אמיר בן-דוד כותב על מרוץ השליחים של המחאות בישראל. הוא רואה את המאבקים החברתיים לאורך השנים כשרשרת שמתחילה עוד לפני 14 ביולי 2011, יום הקמת האוהלים הראשונים ברוטשילד. הוא מונה את ואדי סאליב, הפנתרים השחורים ומאבקים אחרים כמניחי היסודות למחאה של העשור האחרון, עשור שבו עבר מקל השליחים של המחאה מיד ליד – מרוטשילד ועד בלפור.

הבעיה בהנחת היסוד הזו היא שהיא לא בוחנת את המהות ונשארת רק עם האמצעי, כאילו כל פעם שיוצאים להפגין זה קורה בהמשך לפעם הקודמת שבה הפגינו וזה לא חשוב על מה מפגינים.

אורי בן-דב הוא פעיל חברתי ופוליטי ומורה ליוגה, מנהל המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. גר בתל אביב, נשוי ואבא לשניים.

קודם כל חייב להודות: הצבעתי לאסף הראל ושכנעתי אחרים להצביע לאסף הראל. היו לי סיבות טובות: בצד החיובי – הראל בנה רשימה עם אמיר בדראן מיפו ועם שולה קשת מדרום העיר – רשימה שהביאה לידי בטוי אג'נדה חשובה וקרובה ללבי של התייחסות אחרת לחלקים הפחות משגשגים של תל אביב יפו. העובדה שהוא נתמך ע"י דב חנין וחד"ש נתנה לרשימה שלו ארומה של "עיר לכולנו" (רשימה שהייתי פעיל בה בבחירות 2013).

מהצד השלילי – במי כבר יכולתי לבחור? חולדאי הוא לא אופציה עבורי (על כך בהמשך) ואסף זמיר היה עשר שנים חולדאי הקטן, אז התקשיתי מאוד להאמין להבטחות שלו שהשתנה. לכן הכניסה של הראל לתפקיד סגן ראש העיר, ועוד יותר מכך האימוץ המוחלט של מדיניות חולדאי שיצא נגדה, אכזבו אותי מאוד, אבל הראיון שלו ב"הארץ" בסופ"ש כבר הרתיח אותי.

אורי בן-דב הוא פעיל חברתי ופוליטי ומורה ליוגה, מנהל המרכז לויג'נאנה יוגה תל אביב. גר בתל אביב, נשוי ואבא לשניים.

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.