"שָׁם יִרְוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע וָאֹשֶׁר, בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבְנִי. כִּי דִּגְלִי דֶּגֶל טֹהַר וָיֹשֶׁר, יְטַהֵר שְׁתֵּי גְּדוֹת יַרְדֵּנִי" (זאב ז'בוטינסקי).

כך כתב זאב ז'בוטינסקי, מבשר הרוויזיוניזם הציוני ואביה-מייסדה (ברוח אמנם, לא בפועל) של מפלגת הימין הישראלי, הליכוד. אלא שבשנים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים פעילים ומנהיגים בליכוד קוראים תגר על משנתו הליברלית של מייסדה הרוחני של תנועתם.

בשנים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים פעילים ומנהיגים במפלגת הימין הישראלית, הליכוד, קוראים תגר על משנתו הליברלית של מייסדה הרוחני של תנועתם, מבשר הרוויזיוניזם הציוני, ז'בוטינסקי

בפועל אין בישראל שוויון אמתי בין יהודים לערבים, ואולי מובן הדבר לאור העובדה שישראל מגדירה עצמה כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ולא בתור "מדינת כל אזרחיה".

לא זו אף זו, המדינה קמה תוך עימות אלים בין יהודים לערבים, ולאחר שהצד היהודי ניצח במלחמת 1948-9. אמנם הוענקו לצד הערבי זכויות אזרח כולל הזכות לבחור ולהיבחר, אך עד סוף שנת 1966 נהג בישראל ממשל צבאי תקיף, ואילו ערביי יהודה, שומרון ועזה נשלטו בפועל על ידי ממשל צבאי עד מחצית שנות השמונים ולמעשה עד יישומם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים.

אושֶׁר ז'בוטינסקאי אולי לא שרר במגזר הערבי – אבל שפע, לפחות יחסי, התקיים ומתקיים, לפחות לגבי ערביי ישראל (להבדיל מערביי השטחים). אזרחים ישראלים אלה, המהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה, נאֶרָגים יותר ויותר ברקמה הישראלית. הם משתלבים בכלכלה ובתרבות, אם כי עדיין לא בצורה מספקת, וכיום רבים מן העוסקים ברפואה, ברוקחות ובסיעוד הם ערבים. מבחינה פוליטית – כיום מכהנים בכנסת 11 חברי כנסת ערבים, כולל שני דרוזים, אשר אמנם אין לכלול אותם כערבים. זאת, לעומת שניים עד ארבעה בלבד שכיהנו בשנותיה הראשונות של המדינה.

שילוב זה הוא לצנינים בעיני הימין, ובשנים האחרונות אנו עדים לנסיגה משמעותית במעמדם של הערבים אזרחי ישראל. חוק הלאום משנת 2018 מגדיר את ישראל כמדינתו של העם היהודי "בלבד" ומדרדר את השפה הערבית ל"מעמד מיוחד" שהוא נחות מ"שפה רשמית" כפי שהוגדרה עד אז. "חוק קמיניץ" מקשה על יכולתם של אזרחים ערבים להקים פרויקטים של בנייה.

שילוב הערבים הוא לצנינים בעיני הימין ואנו עדים לנסיגה משמעותית במעמד הערבים אזרחי ישראל. חוק הלאום מ-2018 מגדיר את ישראל כמדינת העם היהודי "בלבד" ומדרדר את מעמד השפה הערבית

פוליטיקאים בכירים מהימין אינם מהססים לתקוף את המיעוט הערבי, וזכורה אמירתו השקרית של בנימין נתניהו במערכת הבחירות של 2015, שהערבים נעים לקלפיות בהמונים ומסכנים את שלטון הימין. השר לביטחון לאומי אף כינה ח"כים ערביים בשם "מחבלים" (בדיון בכנסת ביולי 2024), בעודו נמנע מלהתמודד ביעילות עם הפשע בחברה הערבית שקטף עד כה כ-170 קורבנות מראשית השנה. השרה מאי גולן הסיטה לטובת משרדה עלום המעשים 66 מיליון ש"ח מהמגזר הערבי, כספים שנועדו לחינוך, לשילוב צעירים חסרי מעש, לחוסן, לפיתוח ולצמצום פערים בערים מעורבות. אלו הן דוגמאות בודדות לגל העכור השוטף את הפוליטיקה שלנו, ויש עוד.

על רקע זה יש להיערך ברצינות מול התבטאויות ומהלכים לצמצום הייצוגיות הערבית. לא מן הנמנע, שלקראת הבחירות הבאות ניתקל ביוזמות לפגיעה בנגישותם של אזרחי ישראל הערבים לעצם תהליך ההצבעה.

