כל כך קשה לענות בימינו לשאלה הכי פשוטה "מה שלומך". כמו כולם, אני עונה: כמו כולם, מה כבר אפשר לומר בנסיבות הללו, אישית אני בסדר, אוי, וכו'. אבל באמת, מה שלומי? איך אני מרגישה?
ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? כמה המכה תהיה קשה? האם אשבור יד, אף, משקפיים? האם אצליח לקום בכוחות עצמי? אם לא, מי יראה אותי במצוקתי, מי יעזור לי? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה.
ובכן, מכירים את הרגע הזה, כשמועדים ומבינים שאין במה להיאחז? שבריר שנייה עד הנחיתה על הקרקע, שמרגיש כמו נצח אבל מצליח להכיל אלף מחשבות ודאגות? זהו רגע מפחיד, זמן קפוא ומאיים. כך אני מרגישה
קורה שאני עצובה עד דמעות, כמו בביקור אצל אדם מאוד יקר ומאוד חולה. האם הוא ישרוד? האם זו הפרידה ולא נתראה עוד? אם ניפגש שוב, מה יהיה מצבו? אם זה המפגש האחרון, כמה ייסורים עוד יעבור בדרכו האחרונה? מה יכולתי לעשות להצלתו, ולא עשיתי?
אני מאוד דואגת. לא לעצמי – בגילי, מה כבר יכול לקרות לי – אלא לצעירים, במשפחה, אצל החברים. האם יישארו כאן? כולם, או מקצתם? אם כן, באיזו מין מדינה יחיו? כיצד ייראו חייהם? אם לא, איפה הם יגורו? איזו זהות תהיה להם ולצאצאיהם? האם יהיו מיעוט נרדף, כפי שהיו אבותינו?
אני חושבת גם עליהם, על הדורות הקודמים, מנסה לראות אותנו דרך עיניהם, אחרי שנדדו וקיוו במשך שנות אלפיים. אני מדמיינת את התרגשותם נוכח התגשמות החלום בה' באייר תש"ח. ואז מנסה לדמיין את עוגמת הנפש בעודם צופים בנו כעת.
אני כל כך כועסת על מי שעושים לנו את זה. ליתר דיוק – על מי שעושה, באמצעות חבורת חנפנים וצייתנים. קשה לדעת (ובשורה התחתונה, גם לא משנה) אם הם חסרי בינה או חסרי עמוד שדרה. האם הם עוצרים לחשוב דקה, שנייה, לפני שהם משמידים עוד נכס קיומי? מה עובר במוחם כשהם מרימים אצבע בעד עוד חוק הרסני?
אני דואגת. לא לעצמי – בגילי – אלא לצעירי משפחתי וחבריי. האם יישארו כאן? כולם, או מקצתם? אם כן, באיזו מדינה יחיו? כיצד ייראו חייהם? אם לא, היכן יגורו ובאיזו זהות? האם יהיו מיעוט נרדף, כפי שהיו אבותינו?
לפעמים אני משוכנעת שמה שעובר עלינו פשוט לא יכול להיות; מייד אתעורר ויתברר שהכול חלום רע. הרי לגמרי לא סביר כי מדינה שהקים עם, אשר יש המייחסים לאנשיו חוכמה נדירה, שסופר בגאווה פרסי נובל, פועלת בכוונת מכוון להשמיד את הערך (והערכים) שצברה. חייב לקרות משהו שיעצור את הטירוף. ואני מיואשת, כי איך בדיוק, מה בדיוק?
אני מתוסכלת מאלו שמבינים מה קורה פה ולא עושים דבר משלל סיבות: מה כבר אני יכולה לעשות, אני פוחד ממכתזי"ת, אם יראו אותי זה יסבך אותי בעבודה, מתוך עיקרון אני לא חותם על עצומות, הבת שלי מייצגת אותי בהפגנות, מה זה משנה אם יהיה עוד מפגין או פחות מפגין ברחובות.
לכל אלה אומר: במשך שנתיים המדינה פורקה מול עיניכם, ראיתם ועשיתם כלום, אפס, מאום. אתם לא מתביישים? ואולי הם צודקים וזה לא משנה, ואז אני עוד יותר מתוסכלת.
אני מתפלאת על מי שלא קולט מה קורה, ובהם אנשים אינטליגנטים ואחראים. התעלמתם מהתראות ומהרס כל חלקה טובה, הכול למען תיחזוק אשף בינלאומי מדומיין, מר ביטחון, גאון כלכלי. אבל אחרי שנחשף בכישלונו, איך יכול להיות שלא שיניתם את דעתכם?
אני קצת מקנאה במי שמשוכנע, מתוך אמונה או מסיבה אחרת, שאנחנו בכיוון הנכון. וגם מייחלת להיות כמו אלו שמצליחים להדחיק את המציאות ולהמשיך כרגיל, באשליה של נורמליות, מתוך בחירה לא לחיות במאבק מתמיד ובהכרה שחרדותיהם לא תורמות לאיש.
לעתים אני משוכנעת שמה שעובר עלינו פשוט לא יכול להיות; מייד אתעורר ויתברר שהכול חלום רע. הרי לגמרי לא סביר שמדינה אשר הקים עם, שסופר בגאווה פרסי נובל, פועלת בכוונת מכוון להשמיד את ערכה
ולעתים אני בכול זאת אופטימית – למרות הכול, איכשהו, מתישהו, נצא מזה, בזכות האנשים הערכיים, הנחושים, המסורים, שהם הרוב. אשרי המאמין.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם