דבריו לאחרונה של הרב עמיאל הירש, ממנהיגי התנועה הרפורמית, על כך ש"הפלסטינים חנקו במו ידיהם את התקווה לפתרון שתי המדינות", אינם רק ביטוי לכאב עמוק – הם עדות להשלכות ההרסניות של אירועי ה-7 באוקטובר על תפיסת העתיד של ישראל בעיני ליברלים רבים בישראל ובקהילה היהודית בארה"ב.

חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום.

חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, לצד מדינה פלסטינית. מבחינתו זהו ניצחון אסטרטגי עצום

הרי מטרתו של חמאס מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית לצד ישראל, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר-קיימא.

העמדה של הרב הירש היא גם תוצאת שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי האמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.

בנימין נתניהו, בגיבוי ארגונים בממסד היהודי בארה"ב, קידם נרטיב המזהה כל פלסטיני עם חמאס, והתוצאה היא שגם קולות מתונים כמו הרב הירש, מאמצים כעת פרשנות שמוחקת את האחריות הישראלית לכישלון תהליכי השלום.

הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון, אינה ציונית, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. הפטור הזה גם מעצים את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב-16 השנים האחרונות – עושים נזק חמור לעתידנו.

למרות הכאב, נוכח דברי הרב הירש, אני מוצא נחמה בכך, שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות, ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.

עמדת הירש היא גם תוצאת שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי האמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית

גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח-תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.

ג'ו ביידן ניסה לקדם את החזון הזה אבל נכשל, משום שנזהר בכבודו של בנימין נתניהו, אבל גם דונלד טראמפ רוצה להגיע להסכם כזה, משיקולים אחרים של של יוקרה וכסף – מה שיכול להפוך את מימושו לריאלי יותר. הסדר שכזה אינו פותר רק את הבעיה המוסרית והדמוגרפית בשליטה בעם זר, הוא גם הפתרון לבעיית הביטחון של ישראל, כפי שמעידים רוב המפקדים הבכירים לשעבר בצבא, במוסד, בשב"כ ובמשרד החוץ.

בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא לאחר זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהייתה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאבדן הדרך – הוא יכול להיות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שידע לתרגם את הכאב לתקווה.

המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו את הפריווילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.

בהסתכלות היסטורית, לעתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. אחרי מלחמת יום כיפור נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה ה-1 נולד הסכם אוסלו, שסלל את הדרך לשלום עם ירדן

מי שדבק בחזון הציוני חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, גם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה. אין לנו את הפריווילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שיבטיח את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.