יש רושם ברור שמשהו לא ממריא, משהו מדשדש, ואפילו עגמומי, בממשלה של יצחק רבין. נדמה כי נשמעת בבירור חריקה צורמת של בלמים עוד לפני שהעגלה הזאת יצאה ממש לדרך.
כולם חכמים לא פחות מכל מי שיטען כי מוקדם מדי לערוך סיכומי ביניים התחלתיים, משום שדברים לוקחים זמן, אבל יש הרבה דברים שלא לוקחים, או לפחות לא צריכים, לקחת שום זמן; ויש גם עניין של רוח ושל סגנון, ובסך הכול זה לא נראה טוב.
חילופי השלטון של 1992 לא היו חילופים שגרתיים. אחרי 15 שנות ליכוד, חזרה אליו מפלגת העבודה במה שנראה, או היה צריך להיראות, כאירוע היסטורי נוסך תקווה. אבל יש רושם ברור שמשהו לא ממריא
חילופי השלטון של 1992 לא היו חילופים שגרתיים. אחרי 15 שנה של הליכוד בשלטון, חזרה אליו מפלגת העבודה במה שנראה, או היה צריך להיראות, כאירוע היסטורי נוסך תקווה. היה מקום לחשוב שהמרכיבים העיקריים של הממשלה באו לשולחן עם כמות אדירה של תיאבון שלטוני, שעיקרו רצון חזק לשנות דברים, לעשות, להפיח רוח חדשה וסגנון חדש. בעיקר, אולי, הסגנון.
זה הרי הכי קל, וזה גם היה הכי מתבקש, מכיוון שהעם עייף מהסגנון השמירי המעצבן של ישיבה על התחת וציפייה שדברים יחלפו מבלי לנקוף יותר מאצבע או שתיים בעצלתיים וכחוסר חשק.
התקווה הזאת נופחה גם בהערכות שנשמעו מחצרו של ראש הממשלה. נתנו לנו להבין שהוא זוכר כל שגיאה שעשה בקדנציה הקודמת שלו; שהוא בא מוכן אחרי 15 שנה של חשבון נפש; שהוא נחוש בהחלטה להביא שלום לעם ישראל; שהוא יודע שניתנה לו הזדמנות שנייה נדירה והוא לא יחמיץ אותה בשום מחיר.
בינתיים, אבוי, זה נראה מוחמץ. וזה התחיל להחמיץ מהתחלה. בואו נדבר רגע על הממשלה שהוא הרכיב. כל השומע יצחק. בהלם הראשון עוד נשמעו מעט מלמולים נבוכים של הסתייגות, אבל אחרי שהתרגלנו קצת להרכב הזה, הוא נראה לנו הרבה יותר מסריח מאשר ההרכבים המשונים של הנבחרת הלאומית בכדורגל.
נתנו לנו להבין שרבין זוכר כל שגיאה ובא מוכן אחרי 15 שנה של חשבון נפש, שהוא יודע שניתנה לו הזדמנות שנייה נדירה והוא לא יחמיץ אותה בשום מחיר. בינתיים, אבוי, זה נראה מוחמץ. וזה התחיל להחמיץ מהתחלה
ישראל קיסר? תעשו טובה, קיסר שר תחבורה. בן אדם שהגיע לתפקיד עם מוניטין של כביש אדום, מהמורה ביצועית ואזור מוכה אסון מבחינת התדמית; בייגה שוחט, שבאמת היה יו"ר ועדת הכספים, וגם חבר בכיר ונאמן במחנה רבין, אבל מתפקד במשרד האוצר כמו קציצה נעדרת חזון; יעקב צור, שנדחה על ידי המפלגה בפריימריז ונשלף לתוך הממשלה באקט של רחמים ושל שמירת אמונים לתק"ם, נוסח אוהלי פלמ"ח.
שולמית אלוני, שמתפקדת כתגרנית ששה אלי ריב ומרגיזה חליפות את ש"ס ואת מרצ; משה שחל, המנציח את החיבור הנורא בין משטרה לתקשורת, שבעיתוי מדהים החלו צדעיו להאפיר ברגע שמונה לשר. אם היו הדברים שהוא עושה לערוץ השני בתחום של עבירות מין, הוא היה הולך לכלא; אפילו אורה נמיר – שנדחקה לממשלה מכיוון שרבין הוא, בסיכומו של דבר, איש חלש וניתן להשפעה – אמרה השבוע כי עוד מעט כל המדינה תהיה "חיריה אחת גדולה"; חיים רמון, שהיה הילד הנורא באופוזיציה, מתנהג כעת כקורא אדוק של ספרות רפואית וכמי שלוקח שני אספירין ביום כדי לדלל את הדם ולמנוע מחלת לב.
