מה שמיוחד בפסגת מדינות ערב שהתכנסה בקהיר למען שיקום עזה מהריסותיה ודחיית יוזמת הגירת העזתים של הנשיא דונלד טראמפ היה – שלראשונה מדינות ניסו לגבש נוסחה בבעיה הפלסטינית שאינה מאמצת את עמדות אש"ף, אלא מנסה לכפות על הפלסטינים את הפתרון הרצוי למדינות ערב.

דיברנו בלשון "לנסות", מכיוון שבאימוץ ההחלטה המצרית לשיקום רצועת עזה כבר יש ניסיון של התעלמות מן העמדה הפלסטינית, אבל עדיין לא גובשה עמדה ערבית מקובלת על כולם. חולשת העמדה המסכמת נעוצה בכך שמדינות ערב לא הצליחו לגשר על חילוקי הדעות ביניהן – והראיה, יורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, מי שאמור לממן את שיקום עזה, לא הגיע לפסגה.

מדובר ב"לנסות", מכיוון שבאימוץ ההחלטה המצרית לשיקום רצועת עזה כבר יש ניסיון התעלמות מן העמדה הפלסטינית, אבל הם עדיין לא הצליחו לגשר על חילוקי הדעות ביניהם ולגבש עמדה ערבית המקובלת על כולם

החלטתו של השליח האמריקאי, סטיב ויטקוף, שלא לבוא בשלב הזה לאזורנו, יכולה לסמן כי הממשל בוושינגטון לא רווה נחת מעמדות מדינות ערב.

העמדה המצרית, ביסודו של דבר, היא הכנת תוכנית עבור פסגה באפריל שתתכנס בקהיר על מנת לגבש תוכנית שיקום לחמש שנים, בהיקף של כ-50 מיליארד דולר, כאילו היא תוכנית של קבלנים, ולא של מדינות המצהירות על כוונותיהן הפוליטיות. את עזה תנהל בינתיים וועדה טכנוקרטית פלסטינית, ומצרים וירדן יאמנו את כוחות הביטחון הפלסטיניים שיתפרסו בעזה.

ומה היו חילוקי הדעות? בראש ובראשונה עתידה של חמאס. במילים אחרות: מארחי הפסגה, כלומר מצרים, לא אמרו מילה וחצי מילה לגבי גורלו של חמאס, וזה היה שורש חילוקי בין הערבים במהלך הפסגה ובהכנות לה.

כבר בוועידה המכינה בריאד שהוגדרה "חברית" כדי להשאיר פתח לאי קבלת החלטות, סעודיה הבהירה למשתתפות כי אם הן מצפות שתפתח את הארנק כל עוד חמאס בעזה, הן מוזמנות לחפש פראייר אחר. מבחינת סעודיה, סילוקו של חמאס מעזה הוא תנאי ברזל לכל השתתפות בשיקום עזה.

בהיעדר פתרון, כאמור, לאותם חילוקי דעות, שיקום עזה יישאר על הנייר ולא ימומש בינתיים. אי אפשר יהיה לגייס את המיליארדים הנחוצים למלאכת השיקום כל עוד מדינות ערב לא יגשרו על  חילוקי הדעות ביניהן.

כבר בוועידה המכינה בריאד, שהוגדרה "חברית" כדי להשאיר פתח לאי קבלת החלטות, סעודיה הבהירה למשתתפות כי אם הן מצפות שתפתח את הארנק כל עוד חמאס בעזה, הן מוזמנות לחפש פראייר אחר

מן הקוטב הנגדי עמדה קטאר, שטענה כי חייבים לשמר בכל פתרון עתידי גם את המוקאוומה, כלומר את שלטון ההתקוממות של חמאס, ומשתתפי ועידת ההכנה בריאד התפזרו "כידידים".

פירוש הדבר, שאם אכן סעודיה לא תפתח את הארנק, תעשה זאת קטאר, וביתרון שיש לה על מדינות ערב האחרות ביחסים המיוחדים שקשרה עם ישראל, יש לה סיכוי טוב לקבל את הפרס הגדול, יחד עם חמאס.

בעוד המחלוקת בין קטאר לסעודיה הייתה עקרונית, הרי היו גם גוונים של מחלוקת עם מצרים, ומן המחלוקת הזאת אנו יכולים ללמוד על עמדתם האמיתית של מצרים וסעודיה כלפי הבעיה הפלסטינית.

מצרים דרשה לקשור כל נוסחה על עזה גם על הגדה. כלומר: חיבור עזה והגדה מחדש, ושיקום עזה כחלק משיקום הרשות הפלסטינית בכלל, וצעדים ראשונים קונקרטיים להקמת מדינה פלסטינית של ממש.

