחסור בתקציב. המדרגות המכוסות בשטיח חום חורקות, קורות התקרה חשופות ומחלידות, וחלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר. למרות התחזוקה השוטפת, לחלק מהפריטים חסרים חלקים של פרווה, או שהם נראים פשוט עייפים.

ראש עצום של קרנף לבן, בדומה לשאר האוסף, מעורר רושם רב ותחושה טרגית במקביל. הקרנף הזה ניצוד בטבע עד לרמה של כמעט-היכחדות (אין זכרים החיים בטבע, ורק שתי נקבות נותרו). העור של הראש העצום סדוק ומתקלף, והקרן שלו הוחלפה הרבה לפני הרכישה בקרן חלופית שאינה משנהב.

החדרים של המוזיאון מאורגנים על פי בעלי חיים כשרים ולא-כשרים, והם מלאים עד אפס מקום ביצורים עם עיני זכוכית. בחלל המרכזי, דגים משומרים מוצגים לאורך אחד הקירות תחת תקרה מעוטרת עננים. אריות אפריקאים בוהים בזברות.

אזור החווה מלא בעזים ובכבשים. צבי, ביזון, ועזי בר ממלאים את חלק החיות הכשרות. שם נמצא גם הראש בגובה 2 מטר של הג'ירפה. דויטש, שהוא גם שוחט מוסמך, מספר כי "בשר הג'ירפה מאוד קשה" – למרות שהוא מעולם לא טעם אותו בעצמו. שחיטת בעלי חיים אקזוטיים, הוא מסביר אסורה על פי חוק בניו יורק.

בחדרים אחרים במוזיאון דחוסות באופן דומה חיות בר. הקירות והרצפות מלאים בציפורים, קופים, צבים, זברות וסוגים רבים של דגים. כמעט בכל המוצגים אפשר לגעת, כולל בתנין יאור באורך 5 מטר, החיה המועדפת על דויטש בכל האוסף.

דויטש אינו מתנגד בעצמו לצייד (כל הפריטים במוזיאון הגיעו מאספנים, ממוזיאונים או מגני חיות), אך הוא יודע שהמוזיאון יכול להשפיע באופן עמוק על המבקרים. "במהלך סיור של קבוצת סטודנטים מטקסס, אחד מהם אמר לי 'רבי, הרסת לי את החיים. אני צייד, ואני לא חושב שאי פעם אוכל לצוד שוב'", הוא נזכר.

הצהרה שכזו הופכת את ההשקעה של דויטש בחינוך רב-חושי למשתלמת כל-כך. "אתה לא יכול להתקרב לצבוע ולהתחיל לשחק איתו. המוזיאון נותן הזדמנות לחוות את בעלי החיים האלו בצורה בטוחה", הוא אומר.

מוזיאון חיות התורה (צילום: Micah B. Rubin/ Times of Israel)
מוזיאון חיות התורה (צילום: משה רובין)

לגעת בכתר של קליאופטרה

דויטש, 52, פתח את המוזיאון ב-2008, אך העניין שלו בחינוך החל ב-2002. ה-Living Torah Museum, מוזיאון אח הממוקם באותה כתובת, שואף להפיח רוח חיים בתורה דרך עתיקות. אפשר לגעת גם בכל הפריטים באוסף הזה, לרבות כתר זהב עדין שנלבש לכאורה על ידי קליאופטרה, או חרב קרב שחוקה של גלדיאטור. מאז שנפתחו , שני המוזיאונים משכו יחד יותר מ-1.3 מבקרים.

לדברי דויטש, המשבר הכלכלי העולמי של 2008 כמעט וחיסל את מפעל חייו,  שכן המימון שלו נגמר בעקבות הונאת הפונזי של ברני מיידוף, כפי שקרה ללא מעט מוסדות אמריקניים שנשענו על תרומות. חלק מהאוסף שלו נמכר אז, ובשלב מסוים הבניין שבו פועלים המוזיאונים הועמד למכירה.

למרבה המזל, דויטש גייס נותני חסות חדשים, ואפילו השיק חלל תצוגה נוסף לפוחלצים (הפתוח רק חלק מהשנה) בפאלסבורג, ניו יורק.

"חינוך הוא תיקון עולם", אומר דויטש. "יהודים חסידים, אופנוענים, חרדים מודרניים, אפרו-אמריקאים ואמריקאים ממוצא אסייתי מגיעים למוזיאונים שלי. אני מאפשר להם לפקוח את העיניים כדי לראות את היצירות של אלוהים".

הכתבה פורסמה לראשונה באנגלית ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 679 מילים. מחכים לתגובתך.
  • קמישלי, 2016 (צילום: (AP Photo/Bilal Hussein)
    (AP Photo/Bilal Hussein
  • קמישלי, 2016 (צילום: AP Photo/Bilal Hussein)
    AP Photo/Bilal Hussein
  • קמישלי, 2013 (צילום: AP Photo/Manu Brabo)
    AP Photo/Manu Brabo
  • קמישלי, 2013 (צילום: AP Photo/Manu Brabo)
    AP Photo/Manu Brabo
  • קמישלי, 2013 (צילום: AP Photo/Manu Brabo)
    AP Photo/Manu Brabo
תושבי העיר הפצועה בצפון סוריה קוראים ליהודים לחזור אליה

מסע שורשים בחזרה לקמישלי

בעיירה הסורית קמשילי, מתגעגעים ליהודים שעזבו וקוראים להם לחזור ● מחמוד, יצרן נעליים תושב העיר, אופטימי: "אני לא מבין מה הבעיה, גם השכנים של הנביא מוחמד היו יהודים" ● עבדול הקשיש מתגעגע לחבריו שעלו לישראל ● ורק מוסטפא מודאג: "אם היהודים יחזרו, הם יהפכו למטרה מספר אחת של הארגונים הקיצוניים בסוריה"

עוד 802 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה