היום כבר אפשר להגיד את זה בוודאות. אנו חיים בשנה בה יוקר המחיה חדל מלהיות סיסמה נבובה והפך לשיתוק לאומי. ככה חד, ברור. סטירת לחי לפנים.

אם היינו צריכים לבחור סמל לשנת 2025 (רק בימים אלה ציינו את יום העצמאות ה-77 למדינת ישראל), אז הוא לא דגל, לא משואה, ואפילו לא מדליית הצטיינות. הוא היה יכול להיות סל קניות ריק. כזה שנראה מלא מבחוץ אך למעשה מורכב ממבצעים חלולים, מוצרי תחליף וויתורים כואבים. עוני.

אילו נדרשנו לבחור סמל לשנת 2025, זה לא היה דגל, משואה או מדליית הצטיינות. הוא יכול היה להיות סל קניות ריק, שנראה מלא מבחוץ אך למעשה מורכב ממבצעים חלולים, מוצרי תחליף וויתורים כואבים. עוני

השנה הנוכחית, יותר מכל שנה אחרת בעשור האחרון, חשפה בפנינו את עומק המשבר הכלכלי שבו נתונים רוב אזרחי ישראל. יוקר המחיה, שנראה בעבר כנושא שחוק להבטחות בחירות וסיסמאות פוליטיות, הפך למציאות קשה, עד שהשיח סביבו כמעט ונעלם כי אנשים פשוט עסוקים מדי בלשרוד.

המחירים עולים, הסבל מתרחב והמדינה שותקת

לא צריך להיות כלכלן בכיר כדי להבין שמשהו לא תקין מתרחש בשוק. ב־2025, מחירי המזון הבסיסיים קפצו בעשרות אחוזים. החלב התייקר ב־14%, מוצרי הבשר והדגים ב־20%, והלחם שהיה סמל ההישרדות הכי בסיסי של כל משק בית התייקר ב־11%.

הבעיה היא לא רק ההתייקרות. אלא שזו מלווה בתחושת חוסר שליטה וחוסר אונים. ההסברים משתנים, האצבעות מופנות החוצה לשערי מטבע, למחירי הסחורות, למצב הביטחוני. אבל הציבור שואל שאלה פשוטה: איפה המדינה? או כמו שמשינה שרה בעתיד מתוק: " איפה המדינה ואיפה החזון, איפה המדינה ואיפה הבטון".

איך ייתכן שבמדינה שגובה מסים בגובה שיא, וכמעט 60% מהכנסותיה ממסים עקיפים, אזרח ממוצע לא מצליח למלא את המקרר?

האצבעות מופנות החוצה לשערי מטבע, למחירי הסחורות, למצב הביטחוני. אבל הציבור שואל: איפה המדינה? איך ייתכן שבמדינה שמסיה בגובה שיא, אזרח ממוצע לא מצליח למלא את המקרר?

תקציבים יש, אבל לא בשבילך

לפי דו"חות משרד האוצר לשנת 2025, ההוצאה הציבורית על סעיפים קואליציוניים נעה סביב 13 מיליארד ש"ח בשנה. אלה כוללים תמיכות בלתי מבוקרות בגופים פרטיים, ארגוני חינוך מקבילים לממלכתיים (אתם יודעים למה אני מתכוון) ותשתיות פריפריאליות שאינן תמיד נגישות לציבור הכללי.

באותו זמן, תקציב הרווחה נשחק. קצבאות הדיור לא עודכנו, מערך הבריאות הציבורית קורס תחת העומס, ומעמד הביניים נופל אל תוך הבור הכלכלי מבלי שמישהו פורש לו רשת הצלה. מי שזקוק לעזרה, נאלץ לפנות ליוזמות פרטיות, עמותות, או הלוואות בריביות בלתי אפשריות.

איפה הציבור שהיה פה פעם?

פה מגיעה השאלה הקשה באמת: מה קרה לנו? לפני עשור, מחאת הקוטג' הצליחה להוריד את מחירו של מוצר בודד. אבל היא סימלה הרבה יותר: היא הייתה רגע של תקווה, של עמידה משותפת מול מערכת כלכלית שמזלזלת באינטליגנציה של האזרח.