יש תקווה כי הדממה הגדולה העולה מכיוון השרים של מרצ, נובעת מעשייה נמרצת והחלטית בשטח ומהצורך המובן ללקק בשקט את פצעי אלוני אחרי שכולם הושפלו כהוגן. הממשלה המוזרה הזו, שאמורה להיות מומרצת על ידי מרצ ולהניח תפילין בהנחיית ש"ס, הצליחה לנטרל את עצמה לגמרי. אריה דרעי מחכה שהנעל השנייה תיפול, ומרצ מחכה שאלוני תגדיש את הסאה כך שאפילו רבין, האיטי והמחושב, ייאלץ לחתוך בבשר החי.
מה שמשאיר אותנו עם הגרעין הקשה של הממשלה. עם פואד בן אליעזר, עם שמעון פרס ועם יצחק רבין. השבוע עלו בן אליעזר ושוחט לטיסת מסוק ארוכה מצפון הארץ ועד דרומה, כדי לראות במו עיניהם את תוואי כביש חוצה ישראל. חוץ מתשואות רמות לחוסנו של המסוק, לא בטוח שאפשר להאמין למה שרואים.
פתאום נדמה שהממשלה הזו – שמעולם לא היו הבעיות המונחות על שולחנה אמיתיות וגורליות כל כך – היא חבורה של אייזק אסימובים והוזים אוטופיים שעסוקים בתוכניות נוסח החזון המזרח תיכוני של פרס
פתאום נדמה שהממשלה הזו – שמעולם לא היו הבעיות המונחות על שולחנה אמיתיות וגורליות כל כך – היא חבורה של אייזק אסימובים והוזים אוטופיים שעסוקים בתוכניות נוסח החזון המזרח תיכוני של שמעון פרס, כולל כריית תעלת סואץ ישראלית שתחבר את הים התיכון עם ים המלח, וסלילתו של כביש לא הכרחי, שיחבר את מטולה לאילת.
היחיד שמתנהל בינתיים עם טיפת דיגניטי של מדינאי, הוא שר החוץ. בחליפתו החדשה כפולת הכפתורים, בצעד נמרץ של איש שעבר החלפת דם מלאה, יונייטד־פרס משוטט כעולם וגוזר את הקופונים של דוד לוי. הנה הוא בוותיקן מסתודד בפולנית עם האפיפיור; הנה הוא בקהיר, הנה הוא פה, הנה הוא שם, תמיד בחסות גדי סוקניק, כתב החוץ של הטלוויזיה הישראלית.
נדמה לנו כי פרס טווה בשקט את הקורים לתוכם ייפול רבין כאשר ייפול. פרם יכול להציג אותם כעת כרשת ביטחון, אבל לא רחוק היום בו תצא הסחורה העכורה החוצה, ואז יתגלה כי עולם כמנהגו נוהג, וכי פרס הוא עדיין (מלא את החסר) בלתי נלאה, וכי הוא מנהל מדיניות חוץ מקבילה, וגם ריאלית יותר מזו של רבין שהגיע אל הארץ המובטחת וירה לעצמו ברגל.
אפרופו הטלוויזיה הישראלית. מצד אחד זה נורא אנין ותרבותי ששמעון שבס, איש ברוטלי וקצר רוח בדרך כלל, משאיר את האריה השואג על כנו. מקל היה צריך לעוף כמו טיל הביתה על רקע התנגדות נחרצת לכל מינוי אפשרי שלו לקונסול באטלנטה או בליטל רוק.
נדמה לנו כי פרס טווה בשקט את הקורים לתוכם ייפול רבין כאשר ייפול. פרם יכול להציג אותם כעת כרשת ביטחון, אבל לא רחוק היום בו תצא הסחורה העכורה החוצה
גם אם הוא איש של משרד החוץ ויוסי ביילין הרחום והחנון חש חובה עצומה לדאוג לעתידו המקצועי עד לפנסיה, אריה מקל עשה סדרה של מעשים מגונים, במיוחד בטלוויזיה הממלכתית, ועל מעשים כאלה לא מקבלים פרס, אלא אם אתם כנופיית שמרת.
