בימים אלה חלפו שמונה שנים מאז החזקתי ביד עיתון ישראלי. נותרתי בחיים. בניגוד לערים גדולות באמריקה או באזורים שבהם יש ריכוז של ישראלים המצדיק עלויות הפצה, הובלה והדפסה של עיתונים מישראל, אני מתגורר באזור שאפילו עיתונים באנגלית לא משתלם להפיץ בו.
בימים בהם גררתי הביתה כשאר אזרחי הבועה, שלושה עיתונים ביום שישי כולל מקומונים, ולא שבתי לשגרה עד שסרקתי אותם כמו אנשי הבית הלבן את מסמכי ויקיליקס, לא האמנתי לכל אותם אניני דפוס מורמים מעם שדיווחו בבוז גלוי כי הפסיקו לקרוא עיתונים וכי את מכשיר הטלוויזיה הם שומרים בעיקר בשל המונדיאל הבא.
פעם לא האמנתי לכל אותם אניני דפוס מורמים מעם שדיווחו בבוז כי הפסיקו לקרוא עיתונים. בינתיים חלפו שמונה שנים מאז החזקתי ביד עיתון ישראלי, ונותרתי בחיים
לא האמנתי משום שהם היו מצויים עד הפרט האחרון באותן זוטות שטותיות שהעיתונים היו מלאים בהן אותם ימים. על רקע הדיסוננס הלוגי הזה, קשה היה להאמין להם. במיוחד כאשר ערנותם הייתה כה גדולה שהם ידעו לומר בדייקנות מפתיעה מתי השתרבב שמי לכתבה כזאת או אחרת והאם יצאתי ממנה טוב או רע.
רוב המיילים שאנחנו מקבלים אינם מה שמקובל לכנות מיילים "טובים"; מתי קיבלתם בפעם האחרונה מייל שבישר לכם שהוצאת הספרים אהבה את כתב היד ששלחתם; שהקרן לסרטים משתוקקת לתמוך בתסריט שהגשתם; שמגיע לכם החזר מס או שספילברג מבקש מכם שתסכימו לסייע לו בידע המקיף שלכם על המוסד בכתיבת התסריט של "מינכן 2".
אותו כלל תקף לגבי שיחות טלפון נכנסות. טלפון באמצע הלילה הוא לרוב ממקום הנמצא בהפרש שעות ניכר; אנשים לא מתקשרים בשלוש בלילה כדי לשבח את המדור הקודם שלכם. לפעמים נדמה לי שיש תחרות בין מכרי השונים מי יהיה הראשון שיבשר לי שכתבו עלי בעיתון או הזכירו אותי ברדיו.
מה שמקשר בין הטלפונים הללו היא שמחה לאיד סמויה; כאשר הבשורה טובה, הנחת העבודה היא שטוב צף והדברים יגיעו אליכם ממילא. כידוע, זה לא טוב שצף
מה שמקשר בין הטלפונים הללו היא שמחה לאיד סמויה; חלק חובה, שלא להשאיר אתכם בבורותכם וחלק זכות, להיות הראשונים שישמעו את תגובתכם האותנטית. כאשר הבשורה טובה, הנחת העבודה היא שטוב צף והדברים יגיעו אליכם ממילא. כידוע זה לא טוב שצף.
הכי מעצבן את הזולת הוא ניסיונכם להסביר לו בנימוס שהעניין שהיה לכם פעם בלראות את שמכם בעיתון דהה וחלף ברבות השנים, במיוחד שאחת הסיבות להחלטה לעזוב את ישראל הייתה תחושת הגועל שגאתה נוכח הפמיליאריות הדביקה. בשנים האחרונות הבנתי כי אין דומה הצפרדע החיה בביצה לצפרדע שנמלטה ממנה.
* * *
יש משהו משכר ומענג ובעיקר משחרר, בחיים נטולי ארי שביט, גדעון לוי, נחום ברנע, דן מרגלית, בן דרור ימיני ואחרים. אילו הייתי קורא אותם עדיין, אני מנחש שהייתי מבין על מה יצא קצפם למרות שאינני בקיא בניואנסים הקטנים של הישראליות. אין לי יותר חובה קיומית לוחצת לקרוא מה כתב יואל מרקוס ביום שישי. גם משום שקראתי את זה כשהייתי צעיר וגם מכיוון שמה שמעסיק אותו כבר לא מעסיק אותי.
כל עיתונאי יודע שמגיע הרגע בחייו שבו מתחילות דעותיו להצחין כנמק במצב מתקדם. על החלק הארי של העיתונות חלה חובת הרלוונטיות. יכול להיות שאין יותר קליינטים לטקסטים על טלוויזיה, ספרות, קולנוע ומוזיקה מאמריקה, או לטקסטים אישיים בז'אנר שפרופ' עוז אלמוג כינה פעם "עיתונות פסיכולוגיסטית".
כל עיתונאי יודע שמגיע הרגע בחייו שבו מתחילות דעותיו להצחין כנמק במצב מתקדם. על החלק הארי של העיתונות חלה חובת הרלוונטיות. לכן החלטתי לעזוב בגיל 50 את העיתונות הממסדית וירדתי למחתרת
לכן החלטתי לעזוב בגיל 50 את העיתונות הממסדית וירדתי למחתרת בה הקמתי אתר מגזיני עם כותבים טובים. הניסיון עלה לי יד ורגל ונגמר בכישלון צורב. חוויית ההתנתקות מהעיתונות דומה לחולה ספחת ששב משבועיים בים המלח ועורו נקי כעורו של תינוק. הספחת כשמה, חוזרת כמו צ'ק ללא כיסוי.
מכיוון שישראל יקרה לי ולא ויתרתי על זכותי להיות מעודכן בקורות אותה באופן סלקטיבי, אני משלים את החסר בעיון באתרי האינטרנט. אלה שהם גרסת האון-ליין של העיתונים ואלה המנהלים מערכות עצמאיות. אני פולה מהם, כמו קרציות מכלב, את הידיעות המעניינות אותי. אני מוצא שהוויטרינה המרתקת ביותר מבחינת השאיפה להישאר רלוונטי, מעודכן ועכשווי, היא "הארץ".
חוץ מהבלוגים, אתר "הארץ" בתשלום הוא כנראה בבואה שלמה של העיתון המודפס. המהירות שבה דולק עמוד הבית אחרי המגמות המסתמנות באתרים האמריקאיים היותר ספורטיביים כמו "הפינגטון פוסט", "דיילי ביסט", "סלייט" ואחרים, באה לידי ביטוי בעיקר בפיזור מיומן של החומרים שהפכו לאחרונה לסממנים הרשומים של החוויה האינטרנטית; ייצוג מסיבי עד בולימי של כל מה שהוא טלוויזיה, בעיקר מעקב צמוד ומעורר דחייה אחרי כל פרק חדש בעולם הסדרות וניסיון לעשות סדר היררכי בתוכניות על המסך.
סיקור ללא רחמים אחרי התנודות במשקלן של נשים מפורסמות וניסיון להבהיר כי קילוגרמים הם לא הכל; גללים מובחרים מעולם הפורנו, כולל איתור "מגמות", וידויים מזקרים של כוכבות עבר המספרות איך זה היה ו"דיונים" סוציולוגיים בהשפעת הפורנו על חיינו; סיקור חטטני של שושלות מלוכה ואצולות ממון מהזן שקיצר את חייה של הנסיכה דיאנה; התבוננות מפוכחת מבעבר בנקודה שבה נפגשים קולינריה, גסטרונומיה, מסעדנות ושפים טלוויזיוניים שנתפסים באמירות גזעניות.
אתר "הארץ" בתשלום הוא כנראה בבואה שלמה של העיתון המודפס: ייצוג מסיבי עד בולימי של כל מה שהוא טלוויזיה, סיקור ללא רחמים אחרי משקלן של נשים מפורסמות וגללים מובחרים מעולם הפורנו
וכמובן המרוץ האינסופי לדירוג סרטים, ספרים, אלבומים ושאר מוצרי תרבות המלווה את התחרות על הטוב ביותר בהיקף ובכמות היוצרים תחושה שהעולם הוא טקס אוסקר מתמשך. "הארץ" מאייש את החזיתות הללו בעיקר על ידי ניסיון להוכיח כי ישראל היא אכן המדינה ה-51 של ארצות הברית, וכי מה שקורה בה קורה בישראל בשיהוי של שבע שעות הפרש.
כדי לייהד את החוויה משליכים לסיר המבעבע את כל החשודים המקומיים. התיווך של החומרים האמריקאים הוא עצל, חסר השראה, כושל בפיענוח ההוויה האמריקאית ואחראי לתחושה הלא נעימה שליצירה הישראלית יש מעט מאוד לתרום לדיון התקשורתי בה.
אני יכול להצביע על מה קרה לעיתונות הישראלית בשנים האחרונות מבלי להחזיק אותה ביד. זה לא משנה אם העיתונות היא שהצמיחה לישראלים שיער על המצח וכפות הידיים והפכה אותם לאספסוף צמא דיו, או שישראל מקבלת את העיתונות שהיא דרשה. התוצאה זהה ללא קשר לתהליך.
סיבות רבות חברו למצבה העגום של העיתונות. שלטון הימין הפשיסטי. האיום הקיומי הפנימי. אימת המקארתיזם והרשימות השחורות. האופן שבו סגרה ישראל את מדפי הטנק המטפוריים והתבצרה נגד הכוחות החיצוניים שמנסים לכפות עליה שלום או להחרים אותה בהיעדרו.
כאשר נכנסו בני דורי לעיתונות הם פנו לשחוט פרות קדושות שרעו באחו, שמנות ועסיסיות, ולנתץ מיתוסים שלא נבדקו מאז נקבעו בכותל הכבוד של הציונות
בידודה של ישראל בעולם. החרמות והנידויים שהיא חוטפת. הבוז הרושף שלה לאמריקה. הרדידות התרבותית והצורך להזין אותה בדברי הבל כדי שלאבי ניר יהיה מה לאכול. קרב החורמה בין העיתונים. האינטרסים הכלכליים המובהקים והצולבים של המו"לים. אבל הדבר המרתק והמעניין באמת שקרה הוא שלא נותר לעיתונים על מה לכתוב. קל וחומר להדפיס.
* * *
כאשר נכנסו בני דורי לעיתונות, בעיקר הלא לגיטימית והחופשית מהתערבות מו"לים ושיקולים זרים, הם פנו לשחוט פרות קדושות שרעו באחו, שמנות ועסיסיות, ולנתץ מיתוסים שלא נבדקו מאז נקבעו בכותל הכבוד של הציונות.
יורם קניוק סיפר כי כנראה היה זה הוא שהרג את עבדל קאדר חוסייני בקסטל. דן חמיצר וראובן פדהצור מצאו את החייל שירה בקולונל דוד מרכוס. "שורת המתנדבים" נחשפה במלואה. אשר ידלין התראיין לראשונה. גם גורודיש. אפרים קישון הסיר את האמברגו מהעיתונות הישראלית.
סיפרנו את האמת על קרב המיתלה, כולל רציחתם של 30 עובדי מע"צ מצריים בידי רפול. כתבנו על גד מנלה, תרצה אתר, בומבה צור, חצקל איש כסית, משה נתן ופוקה הירש. ישראלים כולם. מתים כולם.