והיום? האזרחים יודעים יותר. נחשפים ליותר. אבל ממעטים לפעול. ייתכן שזו עייפות. אולי פחד. אולי תחושת ניתוק או חוסר אמון מוחלט בכך שלמחאה יש סיכוי להניב תוצאה. וזה יותר מהכל הסכנה האמיתית.

הדיגיטל שינה את השיח אבל לא תמיד לטובה

כמי שעוסק בעולם הדיגיטל והתקשורת כבר שנים, אני יכול להעיד: השיח ברשתות החברתיות אכן חזק, בועט, אמוציונלי אך במקרים רבים הוא מנותק מהעשייה בשטח.

לפי דו"חות משרד האוצר לשנת 2025, ההוצאה הציבורית על סעיפים קואליציוניים נעה סביב 13 מיליארד ש"ח בשנה. אלה כוללים תמיכות בלתי מבוקרות בגופים פרטיים, ארגוני חינוך מקבילים לממלכתיים ועוד

צייצנים חורכים את הטוויטר, פוסטים סוערים ממלאים את הפייסבוק, אבל בלי הנהגה אזרחית שתתרגם את הזעם לפעולה, הכול מתפוגג בלייקים ובשיתופים.

הדיגיטל לא יכול להחליף מנהיגות. הוא יכול להציף בעיות, להניע קהלים, להצית שינוי – אבל ללא פעולה ממשית, גם ההאשטג הכי חד לא יוריד אפילו שקל מהקוטג'.

תקווה חדשה? דווקא כן אבל היא באה מלמטה

אני לא כותב את הדברים כדי לייאש, אלא להאיר. לצד האדישות הכללית, אני רואה תופעות מעוררות תקווה: יוזמות קהילתיות, קבוצות רכישה, מאבקים על דיור ציבורי, פרויקטים של שקיפות תקציבית. אלה הם הניצנים של אזרחות חדשה.

הבעיה היא שהן פועלות בשוליים. הן צריכות סיוע, חיבוק ציבורי וחשיפה תקשורתית. עלינו, האזרחים, לשאול את עצמנו: האם נסתפק בלהיות צופים מהצד או שנשוב להיות שחקנים במגרש של חיינו?

אחריות לא מתחילה בכנסת היא מתחילה בבית

מדינת ישראל היא לא גוף מופשט. היא לא הממשלה וגם לא הכנסת. היא מורכבת ממך, ממני, מהשכנה ממול. אם כל אחד מאתנו יבחר להרים טלפון למוקד עירוני כדי לשאול למה לא פינו את הפחים, אם כל אחד יכתוב מייל למשרד ממשלתי כשמתבצע עוול, אם נשתתף בוועדי שכונה או קהילות צרכניות – נתחיל להחזיר לעצמנו את הכוח. אם נצא שוב לרחובות אולי אולי יגיע גם השינוי. כי הכוח לא באמת נעלם. הוא פשוט הוזנח.

לא מספיק להתלונן, צריך לפעול

יוקר המחיה בישראל הוא סימפטום ולא המחלה עצמה. המחלה היא אובדן האמון, ניתוק בין הציבור למערכת, ותחושת חוסר אונים משתקת.

הכוח של הציבור לא באמת נעלם. הוא פשוט הוזנח. יוקר המחיה בישראל הוא סימפטום ולא המחלה עצמה. המחלה היא אובדן האמון, ניתוק בין הציבור למערכת, ותחושת חוסר אונים משתקת

אבל אנחנו לא חסרי אונים. אנחנו בעלי יכולת. יש בידינו את הכלים הטכנולוגיים, הציבוריים, והקהילתיים כדי לשנות. אם נמשיך להתנהג כאילו "זה המצב ואין מה לעשות", נישאר עם מקרר ריק ותקווה דלה. אבל אם נרים את הראש, נביט מסביב, נדרוש, נתאגד, נחשוף ונפעל אולי נוכל להחזיר לעצמנו מדינה שדואגת באמת לאזרחים שבה.

רפי מנת הוא איש דיגיטל. בונה אתרים ועוסק בקידום אורגני. אבל מעל לכל התחביב שלו הוא איסוף בולים. וכך יוצא שהוא מחבר בין עולמות ההייטק לתחום האספנות.