פתאום נפלה שתיקה גדולה על מינוי מנכ"ל חדש לרשות השידור ועל החלפת מנהל הטלוויזיה, משום שגם דבר פשוט יחסית, כמו החלטה על המועמד הראוי ושליחתם הביתה של שני הכלבלבים שבילו בחיקה של הגברת שמיר, נראית כמו משא בלתי אפשרי שכל המחליטים בכוח גונחים תחתיו בקוצר נשימה.
השאלה, למה עניין פעוט יחסית מטופל בסחבת ממאירה כזאת כבר למעלה משלושה חודשים, היא שאלה היורדת לשורשי דמותה של הממשלה החדשה, או אולי, נכון ומדויק יותר, לשורשי אופייה של לשכת ראש הממשלה.
יש שם – איזו הפתעה מרה – חששות כבדים מהחלטות, היסוסים מרים ופחד מהכרעות, והכול בריכוז גדול של קוצר יד, עד שכדאי להעיר; רגע אחד חברים, הרי בשביל לא לעשות שום דבר, בשביל לחמוק מכל הכרעה, כבר היה לנו את שמיר, ובתור שכזה הוא היה אלוף.
השאלה למה עניין פעוט מטופל בסחבת כזאת חושפת את דמותה של הממשלה החדשה. יש שם – איזו הפתעה מרה – חששות כבדים מהחלטות, היסוסים ופחד מהכרעות
קחו למשל את תיקון החוק שיימחק את האיסור הפלילי על מפגשים של ישראלים עם אנשי אש"ף. זה עניין שהממשלה החדשה התחייבה עליו פומבית, והכול נראה בסדר, עד שפתאום לשכת ראש הממשלה חטפה חולשת ברכיים. אנחנו צריכים לשנות משהו דרסטי? להחליט? ממש להחליט? חד וחלק, תנו לנו ואליום מהר. בוא נמצא איזה תירוץ לדחייה. והם מצאו. זאת אומרת, הם הודיעו שאמנם הולכים לשנות את החוק הזה, אבל לא עכשיו.
הרי בכלל, "לא עכשיו" מתחילה להסתמן כסיסמה המובילה, שמחליפה את "ישראל מחכה לרבין". לא עכשיו. למה לא עכשיו? כי צריך זמן כדי להסביר לאמריקאים שזה לא בבחינת רמז עבורם לשחרר את החרצובות ולדבר עם אש"ף. ההנחה העומדת בבסיס התירוץ הזה, היא שאנחנו מטומטמים. כדי שהוא ישכנע אותנו, אנחנו צריכים להאמין שהאמריקאים חושבים עד היום שהחוק הזה חל לא רק על אזרחים ישראלים, אלא גם על אנשי הסטייט דיפרטמנט, שלא מכירים את ההליכים הפוליטיים בארץ.
אותה רוח של הססנות ודשדוש במקום מאפיינת גם את הגישה למשא ומתן המדיני. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהדיונים עם הסורים, לפני שיש החלטה ישראלית שתמורת שלום יורדים מהרמה. כמו שאינך יכול למכור למטומטם הכי גדול חצי מכונית. ככה אי אפשר יהיה למכור לסורים חצי נסיגה, או אפילו שלושת רבעי. רבין יכול לנאום, מהיום עד שנת אלפיים, שאין מקום לחזור על עקרונות הסכם השלום עם מצרים. אבל הוא הרי יודע היטב שהסורים לא חולמים לקבל פחות מהמצרים.
המשא ומתן האמיתי צריך להתחיל מהסכמה עקרונית על נסיגה כוללת, ורק אז יש לדון על הסדרי הביטחון באופן נוקשה ביותר. כל הקשקושים על כך שמשא ומתן מנהלים תוך קרבות עקובים מדם, על כל נקודה בלתי אפשרית, הם הבל. דיין ידע היטב כיצד מנהלים משא ומתן, ובכל זאת הבין כי בלי הסכמה מוקדמת על החזרת כל סיני לא יהיה על מה לדבר עם סאדאת.
