עידן רול הוא ח"כ שפרש ממפלגת האם שלו "יש עתיד", ודומה שספרו "לפתוח את המועדון, שינוי כללי המשחק בפוליטיקה הישראלית" (הוצאת סלע מאיר) אמור לגבות את מהלכו. אך למרות שמו, רוב הספר אינו עוסק בשינוי כללי המשחק, כלומר בהורדת אחוז החסימה למשל, אלא בזהות היהודים הישראלים ובטענות מופרזות ובלתי מבוססות.

אצל רול, בין השאר, רק היהודים יכולים להיות ישראלים. ניתן ללמוד על כך בהקשרים שונים: "לדברי גולדמן, היהדות מותאמת לחירות המחשבה […] תסיסה רעיונית מתמדת […] הופכת את החיים הישראלים לטעונים ומלאי משמעות" (עמ' 56). או: "היהדות כפי שהיא מובנת בידי רוב יהודי ישראל והעולם היא דת פתוחה פלורליסטית וליברלית […]. החברה הישראלית, כמו המשפחה היהודית, רואה את  הדברים באותו האופן" (עמ' 60).

למרות שמו, רוב הספר אינו עוסק בשינוי כללי המשחק, כמו למשל הורדת אחוז החסימה, אלא בזהות היהודים הישראלים ובטענות מופרזות ובלתי מבוססות. אצלו, בין השאר, רק היהודים יכולים להיות ישראלים

הנחרצות מעלה תמיהות. כמו למשל בטענה ש"רוב הישראלים הם יהודים וליברלים בעת ובעונה אחת מבלי שהשילוב יכביד עליהם" (עמ' 47). הפרזה נוספת היא ביחס לחברה הישראלית לאחר המלחמה הנוכחית, אותה הוא מגדיר כמפוכחת, חזקה ומאוחדת מתמיד (עמ' 39). לא חסרים גם משפטים אוקסימורונים בספר, כמו: "אני חילוני מאמין המקיים מבחירה חיים יהודים פעילים, עשירים ומשמעותיים" (עמ' 48).

עטיפת ספרו של עידן רול "לפתוח את המועדון"

רול מגלה היעדר ביקורתיות למושגים כאלה ואחרים. "רבים ממצביעי הימין  שוכנעו שהנטיות הליברליות של המחנה הפוליטי המתחרה הם פוסט ציונות בתחפושת", הוא כותב, "וחלומו הכמוס של חצי מהעם הוא להקים מדינה פלסטינית ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה" (עמ' 70).

הראשון שעשה שימוש במונח פוסט-ציונות היה הלל קוק, במכתב שכתב למנחם בגין ב-1948 בנימוק לפיו מאז שהוקמה המדינה לא ניתן לדבר על ציונות. שנית, אין דמוקרטיה שהיא אינה מדינת כל אזרחיה, כי זה מהותה.

ההסתמכות של רול על א.ב. יהושע מבטאת את אנומליית המדינה, באשר יהושע הגדיר את הציוני בימי המדינה שבדרך – כמי שמבקש או תומך בהקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל, שתהיה בעתיד מדינתו של העם היהודי. ואילו בימינו, לדבריו, לאחר שקמה המדינה, ציוני הוא "אדם המקבל את העיקרון שמדינת ישראל איננה שייכת אך ורק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו, והביטוי המחייב לכך הוא חוק השבות" (עמ' 74). אך חוק השבות הוא חוק המוזיל את ההתאזרחות בישראל, באשר מאפשר קבלת אזרחות ישראלית מבלי לדרוש מילוי חובות כמו: שבעות אמונים למדינה, שליטה מסוימת בשפה העברית, ומגורים בה משך תקופה מסוימת.

רול כותב גבוהה גבוהה קלישאות על כך שבמשך חמש מערכות בחירות מאז 2019 נכנסו לכנסת אותם כוחות פוליטיים, ומעלה תהייה: "טקסט זה אינו מבקש לזמן ביקורת חריפה על התנהלות ראשי המפלגות, אלא לתהות איפה המנהיגים החדשים. כיצד יכול להיות שבמערכות הבחירות שהתקיימו בתקופה הזו נכנסו אותם כוחות פוליטיים, בראשות אותם מנהיגים" (עמ' 112). נשאלת השאלה מדוע זה פסול רק כשמדובר במפלגות האופוזיציה.

למרות הספרות המחקרית, כמו ספרם של גדעון דורון ומשה מאור "אחוז החסימה בישראל, דמוקרטיה בהפרעה", המצביע על כך שאחוז חסימה נמוך עלול להביא לריבוי רשימות שיתחרו על אותו אלקטורט ויוריד מסיכויי הכניסה לכנסת –  סבור רול שדווקא אחוז החסימה הנמוך הוא בגדר "בשורה אדירה לאזרחים חרדים או ערבים, שרבים מהם היו מעוניינים בייצוג התואם במידה רבה את ערכיו של הרוב הלאומי" (עמ' 126). "אך אין לצפות למפלגות כאלו הן בקרב החרדים וגם בקרב הערבים", הוא מסכם.

נחרצותו מעלה תמיהות. כמו בטענה ש"רוב הישראלים הם יהודים וליברלים בעת ובעונה אחת מבלי שהשילוב יכביד עליהם". או בהגדרת החברה הישראלית לאחר המלחמה הנוכחית כמפוכחת, חזקה ומאוחדת מתמיד

כמוצא שלל רב מוצא רול את ביטול אחוז החסימה, וכותב בסיסמאות את התובנה הבאה: "ביטול אחוז החסימה חיוני כדי לאפשר לפוליטיקה הלאומית להתחדש בקולות וברעיונות חדשים, אלא, שעלייתן של מפלגות מנהיג (הכוונה ל"יש עתיד") מעידה כי מלבד פתיחת הפקק מלמעלה, השינוי האמיתי יוכל להגיע רק אם הציבור הרחב יחזור להתפקד ולקחת חלק בחיים הפוליטיים" (עמ' 132-133). רול אינו עוסק בשאלה אילו רעיונות חדשים הוא מחפש בפוליטיקה.

לסיכום, למרות שימוש פה ושם בסקרים ויומרה פוליטית, ספר זה יכול היה להתנסח כמאמר, לא ארוך במיוחד ואפילו לא ביקורתי.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.