האם ישנה תשובה "יהודית" להסכם השבת חטופים? תשובה "יהודית" היא התשובה של השכל הישר שלנו היום, לפי מיטב שיקול דעתנו, בשפה שלנו, בתוך הנורמות שלנו, בערכים שלנו ולאור המורשת שלנו. זו יהדות. זו תמיד הייתה היהדות,  וזו היהדות שלנו.

בצד השני ניצבים קנאי דת, שיש להם דעה נטולת ספקות (דוגמטית) והם מתאמצים להציג אותה כ"דעת תורה", כלומר כפירוש מדויק של ההלכה, ואולי כדעת אלוהים עצמו.

בצד השני של היהדות שלנו, של השכל הישר, ניצבים קנאי דת, שיש להם דעה נטולת ספקות (דוגמטית) והם מתאמצים להציג אותה כ"דעת תורה", כלומר כפירוש מדויק של ההלכה, ואולי כדעת אלוהים עצמו

בלשון העם הם שכנעו שזו "דעת היהדות". אבל מי שמצוי בהיסטוריה יהודית יודע שמעולם לא הסכימו מנהיגים על פרשנות זו או אחרת וכי המחלוקת מלווה אותנו מאז ומעולם. כך גם בנויה ההלכה, עד שתקעו אותה בקיבעון האורתודוקסי.

ההלכה תמיד הלכה, כלומר התפתחה בהתאם לזמן וההקשר התרבותי והנורמטיבי של המציאות מסביב. לכן עצם המחשבה שאנחנו נזקקים לסמכות קשיחה של "חכם" מלפני מאות שנים, היא סתירה במושג "הלכה", שהרי זו תרבות חיה ותוססת – מפרשת ומשתנה.

השאלה, לפיכך, היא: מהו מנגנון השינוי?

מאז ההשכלה אנחנו מניחים שיש לנו שכל, ולפיכך שיקול דעת אוטונומי באשר לטקסטים, ואפילו ההלכה היא מקור השראה ולא מקור סמכות עבורנו. כלומר הכבוד לחכמתו של רב זה או אחר הוא יסוד להתדיינות, לא להתבטלות. אנחנו מעריכים חכמים מסוגים שונים ולכן נזקקים לדיאלוג.

סוגיית החטופים היא הזדמנות או מבחן להתמודדות שלנו עם נורמות וערכים במציאות משתנה – ובעיקר מול מקורות השראה ושכל ישר.

בימי הביניים סיכם רמב"ם את עמדת החכמים בתלמוד (חז"ל) כי פדיון שבויים הוא מצווה נעלה. זאת משום:

"שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת".

סוגיית החטופים היא הזדמנות להתמודדות עם נורמות וערכים במציאות משתנה – ובעיקר מול מקורות השראה ושכל ישר. בימי הביניים סיכם רמב"ם את עמדת החכמים בתלמוד כי פדיון שבויים הוא מצווה נעלה

ובכל זאת – ראוי לנו כיום לשמור על ביקורתיות ולזכור שיש הבדלים רבים בין שבויים בתקופות שונות.

אין ספק כי החטופים בעזה עשויים להיות בגדר "שבויים" ואכן מדובר ב"סכנת נפשות" – ומכאן ניתן לקבל השראה לערך העליון של הצלת חיים באופן מיידי וברור. לאור זאת ראוי לשקול ערכים וכמובן סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט".

מי שמונע מנקמה או השגת יעדים ארציים – יכול להיתלות בשלל מקורות השראה נוספים במורשתנו. כך למשל עושה שמואל אליהו, רב העיר צפת, המלבה טינה על בסיס יום יומי כמעט בכל דרשה שהוא נושא, ולדידו – השבת חטופים במחיר שחרור הכלואים בישראל אינו סביר, שהרי מדובר בשחרור "רוצחים".  וכך הוא משלב הלכה אחרת הנוגעת לאיסור "כופר נפש" אותו מציע הרוצח למען שחרורו.

המחשבה כאילו נוכל למצוא תשובה שלמה לדילמה מוסרית בדברי חכמים קדומים היא אשליה וסכנה. האשליה היא משום שאלה חיו בעולם שונה משלנו, וכמו שהם הביעו דעתם על זמנם ולא על זמן אחר, כך סביר שהניחו שיבוא יום ובו ההקשר הזמני שלהם ישתנה. המחשבה על נורמות נצחיות נטולות הקשר במציאות היא אשליה המנוגדת לרוח ההלכה עצמה. והסכנה היא בכך שאנו נוטלים מהשכל הישר שלנו את האחריות והחירות לדון, להעמיק, לחקור ולהכריע ללא הטיות ככל שניתן.

המורשת שלנו היא מקור השראה חשוב. היא יצירת הקודמים לנו, אך יסודה בבני אדם כמונו, שלעולם לא תהיה להם כל האמת בכיס. על כן חובתנו לשקול, להידיין, לשאת באחריות – ולהכריע. בעצמנו.

המורשת שלנו היא מקור השראה חשוב. היא יצירת הקודמים לנו, אך יסודה בבני אדם כמונו, שלעולם לא תהיה להם כל האמת בכיס. על כן חובתנו לשקול, להידיין, לשאת באחריות – ולהכריע. בעצמנו

מגילת העצמאות שלנו נושאת את הערכים הללו בצניעות: מוסר נביאים של חירות ושוויון, על יסוד הכרה ביצירה העממית שלנו – כולל יצירת ספר הספרים – על אדמה והיסטוריה ריאליים. זו רוחה של תנועת ההשכלה בתוכה נולדה הציונות ואנו כולנו בנות ובני הדרך הזו – כרוב רובו של עם ישראל בעת החדשה. זוהי תקוותנו "להיות עם חופשי". זהו הביטחון בצור ישראל.

אורן יהי שלום, דוקטור לחינוך ורב חילוני. יהי שלום מייסד התנועה ״אנחנו היהודים של מגילת העצמאות״ וכותב הספר "שמע ישראל״.