אותה רוח של הססנות ודשדוש במקום מאפיינת גם את הגישה למשא ומתן המדיני. שום דבר טוב לא יכול לצאת מהדיונים עם הסורים, לפני שיש החלטה ישראלית שתמורת שלום יורדים מהרמה
כדי להיות בטוח שהטורפדו שייצא מבטן הלשכה אכן יגיע ליעדו ויפוצץ את העניין עד הסוף, אמר רבין השבוע, כי אסד איננו מראה אחוז אחד מהנכונות והנחישות של סאדאת לעשות ויתורים בעד השלום. זה היה באותו שבוע שבו התברר סופית כי לרבין אין כל עניין או נכונות להיפגש עם יאסר ערפאת.
מילא ערפאת. הרי הוא עושה כעת את מה שהוא חייב לעשות לפי מיטב הבנתו – לחבל. אבל רבין מתלונן על אסד. הפוזה הזו, שנשארה לנו מנחיתתו הדרמטית של סאדאת בישראל לפני 15 שנה בדיוק, של כל ממשלת ישראל מחכה נפעמת לצד השטיח האדום למדינאי ערבי בעל חזון שיעשה את הצעד הראשון, נראית מגוחכת ואנכרוניסטית.
זה כנראה לא יקרה עם הסורים. הם הרי לא רוצים יותר מהמצרים. הם רוצים את הרמה. רבין חי בצל החשש. הוא חושש ממגעים עם אש"ף וממשיך את הקומדיה הבלתי אפשרית של ניהול המשא ומתן בגזרה הפלסטינית עם ההנהגה המקומית, שמקבלת את הוראותיה מטוניס. ערפאת חושש שישראל מנסה לרומם את א־שאפי ואת חבריו על חשבונו, תוקע מקלות בגלגלי המשא ומתן והופך את העניין לפיאסקו.
הבעיה היא שיצחק רבין הופך בשבועות האחרונים במקום ראש ממשלה למתלונן כרוני. הוא מתלונן על ה"פוגלים"; הוא מלא קובלנות על שולה אלוני; הוא לא מרוצה מבייגה שוחט; הוא תוקף בנאומים את הבירוקרטיה ואת המנגנונים השלטוניים; הוא יוצא נגר תרבות ה"יהיה בסדר" של הצבא והחברה; אבל בשביל לקטר, להתלונן ולקבול, לא צריך ראש ממשלה. בשביל זה אפשר להסתפק בכמה בעלי טורים.
ברבין נבחר לא כדי שיתייפח על צווארנו ויספר לנו כמה קשה להזיז דברים. בחרנו אותו כדי שלמרות הקשיים יזיז, יחתוך ויחליט. בקדנציה הקודמת שלו, היה רושם שמדובר באדם לא אסרטיבי, והנה מתגלה כי הוא לא השתנה
ברבין נבחר לא כדי שיתייפח על צווארנו ויספר לנו כמה קשה להזיז דברים. בחרנו אותו כדי שלמרות הקשיים יזיז, יחתוך ויחליט. בקדנציה הקודמת שלו, היה רושם שמדובר באדם לא אסרטיבי, והנה מתגלה כי הוא לא השתנה. רבין אינו מבין את העליצות שבשלטון, ולכן הוא נראה כל כך חבוט, מעוך ומדוכדך, נסוג לפינת החדר ולופת את הווילון באצבעות מלבינות בכל פעם שהוא נדרש להכרעות. אין לצפות ממנו שיתחיל לקחת שיעורים בנגינה על סקסופון, אבל עליו להיות מעט יותר שמח בעובדה שעם ישראל הפקיד את גורלו בידיו ולהתחיל ליהנות מהסמכויות שלו.
אינך יכול להיות מנהיג אם אינך חש את העונג שבמנהיגות, את התענוג שבסמכות, את השמחה שבקבלת החלטות קשות. החלטות קשות ניצבו השבוע בפני רבין בשפע. הוא יכול לשבת על הישבן ולחכות שפרשת צאלים תטפס בהיררכיה של הצבא כמו גנגרנה; הוא יכול להשאיר את הטיפול ברמה של מצ"ח שתרגיש מאוד לא נוח לחקור את הרמטכ"ל; והוא יכול לחתוך את הדברים עכשיו, לפני שהם מרעילים את כל הצבא.
רבין היה שר ביטחון מקובל אפילו על שמיר, כלומר, יש קונצנזוס שהצבא זה הבייבי שלו והוא חייב היה לעשות מעשה אמיץ – לעשות סדר במטכ"ל אכול תחושות אשם, מסוכסך ומחפש שעיר לעזאזל, במקום למרוח את האשמה על שני אלופים והדרג שמתחתיהם.
