עד לפני כמה שנים, בנוסף לשירותי במילואים בחיל האוויר, התנדבתי לשירות מילואים נוסף בחיל החינוך. במסגרת פרויקט "מחצ"בים" (מורשה, מנהיגות חינוכית צה"לית בירושלים) התנדבתי להיות מפקד השתלמויות בנות שבוע לסא"לים, אל"מים וגם תא"לים במתקן של חיל החינוך הצמוד לגבעת התחמושת.

זה היה שבוע מאתגר ומרתק כשבהפסקות הייתי יוצא לגבעת התחמושת, נעצר מול האנדרטה עליה חקוקים שמות כמה מחבריי וחוזר עם מטען של מוטיבציה להשקיע בערכים של דור ההווה והעתיד של צה"ל.

כשפיקדתי על השתלמויות במתקן חיל החינוך הצמוד לגבעת התחמושת, יצאתי בהפסקות לגבעת התחמושת, לאנדרטה שעליה שמות כמה מחבריי, וחזרתי עם מטען מוטיבציה להשקעה בדור ההווה והעתיד של צה"ל

ביום האחרון של הסדרה, שהייתה מגיעה לרמת אינטימיות גבוהה בין משתתפיה, היה על מפקד הקורס להעביר את המסרים שנראו לו ראויים בדרך הראויה מבחינתו. אני בחרתי להקרין בפניהם שני קטעים מתוכנית הטלוויזיה "בה"ד 1" של רוני דניאל ז"ל.

בקטע הראשון רואים ישיבת ועדת הדחה, בה מפקד הבה"ד  מדיח בשניות חניך אחרי חניך וסותם את הפה לכל מי שרוצה להגיד: "רגע, בואו נחשוב רגע", גם אם הוא סא"ל ותיק ומנוסה המכיר היטב את הצוער המודח בבעיטה.

בקטע השני רואים שיחת סיכום יום לפני מסדר הסיום, אשר בה, בזמן השאלות, צוער אמיץ קם ומתלונן על כך שלמרות שהבטיחו לו, כולל בסיכום ראיון רשמי, כי יוצב בחזרה בגדוד שלו – הוא קיבל עכשיו זימון אחר.

כאן, מול המצלמות, נפתח מחזה בו מפקד הבה"ד (אל"מ) הופך את הצוער לסמרטוט רצפה מושפל מול כל מאות הבוגרים.

תגובות משתתפי הקורס בכל פעם שהייתי מראה את הקטעים היו של תדהמה, בושה וכעס.

רק להזכיר שהתוכנית שודרה בערוץ 2 בפריים טיים למאות אלפי צופים שבוע אחרי שבוע ולא עוררה שום סערה בציבור או תגובה רשמית של גורם צה"לי (ברור שדובר צה"ל היה המאשר של התכנים).

התגובה האופיינית הייתה של אחת הקצינות הבכירות שהגיבה "אין מצב שאתן לבן שלי להיות חיל שלו".

מול מצלמות התכנית "בה"ד 1" נפתח מחזה בו מפקד הבה"ד הפך צוער שהעז להתלונן – לסמרטוט רצפה מושפל מול מאות הבוגרים. תגובות משתתפי הקורס כשהראיתי את הקטעים היו של תדהמה, בושה וכעס

היוהרה והבוטות ברמיסה של כל מי שרוצה להביע דעה אחרת, נשפכה מהמסך ועוררה חלחלה בכל מי שהבין שזה האיש המעצב את פני דור המפקדים הצעיר של צה"ל.

השנים חלפו והקצין המהולל התקדם, כמו מפקדי בה"ד 1 שלפניו. ביצועיסט, יודע לדבר, שוקד על יחסי ציבור, בטוח בעצמו.

כאשר הוא התמנה לראש אמ"ן תלשתי שערותיי. האדם עם תכונות האופי הכי לא מתאימות לתפקיד הכי אחראי, רגיש ומורכב שקיים בצה"ל.

מי שמינה אותו ידע את כל זה ובכל זאת מינה. בכירי מערכת הביטחון ידעו את זה ושתקו.

חשבתי שאחרי אסון ה-7 באוקטובר, אשר אחריות ענקית להתרחשותו נזקפת לחובתו, האל"מ ייקח אחריות ויסיק מסקנות אישיות כבדות. זה אכן קרה.

בתפקידי האחרון בצה"ל הייתי נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון ביפן ובקוריאה. לא צריך להזכיר מה מושרש בתרבות יפן במקרים כאלו. אבל גם בקוריאה מי שסרח מפסיק לצבוע את שערותיו בשחור ועם ראש שיבה הוא הולך להתבודד במנזר או בכפר קטן, מחפש דרכים לכפר על מעשיו ומחדליו ומתרחק מן הציבור.

בישראל, אותו "קצין בכיר ומהולל" לקח אחריות, אבל מיד פנה לעסקים בהם הוא מבין. יועץ בכיר, או תפקיד בכיר יותר לחברה שמוכרת נשק לצה"ל במשכורת מכובדת עם מסעות ברחבי העולם. וזה כאשר 59 חטופים שלנו עדיין בעזה, בתי הקברות הצבאיים מלאים במאות קברים חדשים, ובתי החולים עמוסים בפצועי ונכי צה"ל.

משהו מאוד רע קרה בצה"ל לא מהיום.

בשלב די מוקדם מי שמתבלט ביכולותיו, מפקיד (בהתנדבות) את ערך הצניעות ואת המודעות העצמית בשערי הבסיס או באפסנאות, לובש אפוד של שחצנות, יוהרה, כוחנות ורץ בכל הכוח להסתער על התפקידים הבאים שלו. בכל שלב בהתקדמות שלו הוא הופך לפחות מתאים ולפחות ראוי לתפקיד הכל כך אחראי שהוא מקבל.

בתפקידי האחרון בצה"ל הייתי נספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון ביפן ובקוריאה. לא צריך להזכיר מה מושרש בתרבות יפן במקרים כאלו. אבל גם בקוריאה מי שסרח מפסיק לצבוע שערו בשחור ויוצא להתבודד

ואת זה לא תמצאו בתחקירי צה"ל על 7 באוקטובר, וספק רב אם ועדת חקירה ממלכתית (אם תקום) תעסוק בו.

ואם תרצו עוד פרטים לכו תשאלו את אהרון חליוה.