מאחר שהעומד בראש הליכוד הוא איש הבקי בהיסטוריה ובפוליטיקה אמריקאית, הוא עשוי לחשוב על "ישראליזציה" של "חוקי ג'ים קרואו", חוקים שנחקקו במדינות דרומיות לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, שביטלה רשמית את העבדות, ונועדו לעקוף ולאיין את עקרונות השוויון, גם אם הוכנסו לחקיקה הפדרלית. זה נעשה, למשל, על ידי הפרדה בין שחורים ללבנים בתחבורה הציבורית או במוסדות חינוך.

פרקטיקה מסוימת של רוח זו נוהגת בישראל כבר כיום, אם כי לא בהכרח ביחס לאזרחים הערבים. למשל, באילוצן של נשים לשבת בשורות האחוריות של אוטובוסים המשרתים חרדים, או באפליה לטובה של תקציבי מערכת החינוך החרדית, זו שאינה טורחת ללמד ליבה, על פני זו הכלל-מדינתית.

יש להיערך ברצינות מול התבטאויות ומהלכים לצמצום הייצוגיות הערבית. לא מן הנמנע, שלקראת הבחירות הבאות ניתקל ביוזמות לפגיעה בנגישותם של אזרחי ישראל הערבים לעצם תהליך ההצבעה

בהרחבה רעיונית מסוימת ניתן לשער מאמצים לצמצום באפקטיביות של הבחירות מצד הציבור הערבי. אני גורס "צמצום" בשלב ראשון ולא "ביטול" זכות הבחירה, צעד שעוד עלול להינקט בהמשך. זאת, למשל, באמצעות צעד מנהלי לכאורה של תכנון יצירתי של פריסת קלפיות באזורים ערביים והפניית הבוחרים לקלפיות מרוחקות.

מהלך כזה יחקה את הפרקטיקה של הGerrymandering המניפולטיבית האמריקאית. שיטה זו יוצרת אזורי בחירה עקלתוניים ("דמויי סלמנדרה"), שנועדו להבטיח בחירת מועמד מסוים, בין אם רפובליקאי ובין אם דמוקרטי.

בהתאמה לישראל, ביטול קלפיות באזורים ערביים והפניית הבוחרים לקלפיות מרוחקות יצמצם את ייצוגיות הקול הערבי. עוד ניתן לשער פסילת חברי ועדות קלפי ואלימות כלפי מצביעים ערבים, כפי שכבר קרה במערכות בחירות אחרונות. הטלת אימה כזו מבית המדרש הכהניסטי היא כמעט צעד מתבקש מצד הימין הקיצוני.

ומעל לכל, פסילת רשימות ערביות בתואנות שונות ובמועדים סמוכים לבחירות כך שיקשה על המועמדים לגבש רשימות חלופיות. התוצאה יכולה להיות צמצום מספר חברי הכנסת הערביים ואף "טיהור" (לפחות חלקי) של הכנסת מן הקול הערבי.

הרוב הדמוקרטי-ליברלי של ישראל אינו צריך להסכין עם רעיונות כאלה, הנופלים תחת ההגדרה של "כשר אבל מסריח". יש באמתחתם של שוחרי המדינה היהודית-דמוקרטית צעדי נגד, שבחלקם מתבקשים עוד בטרם פורענות.

ראשית, יש להכיר בעצם סכנת המניפולציה החוקית-לכאורה שמכונת הרעל עלולה לתפעל. עוד מומלץ שמפלגות המרכז-שמאל ישריינו מראש מקומות ספציפיים לפוליטיקאים ערבים. שריון איננה מילה גסה, ויש לא מעט שריונים ראויים. למשל, שריון נשים.

אם הדמוקרטים, "יש עתיד" "ישראל ביתנו" או המחנה הממלכתי יקבעו שריון לערבים-ישראלים כל חמישה או שישה מקומות ברשימותיהם, הדבר עשוי לאפשר עשרה מחוקקים ערבים-ישראלים ואולי אף יותר.

תתכן פסילת רשימות ערביות בתואנות שונות במועדים סמוכים לבחירות, כך שיקשה על המועמדים לגבש רשימות חלופיות. כך עלול להצטמצם מספר חברי הכנסת הערביים ויתכן אף "טיהור" הכנסת מן הקול הערבי

יתרה מזאת, מאחר שהקמפיינרים וקבלני הליכוד אינם טיפשים, הם עשויים להעריך מראש את יעילותו של השריון ולמנוע מגוש הימין הקיצוני יותר את ההליכה בתלם המסוכן של פגיעה בייצוגיות של ערביי ישראל. זאב ז'בוטינסקי ואולי אף מנחם בגין לא היו מתנגדים למהלך כזה שיאבטח את עצם חיותה של הדמוקרטיה השברירית שלנו.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.