סיפרנו את האמת על קרב המיתלה, כולל רציחתם של 30 עובדי מע"צ מצריים בידי רפול. כתבנו על גד מנלה, תרצה אתר, בומבה צור, חצקל איש כסית, משה נתן ופוקה הירש. ישראלים כולם. מתים כולם
נכתבו פרופילים אולטימטיביים של שמעון פרס, יצחק רבין, אריק שרון, אבא חושי, אבא אבן, יוחנן באדר, שמואל מרלין, נתן ילין-מור, משה סנה, מאיר וילנר, טופיק זיאד, מקסים גילן, נפתלי בזם, יהושע פרץ, איתן איתן, שרגא גפני, מאיר הר-ציון, דודיק רוטנברג, מנחם בגין, דודו הלוי, אורי סלע, אמנון קפליוק, אודי אדיב, פולס, בנימין נתניהו, יצחק שמיר, עיזר וייצמן, יעקב לוינסון, יגאל אלון.
אם אינכם מכירים חצי מהשמות זה מאושש את התזה שלי. במדינה מסודרת הייתם אמורים לדעת. אליעזר פישמן דיבר לראשונה על מניות "רונית". אנשים מסדר הגודל התגרני של דן בן אמוץ הדליקו מדורות. אמנון דנקנר איבד את אחותו.
כל הגנרלים שלא התמנו לרמטכ"לים פגשו את רן אדליסט בבקו"ם ושפכו את מררתם על צה"ל והמדינה שעבורה דיממו: דב תמרי, יפתח ספקטור, אברהם רותם, פואד בן אליעזר, גיורא קארו, שלמה איליה, אמציה פצי חן, מוטה גור. עמנואל ולד גילה מדוע נעצר בחשד בבגידה בידי מנחם עינן בשל המסמך הנוקב שכתב בהזמנת הצבא.
בכירי מוסד הדליפו בעילום שם. פרופילים ראשונים של נחיק נבות (המוסד), אברום שלום ויוסי גנוסר (שב"כ), בלבלו את הצנזורה. כמו גם מסמכי מוסד שהוכיחו את הקשר בין ישראל לפלנגות הלבנוניות, המלכת באשיר ג'ומאייל ואישור שבשתיקה לטבח בסברה ושתילה כנקמה על מותו.
הכתבות הללו ורבות אחרות, הפכו לארכיון של התקשורת הישראלית. עד היום אינך יכול לכתוב על הנ"ל מבלי לחזור אליהן. מה שמסביר מדוע אני מקבל מספר פניות בחודש בעזרה למצוא כתבה כזאת או אחרת.
זה היה הזמן שבו החלה ישראל להיפרד מהאתוס הישן. להשליך מהמשאית את סרחי העודף של הציונות. הסיפורים היו גדולים מהחיים. כמו מה באמת קרה לאלי כהן
זה היה הזמן שבו החלה ישראל להיפרד מהאתוס הישן. להשליך מהמשאית את סרחי העודף של הציונות. הסיפורים היו גדולים מהחיים. כמו מה באמת קרה לאלי כהן. ראיון עם מי שהפעיל אותו. עלילות המרגל ישראל בר. סיפורו של יהושע בלום, האינקוויזיטור הגדול של הפלמ"ח, שירד לגרמניה ישר אחרי מלחמת השחרור.
סיפור חייו ומותו של נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן גוריון. מדוע נפל מטוסו של אלוף אסף שמחוני בסיני. כיצד זנחה המדינה את גיבור ישראל אסא קדמוני. דיוקן קבוצתי חד-פעמי, נדיר, בלעדי ראשוני של מצביאי "ידיעות אחרונות" בהשתתפות נח מוזס, הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי, כולל צילום משותף. לכו תוציאו היום הגה מנוני מוזס.
אלו לא היו מילים בלבד. הייתה גרפיקה. שימוש מושכל בצבע. צלמים מוכשרים כמיכה קירשנר, אבי גנור, ז'ראר אלון, בן לם, אייל יצהר, איילת ברמן, ורדי כהנא, מיכל היימן, צ'יבי שיכמן, ברי פרידלנדר ואחרים. מאיירים כשלמה כהן, אורי הופמקלר, מירה פרידמן, גיורא כרמי, נעמי ליס-מיברג. כולם מאיירים אדיטוריאליים פאר-אקסלנס שנעשה בהם שימוש פורץ גבולות.