מאז פרסום פרטי התאונה, הסתתר רבין מאחורי ועדת עינן, מאחורי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואפילו מאחורי יוסי שריד. רבין היה צריך לחתוך ומהר, עם לא מעט אכזריות ונחישות, גם אם היה מחליט, בסופו של הרהור אנליטי ארוך, כי את המחיר המלא צריכים לשלם הרמטכ"ל, אהוד ברק, ושני האלופים.
רבין לקח אליו, בלא מעט חמדנות, את תיק הביטחון, כדי לא להפקיר את הצבא הקרוב לליבו בידיים לא מקצועיות. אבל במקום להישאר בלשכה ולקבל החלטות קשות הוא יצא לשטח כדי להתרפק על החיילים
הרי רבין לקח אליו, בלא מעט חמדנות, את תיק הביטחון, כדי לא להפקיר את הצבא הקרוב לליבו בידיים לא מקצועיות. העובדה כי שמר את תיק הביטחון אצלו סיבכה את הקמת הקואליציה, מנעה את כניסתה של צומת לממשלה והציבה את אלוני במשרד החינוך.
גם אם אתם מקבלים את ההנחה כי רבין למד משגיאות העבר והוא ראוי ובשל כעת לתפקיד, הרי כדאי להסכים שתיק הביטחון מכביד עליו. במקום להישאר בלשכה ולקבל החלטות קשות מתבקשות, יצא השבוע רבין לשטח, כדי להתרפק על החיילים. את מי מעניין למה הם התגייסו לגבעתי? אנחנו רוצים שרבין יבטיח כי לא יאונה להם כל רע.
הדבר הממשי היחיד המעיד על נחישות והחלטיות, שרבין העז לעשות בזמן האחרון, היה להיכנס עם כוח יבשתי גדול ללבנון ולרדוף אחרי החזבאללה. לשם כך הוא עיבה את רצועת הביטחון ובטש ברגליו. לא היה חסר הרבה שהיינו מסתבכים שם שוב בשם שלום הגליל. מזל שכמה משרי העבודה לא שכחו את העבר ובהצבעה מעניינת השאירו את רבין במיעוט, עד שנרגע.
חיכינו יותר ממאה ימים. חיכינו משהו כמו מאה ועשרים. חשבנו שנוסיף לרבין רבע על התנהגות טובה. אבל מה יצא מזה? בעיקר קיבלנו צרבת. כמו שאכלנו משהו לא טוב, שמגביר את החומציות בקיבה
חיכינו יותר ממאה ימים. חיכינו משהו כמו מאה ועשרים. חשבנו שנוסיף לרבין רבע על התנהגות טובה. אבל מה יצא מזה? קיבלנו את גינוני בית המלוכה של לאה רבין. קיבלנו טונות עיתונות של שבס. קיבלנו מעט הפסקות בנייה בשטחים ואינתיפאדה מתחדשת, הסוגרת את שנתה החמישית, אותה אינתיפאדה שלא העירה את רבין משנתו בסיבוב הקודם. ובעיקר קיבלנו צרבת. כמו שאכלנו משהו לא טוב, שמגביר את החומציות בקיבה.
השאלה היא האם יש מישהו או משהו שיכולים להעיר את יצחק רבין. זה יהיה נאיבי ומופרך להניח כי הוא יכול להתעורר בוקר אחד ולהיות מישהו אחר, הרי הוא רבין. אבל, בכל זאת, אם הוא יכול עדיין לקרצף מעט החלטיות, תעוזה והנאת שלטון מהדפנות של עצמו – עכשיו זה הזמן.
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1992
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכתבה הזו היא רון מיברג קלאסי: אין לו מושג על מה הוא מדבר, הוא מלהג תחושות בטן חסרות ביסוס וטועה לכל אורך הדרך (מילא על רבין – הוא טועה על קיסר, על נמיר, על שוחט, על רמון) ומתבל את כל זה בקצת גסות רוח –
וכותב כ"כ ארוך שאלוהים ישמור מי קרא את זה ומי יכול לקרוא את זה היום.
הוא עיתונאי גרוע וכותב בינוני. למה אתם נוברים בארכיון שלו?