השאלה הזו מנקרת כעת בליבו של כל חייל בסדיר או איש/ת מילואים. אב לילדים, סטודנט רווק או אמא מילואימניקית.
לסרב או למות?

להתגייס שוב למלחמה שמטרותיה פוליטיות לחלוטין? למלחמה שהכריז עליה ראש ממשלה הנאשם בפלילים בשוחד, מרמה והפרת אמונים? ראש ממשלה שתחת אחריותו התרחש מחדל 7 באוקטובר, אך הוא לא לקח עליו אחריות עדיין, מסרב לוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדל, ולא התפטר בעקבות אחריותו למלחמה הקודמת.

להתגייס שוב למלחמה שמטרותיה פוליטיות לחלוטין? שהכריז עליה רה"מ הנאשם בפלילים? שתחת אחריותו התרחש מחדל 7 באוקטובר אך הוא לא לקח עדיין אחריות ולא התפטר בעקבות אחריותו למלחמה הקודמת?

להתגייס? או לחיות ולהיאבק נגד ממשלת הרשע זדון ופשע?
השאלה הזו לא נותנת מנוח, כי כל חייל מילואים מתלבט בה בנוגע לעצמו ולמשפחתו, ומתלבט בה בנוגע לחבריו ליחידה ולסביבתו הקרובה בעבודה, לחבריו ולמכיריו.

זו לא שאלה פשוטה בכלל והמעשה אינו פשוט.
סרבנים מוקעים בחברה הישראלית לשנים. קשה להם להסביר למי שלא משרת ולא עומד מול סכנת מוות במלחמה את הלבטים שלהם – האם להקריב את חיי? תמורת אילו מטרות? עם מה יחיו בני משפחתי אם חלילה איהרג? על מה נפלתי? למען איזו מטרה חשובה לחייהם ולחיי המדינה? האם לא יחושו תסכול לנצח כי נפלתי לשווא?

אני זוכר היטב את הלבטים שלנו בדור מלחמת לבנון הראשונה. "מלחמת ברירה",  אמר אז ראש הממשלה דאז מנחם בגין. הפרטים נודעו בשנים אחר כך. בזמן אמת זו הייתה מלחמה תחת ויכוח ציבורי, למרות שביציאה אליה שרר קונצנזוס מסוים. תוך ימים התברר שהיעד אינו רק 40 ק"מ והרחקת הקטיושות של אש"ף, אלא כניסה לביירות ושינוי המשטר בלבנון למשטר שתומך בישראל תחת כידוני צה"ל.

זה נגמר בטבח סברה ושתילה. בוועדת חקירה, בהרחקת אנשי המילואים משירות בלבנון תוך שלוש שנים, ואחריהן בדימום של 18 שנה בבוץ הלבנוני, עד ש"ארבע אימהות" יצאו לרחובות.

היו אז כמה עשרות סרבנים.
לא הייתי ביניהם. חשבתי אז שלמרות התנגדותי למלחמה, הרי ממשלה לגיטימית קיבלה את ההחלטה ועלינו לציית. כאזרחים וכחיילי מילואים. הדמוקרטיה לעיתים אכזרית. אתה נדרש לסכן את חייך גם למען מטרות שאינך מסכים עמן אבל התקבלו בצורה חוקית.

במלחמת לבנון היו כמה עשרות סרבנים.
לא הייתי ביניהם. חשבתי שלמרות התנגדותי, ממשלה לגיטימית החליטה ועלינו לציית. הדמוקרטיה לעיתים אכזרית ואתה נדרש לסכן את חייך למען מטרות שאינך מסכים עמן

והיום מה?
היום המצב שונה בתכלית.
המלחמה נפתחה בהפתעה בשל מחדל של ממשלת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הרגיש את מצב הסכנה וחוסר הברירה ויצא להילחם. אלא שהממשלה מסרבת לחקור את המחדל, מסרבת לסיים את המלחמה ומסרבת לבצע עסקת שבויים כדי להשיב את כל החטופים.

יש במלחמה הזו ובהחלטות הממשלה פגיעה בכל הערכים שהציבור האמין בהם והיה מוכן להקריב את חייו למענם. חיילי המילואים והסדיר הם חלק מהציבור. יש להם משפחות, והשאלות הללו הן שאלות של חיים או מוות עבורם.

הדרישה של הממשלה לצאת שוב לעוד מלחמה, בתואנות שווא, תוך הפרת הסכם שחרור החטופים, וזאת על מנת לספק את דרישות השותפים הקואליציוניים מקרב המפלגות הקיצוניות ביותר מראש הממשלה – זו דרישה לא לגיטימית ולא מוסרית.

אינני יודע כיצד ישכנעו מפקדי צה"ל הנוכחיים את חייליהם לצאת לקרב. מה אפשר לומר בסיטואציה הזו? מה יסביר הרמטכ"ל החדש? קיבלתי פקודה מהממשלה? אותה ממשלה שכשלה במלחמה הקודמת? אותה ממשלה שטרם קיבלה אחריות על מחדל ה-7.10? אותה ממשלה שרבים מחבריה כלל לא שירתו בצבא והיא מקדמת חוק פטור משירות צבאי לציבור של מאות אלפים מבוחריה? זו ממשלה לגיטימית לשליחת חיילי מילואים וסדיר למלחמה שתסכן את חייהם?

הדילמה הופכת קשה יותר, כי כאשר הוויכוח הזה נכנס ליחידה צבאית שיוצאת לקרב, מתפורר כל הבסיס הערכי של לחימה למען חברי היחידה. אם אין ערך משותף אי אפשר לצאת ביחד במשותף לסכן חיים במלחמה.

דרישת הממשלה לצאת לעוד מלחמה בתואנות שווא, תוך הפרת הסכם שחרור החטופים, כדי לספק את דרישות השותפים הקואליציוניים הקיצוניים מראש הממשלה – זו דרישה לא לגיטימית ולא מוסרית

אל הסיטואציה הזו קלעה הממשלה הנוכחית את חיילי צה"ל, והיא שמעמידה אותם כרגע בדילמה בלתי אפשרית ודורשת מהם לא לסרב להחלטותיה. למות ולא לסרב גם אם הפקודה לא מוסרית ולא לגיטימית.
אז למות או לסרב?

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.