אפילו אלה שלימים יקראו סלבס, היו כוכבים מהליגה הראשונה ולא ילדות עם חזה גדול ויחצ"ניות. מוטי קירשנבאום ראיין את הגשש החיוור. התראיין בעצמו על רשות השידור. חווה אלברשטיין כתבה על אידיש. ה"קליק" השתתפו בכתבת אופנה. ישראליות הצטלמו בעירום כדי להעלות את מורל החיילים במלחמת לבנון במסורת הפין-אפ של מלחמת העולם השנייה. למאיר שלו היה מדור סיפורים קצרים. לסקסולוגיה היה ערך סגולי. גרשום שוקן הזמין מסכת מוות של ש"י עגנון ואנחנו סיפרנו על זה.
בהליך פוליטי וחברתי כמעט חסר תקדים, הפכו מי שהיו גיבורי העבר למושחתי ההווה. אי אפשר היה לשוב ולכתוב דיוקן שלהם. צריך היה לספר למי קרא נשיא המדינה מיידלע ואחרי מי דלק עירום כשהיה גנרל
* * *
כאשר אני בודק היום, אני מוצא שגיליון אחד של "מוניטין" ושניים של "כותרת ראשית" יכולים היו לפרנס ברווחה עשרה מוספים שבועיים. לאט לאט חרב מעיין הסיפורים.
בהליך פוליטי וחברתי כמעט חסר תקדים, הפכו מי שהיו גיבורי העבר ללא מרכאות, למושחתי ההווה. אי אפשר היה לשוב ולכתוב דיוקן שלהם. צריך היה לספר למי קרא נשיא המדינה מיידלע ואחרי מי דלק עירום כשהיה גנרל. גיבורי ממון וכלכלה השתלטו על הנוף. טייקונים החליפו גנרלים. עושר החליף אתוס. חמדנות דחקה מוסר.
גינדי היה מעניין יותר מקהלני. מה לרון חולדאי ולחוש הומור לעומת הציניות והחוצפה של צ'יץ' וטדי קולק? רנן שור האשים את נשיא המדינה הרצוג בפלגיאט. אלה אינם דברים של מה בכך. סיפור מעניין הוא סיפור מעניין אם מרכיביו השונים מתחברים לחמין שחום.
מדינה שלמה אינה יכולה להתקיים מאתוס שגיבוריו הם אייל שני, אייל גולן, בר רפאלי, נינט, מגישי חדשות וסלבס המגיחים למטס הצדעה משום מקום, עושים לולאה ומתרסקים על מצוק רק כדי לקום ולספר על עשר הדקות בין ההמראה להתרסקות בכתבת שער במוסף.
אין יותר סיפורים. יש אפיזודות. יש פדיחות. אלה אינם דברים של מה בכך. מדינה אינה יכולה להתקיים מאתוס שגיבוריו הם אייל שני, אייל גולן, בר רפאלי, נינט, מגישי חדשות וסלבס
אין יותר סיפורים. יש אפיזודות. יש פדיחות. יש הדלפות מגמתיות. מעט מאוד תחקירים עצמאיים מגיעים לדפוס. ההתפלגות הפוליטית היא בדיוק כפי שהייתה לפני 40 שנה בין "דבר" ל"על המשמר". עורכים בורים מסתובבים סביב נושאים שהם מכירים ונעולים הרמטית בפני נושאים אחרים.
ככתב, אתה יושב מולם, מורח את הצעתך עבה וסמיכה ורואה בעיניהם שאין להם מושג ירוק מיהם טום וולף, הנטר תומפסון, נורמן מיילר, ג'ימי ברסלין, פיט המיל, אי. בי. ווייט, וויליאם פוקנר, טד סורנסון, פגי נונאן, ג'ימי הופה ומיקי מנטל, והם גם לא רוצים לדעת. הם רוצים שתכתבו ותקראו על אנשים ונושאים שאתם מכירים. הם נטולי סקרנות אינטלקטואלית ואטומים.