במילים אחרות, תכלית התוכנית המצרית היא להקים חומה פוליטית בינה לבין עזה, שתחזק את החומה הפיזית שכבר הקימה בינה לבין עזה. מבחינת מצרים, עזה חייבת להיות מחוברת צפונה אל ישראל והגדה, ולא דרומה למצרים עצמה.

כל זה לא מעניין את סעודיה, והיא רואה בכך מכשולים בפני העיקר – סילוק חמאס מעזה. בתוכנית המצרית שאומצה בקהיר יש אולי ניסיון ללכת לקראת סעודיה, בכך "שהמדינה הפלסטינית" הוגדרה כ"אופק", ולא כדבר קונקרטי שיש לממשו כאן ועכשיו.

עמדת הרשות הפלסטינית, לפיה היא הגוף היחיד המוסמך לקבל לידיו את ניהול עזה, לא זכתה לשום התייחסות.

מן הקוטב הנגדי עמדה קטאר, שטענה כי חייבים לשמר בכל פתרון עתידי גם את המוקאוומה, כלומר את שלטון ההתקוממות של חמאס, ומשתתפי ועידת ההכנה בריאד התפזרו "כידידים"

רצונה של מצרים להרחיק עצמה מכל מעורבות ישירה בבעיות עזה, מסביר מדוע היא דחתה יוזמות מקדימות, לפיהן הליגה הערבית תחליט לשלוח כוחות "שמירת השלום" מצריים לעזה – כמו שבימי המשברים בלבנון, הליגה הערבית הסמיכה את סוריה לעשות סדר בלבנון השסועה במלחמת אזרחים.

ומן הבחינה הזאת, היה מעניין לשמוע את נשיא לבנון החדש, ג'וזיף עאון אומר, שאם הערבים החליטו להרוס את עצמם, אז לפחות שזה יקרה בשביל עצמם ולא בשביל אחרים. בכך הוא הדהד את עמדותיה של סעודיה בחדרים הסגורים.  והדוגמה של לבנון יכולה להסביר במידה רבה את עמדת סעודיה לגבי עזה – סעודיה נכנסה בכוחה הכלכלי ללבנון והתחילה במלאכת השיקום רק אחרי שחזבאללה הוצא מן התמונה.

מלכתחילה סעודיה סילקה את תמיכתה מלבנון אחרי שסעד אל-חרירי סירב להתעמת עם חזבאללה, היא משכה את כספיה מן הבנקים שלה וגרמה לקריסתה של ארץ הארזים. כעת היא חוזרת, כאשר הנשיא עאון מוכן לעשות מה שחרירי סירב לעשות.

מכאן, שההבדל בין סעודיה למצרים הוא במידת הנחישות לסלק את חמאס. סעודיה דורשת את סילוקו, ואילו מצרים רוצה לתמרן בינו לבין הרשות הפלסטינית, כאשר קטאר בכלל רוצה להשאירו. אבו מאזן, מצדו, רוצה לקבל לידיו את עזה במסגרת מימוש המדינה הפלסטינית, ודוחה את עמדת מצרים לפיה הרשות וחמאס יסכימו על הוועדה הטכנוקרטית שתנהל את עזה.

נקודת האור בכל המהומה הבין-ערבית הזאת הייתה עמדת האמירויות, לפיה שיקום החינוך בעזה הוא לא פחות חשוב מן השיקום הפיזי. כלומר: האמירויות מוכנות להנחיל לעזתים את תפיסת החינוך שלהם, שבה האסלאם אינו ג'יהאדיסטי, אלא מכיל ומושיט יד ליהדות ולנצרות.

ההבדל בין סעודיה למצרים הוא במידת הנחישות לסלק את חמאס מהרצועה. סעודיה דורשת את סילוקו, ואילו מצרים רוצה לתמרן בינו לבין הרשות הפלסטינית. קטאר, מצדה, בכלל רוצה להשאירו

וכאן אנו נכנסים לסוגיית אונר"א שעליה ארחיב בהזדמנות אחרת. בינתיים אומר כי על מנת לשמור על הקשר בין עזה לגדה, מצרים חייבת לדבוק "בהחלטות האו"ם" ובאונר"א, כמו הרשות ברמאללה. גם בעניין זה סעודיה לא רואה חשיבות, ולא נראה כי תסכים להשתתף בשיקום עזה יחד עם האו"ם, כפי שהאו"ם לא שותף לשיקום בלבנון, ובוודאי שלא בעידן טראמפ.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.