כל ישראלי וכל יהודי רוצה בשחרור החטופים. זה מובן ועל כך אין ויכוח. אולם בשל המחיר הכבד של שחרור מאות מחבלים עם דם על הידיים, עולה אצל המתנגדים לעסקה, בממשלה בעיקר, השאלה האם המחיר שנדרש עבור חיי החטופים הוא נסבל.

השאלה הזאת לגיטימית כשלעצמה, ומחזיקה מעמד עד שעולה הסוגיה האנושית: האם אפשר להפקיר עשרות חטופים חיים למותם הנורא בידי ארגון טרור?

השאלה שעולה אצל מתנגדי העסקה, בממשלה בעיקר, האם המחיר שנדרש הוא נסבל, לגיטימית כשלעצמה, ומחזיקה מעמד עד שעולה הסוגיה האנושית: האם אפשר להפקיר חטופים חיים למותם הנורא בידי ארגון טרור?

רוב החטופים הם אזרחים שנחטפו ממיטתם באלימות בשעת בוקר מוקדמת של אותו יום שבת, ה-7 באוקטובר. הטיעון המרכזי של מתנגדי העסקה הוא פוטנציאל הנזק של המחבלים שמשוחררים וישוחררו בפעימות הבאות מבחינת  חיי אדם. שהרי הם עלולים לשוב ולרצוח ו\או לעסוק בפעילות חבלנית עוינת, ואין מי שימנע זאת לאחר שחרורם.

לטענה הזאת, שהיא נכונה כשלעצמה, יש לפחות שתי תשובות. אחת בשטח, שצה"ל ימשיך לפקח מקרוב אחרי המשוחררים, וחלק מאלה הכבדים עם דם על הידיים יוגלו במסגרת ההסכם למדינות שכנות כמו ירדן, מצרים, טורקיה.

ככל שזהו אינו פתרון מושלם שסוגר הרמטית את הדרך של מחבלים לפגע שוב, יש לזכור גם את העובדה שחמאס גייס בינתיים מחבלים רבים תחת אלה שנהרגן בידי צה"ל.

אבל זהו אינו הנימוק העיקרי בעד העסקה.

הנימוק העיקרי הוא החובה לאפשר פדיון חטופים כערך עליון אנושי ודתי כאחד, ובאותה נשימה גם כערך בסיסי המאחד ומאחה, שומר ומגן על החברה מפני התפוררות מבפנים.

הטרגדיה של הנווט השבוי רון ארד עדיין לא הגלידה בציבור ומפעמת בתוכנו, ופספוס ההזדמנויות להבאתו ארצה בחיים הוא טראומה לאומית שמסרבת להישכח.

הנימוק העיקרי הוא החובה לאפשר פדיון חטופים כערך עליון אנושי ודתי. הטרגדיה של הנווט השבוי רון ארד עדיין לא הגלידה ומפעמת בתוכנו, ופספוס ההזדמנויות להבאתו ארצה בחיים הוא טראומה לאומית

שערו בנפשכם מה היה קורה לחברה בישראל, לסדר החברת,י אם הייתה מתקבלת חלילה החלטה לוותר על החטופים כדי להימנע משחרור רוצחים. המחשבה הזו ממש בלתי נתפסת ובלתי אפשרית.

אנשים היו נוהרים בהמונים לרחובות. כתוצאה מכך החברה הישראלית השסועה כבר כיום, הייתה נפגעת אנושות. לא ניתן היה השתקם מהטראומה הזאת, שהיא כמו הטראומה של רון ארד כפול מאה. לא לחינם הצהיר אביה של אחת השבות מידי חמאס לירי אלבג, אלי אלבג, במסיבת עיתונאים, כי הוא "בז למצביעים נגד העסקה".

הרי בתו היא בין המשוחררות, ובכל זאת הוא מרגיש שהוא עדיין לא הגיע למנוחה ולנחלה.

מי שבעד קיום מתווה שחרור החטופים מודע לפצע החברתי העמוק וכמובן לזעקתן של שאר המשפחות שיקיריהן עדיין בשבי – חיים ומתים. טראומת רון ארד קיימת ובועטת עדיין אחרי כמעט 40 שנה. צריך לזכור גם שרון ארד היה חייל  של המדינה שנשלח למשימה ממנה לא שב.

יש לזכור גם כי בעסקת שליט שחררה ישראל, בראשות בנימין נתניהו, מעל 1000 מחבלים, חלקם עם דם על הידיים, ובהם גם יחיא סנוואר, תמורת חייל בודד. אז הדילמה הייתה קשה  הרבה יותר. כאן, כשמדובר בעשרות אזרחים וחיילים ובשחרור מחבלים עם מגבלות – הדילמה לא קיימת. אזרחים אינם חיילים המודעים לסיכון במשימה שיצאו אליה, והם חמושים ונכונים אליו.

ויש לומר: מדינה שמוותרת על אזרחיה פוגעת בריבונות שלה עצמה – לא פחות ואולי אף ויותר מאשר אילו היו נכבשים חלקים ממנה.

בניגוד לארד ולשליט – אזרחים אינם חיילים המודעים ומוכנים לסיכון. ויש לומר: מדינה שמוותרת על אזרחיה פוגעת בריבונות שלה עצמה – לא פחות ואולי אף ויותר מאשר אילו היו נכבשים חלקים ממנה

ההסכם להחזרת החטופות והחטופים הוא הכרחי. לא באמת הייתה ועדיין אין  ברירה אחרת. חבל רק שזה לא נעשה עוד קודם לכן, למשל בחודש מאי, שאז המחיר שנדרש בשחרור מחבלים היה נמוך מדי, חטופים נוספים היו יוצאים משם בחיים, ויגונן העמוק של עוד משפחות שכולות היה נמנע.

עמית עוז הוא עורך דין , פעיל למען זכויות בעלי חיים ופעיל חברתי ובוגר בית הספר לתקשורת ועתונאות "כותרת". כתב את המאמרים "על בעלי חיים, בשר ומה שביניהם" ברשת, ששולבו במערכת החינוך. לשעבר היועץ המשפטי בתנועת אומץ.