הגרוע מכל – כך הבנתי בסוף דרכי בבניינים המכוערים שבהם עבדתי – הייתה הבורות. בורות פשוטה. אלמנטרית. של מי שלא למדו באוניברסיטה. כתבים ועורכים נטולי השכלה בעידן שבו תואר שני שווה בערך לתעודת בגרות. עיתונאים שנשרו מתיכון ומכנים עצמם אוטודידקטים.
מישהו מעלה בדעתו ש"הניו יורק טיימס" או ה"וושינגטון פוסט" מעסיק כתבים ועורכים ללא השכלה פורמלית? השכלה אינה תואר שתולים בשירותים. היא הכורח לקרוא את הביוגרפיה של מלקולם X, להתעמק במאבק לשוויון זכויות, לנתח את מהפכת 1968 ואת כל הדברים החשובים שקדמו לנו.
הגרוע מכל הייתה הבורות. בורות פשוטה. אלמנטרית. של מי שלא למדו באוניברסיטה. כתבים ועורכים נטולי השכלה בעידן שבו תואר שני שווה בערך לתעודת בגרות
לא ערכתי סקר אבל אני תוקע לכם שחצי מכל מי שמאיישים עמדות בכירות בעיתונות הישראלית עושים כן ללא השכלה פורמלית. גם לי היו העדפות תרבותיות כעורך, אבל זה לא אמר שלא הקשבתי להצעות שלא הייתי בקיא בהן.
ובעיקר, כך לפחות נדמה לי, היו בינינו מי שידעו לכתוב. היו אז מי שלהטטו בתוך מגבלותיה של העברית והצליחו להעמיד טקסטים שהיו חוויה לא רק בשל הנושאים שבהם עסקו. בין עיתונות לכתיבה פעורה תהום עמוקה.
אמנון דנקנר לא כתב תחקיר מימיו אבל אנשים קראו את הטקסטים שלו עם חיוך גדול של הנאה. כמי שערך חלק ניכר של הכותבים הגדולים של זמנם, אני יודע מה זה לקבל טקסט ממי שכתיבה אצלו היא מתת אל לעומת מי שהטקסטים שלהם מגיעים לנייר מתים.
אני זוכר כתבה אחת של רן אדליסט, אחד הכותבים הגדולים שקמו לעיתונות הישראלית. אדליסט הלך לדבר עם ברל רפטור, מוותיקי השמאל. להביור קטן רק מיצחק בן אהרון. רפטור מדבר ומדבר ולקראת סוף הכתבה, אגבית לגמרי, כותב אדליסט כי סונקה, רעייתו של ברל, אומרת לו: "ברל, אם תכניס את השיניים יבינו אותך הרבה יותר טוב". במזל לא פוצצתי את הטחול מצחוק. אתה קורא את דברי התוכחה הקשים ביותר ומבין בדיעבד שברל התראיין בלי שיניים. אין יותר כאלה.
כמי שערך חלק ניכר של הכותבים הגדולים של זמנם, אני יודע מה זה לקבל טקסט ממי שכתיבה אצלו היא מתת אל לעומת מי שהטקסטים שלהם מגיעים לנייר מתים
לא האינטרנט הרג את העיתונות הישראלית. העיתונות הישראלית הרגה את העיתונות הישראלית. ג'ונסטאון תקשורתי. מעל גיא ההריגה הפתוח ניצבים המו"לים ועושי דברם ויורים לעיתונאים צרורות אזהרה מעל לראש.
מצמצמים את תחום הדיון העיתונאי לתחום מושב שיהודים רגילים לחיות בו. אף אחד לא קם משום שממילא חצי מפוטרים, חצי מקוצצים והשאר הלכו לעבוד בטלוויזיה עבור אותה השפלה אבל עבור יותר כסף. עד כדי כך אינני מתגעגע לעיתונות הישראלית והיא אינה מתגעגעת אלי.
פורסם לראשונה ב"מעריב" 2013
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם