עד חזרת החטופים היום, ועוד לפני החטופים שצפויים לחזור בפעימות הקרובות, שלוש ועוד ארבע חטופות כבר שבו לביתן משבי החמאס. נרגשות, חיוורות, חלקן פצועות. הן נצפו על ידי העולם כולו צוחקות ובוכות בזרועות אימהותיהן אחרי מאות ימים של סבל, פחד ומצוקה.

בין הצופים באירוע המטלטל, שכמוהו לא היה כאן, יש בנות ובני נוער רבים שנחשפים למציאות העולה על כל תכנית ריאליטי או סטורי ברשתות החברתיות שראו אי פעם בחייהם הקצרים.

בין הצופים באירוע המטלטל, שכמוהו לא היה כאן, יש בנות ובני נוער רבים שנחשפים למציאות העולה על כל תכנית ריאליטי או סטורי ברשתות החברתיות שראו אי פעם בחייהם הקצרים

בעולם הנשלט על ידי צריכה ממכרת למדיה, לא ניתן למנוע מהם את הצפייה בדרמה המרגשת הזו. ניתן עם זאת לשאול, כיצד נדרשים המבוגרים – הנסערים בעצמם עד אובדן הנשימה – לתווך לנערים ונערות את המראות והקולות אליהם נחשפו (ואת התגובות שלהם-עצמם).

אנשי ונשות חינוך, כולל מדריכים ומדריכות בחינוך הבלתי פורמלי, נפגשים עם הנוער על בסיס קבוע – מה תפקידם בעת הזו? מה נכון לצפות מהן? ראשית יש לומר – יש להם תפקיד. אי אפשר להניח שהנוער אינו יודע ואינו מודע, אי אפשר להתעלם, ואי אפשר רק למרר בבכי מצער ומהתרגשות, כפי שהיינו רוצים.

אם הסכמנו על כך, אנו נדרשים לשאול מהי ההשפעה הנפשית והגופנית על צעירים בגיל ההתבגרות הנחשפים למראות האלו, ומהו תפקידנו כ"מבוגר אחראי"?

אפילו אם נניח שזה אירוע של שמחה גדולה והתרגשות (שעלולה להפוך לכאב נורא עם התמשכות "השיבה" בשבועות הבאים, ועם חשיפת הסיפורים על השבי וחזרתם של אלו שלא שרדו), איזו תגובה מתעוררת בהם, נוכח התמונות הרצות על המסכים שלהם שוב ושוב?

בכי וצחוק? אשמה ובושה? פחד בהלה ואימה, שנאה ובקשת נקם, זעם ואלימות? כאב ועצב, מועקה בחזה, התכווצות פנימית, התפרקות חיצונית, רעב, תאבון חסר או מוגבר – אני משאירה לקוראים לבחון את שלל התגובות של הנערות והנערים שבאחריותם למראות.

מה תגובותיהם לנוכח מראות ההמון החמוש הצובא על המכוניות, לבושן, שערן, חיוורון פניהן ואצבעותיהן החסרות של השבות, על המעבר הלא בטוח בין ידי האויב לצה"ל, הריצה לידי האימהות היוצאות כבר מדעתן, וכך הלאה. העומס על הנערות והנערים הוא עצום. הן רוצות להרגיש גדולות, הם רוצים להיות עצמאיים, ועדיין הם רכים ושבריריים. הקדישו זמן לשים לב למה שאתם רואים, מרגישים, שומעים.

בעולם הנשלט על ידי צריכה ממכרת למדיה, לא ניתן למנוע מבני הנוער צפייה בדרמה המרגשת. אך ניתן לשאול, כיצד נדרשים המבוגרים – הנסערים בעצמם – לתווך את המראות והקולות אליהם נחשפו

למבוגר האחראי אין ניסיון קודם בכגון אלו, גם לא למומחי הגוף והנפש. המבוגרים מעולם לא נדרשו לתווך מציאות כזו. אין תורת חינוך הולמת, רק עצות. ובכן עצתי צנועה: לא להתעלם ולא לטבוע בים הרגשות המציפים, אלא לשים לב לתגובות, ולאורך זמן: האם הן מקצינות? מתמתנות? האם מישהי מפתחת תגובה חרדתית? אפתית? האם מישהו נתקף בזעם חריג או אי שקט?

עלינו לעודד לדבר, לדובב, להקשיב, להכיל, לפרוק, לשוחח, להקדיש זמן. הזמן הזה דוחה את "החומר" שחייבים להספיק, ואת הנזיפות המיותרות ממילא על אי ביצוע מטלות, דחיינות ותפקוד הלקוי-לטעמנו.

עלינו ליצור מרחב וזמן בטוחים כדי לדבר על התמונות שראו, לברר מה נגע בהם במיוחד, לא לבקר את העדפותיהם, לבדוק מה עם השותקים, לתת לגיטימציה למעורערים, להכיל את התסכול, לשוחח על זה בקבוצת השווים שלנו, ולהתייעץ עם מומחים במקרים חריגים. לא להרפות. לכל אנשי החינוך, ובכללם השומרים בשערי בית הספר, יש אחריות לשים בצד את העומס הרגשי האישי ולהתמקד בהקשבה לנוער ובעשייה למענו.

זה הזמן להיעזר במתודות ובתורת החינוך הבלתי פורמלי: בידיו המיומנות יש מגוון פעילויות שיאפשרו לנוער להגיב ולעבד את החוויה המטלטלת, שתמשך שבועות ארוכים בתנאי אי ודאות קיצוניים.

העיבוד אינו רק מילולי, ועליו לחבר בין הגוף, הנפש והמחשבה ולסייע לצעירים להתמודד עם ההזדהות שלהם עם החטופות – צעירות בגילם – ולהשיב ולו במעט את תחושת השליטה בחייהם.

למבוגר האחראי או למומחי הגוף והנפש אין ניסיון קודם בכאלו. מבוגרים מעולם לא נדרשו לתווך מציאות כזו. אין תורת חינוך הולמת, רק עצות. עצתי: לא להתעלם ולטבוע בים הרגשות המציפים, אלא לשים לב לתגובות, ולאורך זמן

באמצעות עשייה קבוצתית של יצירה ואמנות, ספורט ותנועה, מיינדפולנס וסדנת נשימות, משחקי חברה, מעגלי שיח, התנדבות משותפת בחקלאות ובסיוע לאחרים במצוקה, ניתן להפעיל אצל הנערים והנערות את הכוחות שהשתתקו נוכח האימה וסערת הרגשות. יש לנו הזדמנות לעסוק בחינוך אמיתי, חינוך חברתי במיטבו.

פרופסור יערה בר און, דקנית הפקולטה למדעי האדם והחברה, המכללה למינהל.