הסיפור הקטארי הוא לא סיפור של שחיתות בודדת – הוא חלק מתהליך שיטתי של פירוק המגזר הציבורי בישראל. במשך שנים, תחת המסווה של "התייעלות" ו"גמישות ניהולית", נשחקו היסודות המרכזיים של השירות הציבורי: מקצועיות, מחויבות לטובת הציבור, והעיקרון הבסיסי של נאמנות בלעדית למדינה.

במקום שירות ציבורי מקצועי ועצמאי, קיבלנו מערכת שמבוססת על "יועצים" ו"מומחים" שעובדים בו-זמנית למען המדינה ולמען אינטרסים פרטיים. זאת לא טעות – זאת השיטה. אותה שיטה שמחלישה את מערכת המשפט, את השידור הציבורי, ואת כל המוסדות הדמוקרטיים ושומרי הסף.

במקום שירות ציבורי מקצועי ועצמאי, קיבלנו מערכת שמבוססת על "יועצים" ו"מומחים" שעובדים בו-זמנית למען המדינה ולמען אינטרסים פרטיים. זאת לא טעות – זאת השיטה

קטאר זיהתה את נקודת התורפה הזו במדויק. במקום להשקיע שנים בהחדרת סוכנים, היא פשוט העסיקה את היועצים שכבר היו בפנים. מה שמנגנוני מודיעין היו משקיעים בו שנים של מאמץ – הושג בכמה העברות בנקאיות פשוטות.

הרי זה לא מקרי שאותם גורמים שפועלים להחלשת מערכת המשפט, התקשורת הציבורית ושאר מוסדות הדמוקרטיה, הם גם אלה שמובילים את המתקפה על השירות הציבורי. הם מבינים היטב שמגזר ציבורי חזק הוא מכשול בדרך להשתלטות מוחלטת על מוקדי הכוח במדינה.

מה שאנחנו לא מדברים עליו מספיק הוא העובדה הפשוטה: גישה למשאבים ציבוריים ולמוקדי קבלת החלטות שווה המון כסף – הן לגורמים פרטיים והן למדינות זרות. קחו לדוגמה את ניר חפץ, שלא תמיד קיבל משכורת מלשכת ראש הממשלה, אך נותרה לו גישה בתור יועץ התקשורת של המשפחה. יועצים כאלה יכולים לגרוף מיליונים תמורת "שירותיהם" למרבה במחיר. ולפעמים, המרבה במחיר הוא מדינת אויב.

את התבנית הזו ראינו שוב ושוב: תחילה מכפישים את המוסד הציבורי כ"לא יעיל" ו"מנופח", אחר כך מקצצים בתקציבו ומרוקנים אותו מסמכויות, ולבסוף מחליפים עובדי מדינה מקצועיים ב"יועצים" ו"מומחים" חיצוניים. כך נחלש הפיקוח, נעלמת השקיפות, ונוצרים "צינורות עוקפים" שדרכם זורם הכסף והכוח. אלא שהפעם זה לא רק כסף ישראלי, אלא גם כסף של מדינת אויב.

אפילו לעבוד "בהתנדבות" בסביבת השלטון הפך לעסק משתלם – אם אתה מוכן להשאיר את הערכים והמוסר הציבורי בבית. "מתנדבים" אלה לרוב מקבלים את שכרם בדרכים עקיפות, דרך חברות ייעוץ, עסקאות עתידיות, או קשרים עם גורמים בעלי אינטרס. כך, תחת מעטה של שירות ציבורי, מתקיימת כלכלה שלמה של השפעה ורווח אישי.

את התבנית הזו ראינו שוב ושוב: תחילה מכפישים את המוסד הציבורי כ"לא יעיל" ו"מנופח", אחר כך מקצצים בתקציבו ומרוקנים אותו מסמכויות, ולבסוף מחליפים עובדי מדינה מקצועיים ב"יועצים" ו"מומחים" חיצוניים

כשפורום קהלת וחבריו מובילים מהלך אסטרטגי להחלשת המגזר הציבורי – הם עושים זאת לא רק בגלל אידיאולוגיה כלכלית, אלא כחלק ממאבק פוליטי רחב יותר. הם יודעים שעובדים מקצועיים ועצמאיים מהווים חומה בצורה בפני שחיתות והשתלטות פוליטית, ולכן חותרים להחליף אותם במערכת של קבלני משנה ויועצים – כי אלה תלויים בחסדי הפוליטיקאים ונאמנים למי שמשלם להם.

פרשת קטארגייט חושפת בדיוק את התוצאה של המדיניות הזו: מערכת ציבורית מוחלשת, שבה אנשי מפתח פועלים למען אינטרסים זרים. זו לא תאונה – זו השיטה. הבה נקרא לזה בשמו: כשסביבתו של ראש ממשלה פועלת עבור מדינה זרה – זו בגידה באמון הציבור, בגידה באזרחי ישראל. כשאנשים שאמורים לשרת את האינטרס הציבורי מקבלים כסף ממדינה זרה, הם לא רק פוגעים בטוהר המידות – הם מסכנים את ביטחונה של המדינה.

הפתרון לא נמצא רק בחקירה פלילית, בוועדת בדיקה או בחקירה של השב"כ. גם אם כל החשודים יימצאו אשמים – הסכר כבר נפרץ. אנחנו זקוקים למהפכה של ממש באופן שבו אנחנו מתייחסים לשירות הציבורי: חקיקה שתאסור על יועצים חיצוניים לעבוד במקביל לגורמים אחרים; איסור על "התנדבות" במשרות מפתח; ושקיפות מלאה של מקורות המימון.

זה לא רק עניין של מנהל תקין – זה עניין של ביטחון לאומי. המאבק על טוהר המידות הוא המאבק על עצם קיומה של מדינת ישראל כחברה דמוקרטית.

אנחנו זקוקים למהפכה בהתייחסות לשירות הציבורי: חקיקה שתאסור על יועצים חיצוניים לעבוד במקביל לגורמים אחרים; איסור על "התנדבות" במשרות מפתח; ושקיפות מלאה של מקורות המימון

מול המתקפה של גורמים פרטיים וזרים, אנחנו חייבים להציב מערכת ערכית איתנה, שרואה בשירות הציבור שליחות ולא הזדמנות עסקית.

איתמר אביטן הוא יו"ר סיעת "הבית החברתי" בהסתדרות וממייסדי ועד העובדים של חברת פלאפון.