היום ימלאו 600 ימים למלחמת חרבות ברזל. 600 ימים של כאב לאומי, של שכול שחדר כמעט לכל בית בישראל. 600 ימים של מציאות ביטחונית, כלכלית ונפשית מאתגרת במיוחד.

במקביל לעמידה האיתנה של החברה הישראלית, ניצבים מי שאיבדו בטבח או במלחמה הזו את היקר להם מכול – ומתמודדים עם אובדן אישי ועמוק. אך מעבר לכאב, מתברר כי יש מי שנותרו בצל – מחוץ למעגל ההכרה הממלכתית.

במקביל לעמידה האיתנה של החברה הישראלית, ניצבים מי שאיבדו את היקר להם מכול – ומתמודדים עם אובדן אישי ועמוק. אך מעבר לכאב, מתברר כי יש מי שנותרו בצל – מחוץ למעגל ההכרה הממלכתית

מאז פרוץ המלחמה, מאות אלמנות, אלמנים וילדים הצטרפו לארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אבל דווקא בנקודה זו – במקום שבו המדינה יכולה להביע מחויבות עמוקה כלפי קורבנות המלחמה שהיא מנהלת – מתגלה פער מדאיג: היעדר עדכון בזכויות. יתומי צה"ל מעל גיל 21 אינם זוכים כיום להכרה או לתמיכה, וזאת למרות שהכאב לא פוחת עם הגיל, וחרף העובדה שהצורך בליווי נמשך גם בשנות הבגרות.

מדובר במדיניות שמבוססת על חקיקה מיושנת, שאינה משקפת את המציאות המורכבת של היום. אלמנות צעירות מגדלות לבד ילדים, מתמודדות עם קשיים כלכליים ורגשיים, אך נדרשות לעמוד מול מערכת שלא תמיד מספקת מענה רלוונטי.

אחת היתומות מהמלחמה האחרונה, למשל, שאיבדה את אביה בשבעה באוקטובר, היא אחת מתוך ארבעה אחים. שניים מהאחים שלה הם מתחת לגיל 21, ואילו היא ואח נוסף – עברו את גיל 21. היא מספרת שהאחים שגילם עדיין מתחת לגיל 21 מקבלים מענקים חודשיים שעוזרים להם לעמוד על הרגליים, אבל היא ואחיה הבוגר היו צריכים לחזור לעבוד כמה שיותר מהר כדי להרוויח משכורת חודשית ולהתקיים. ההפקרה של היתומים הבוגרים היא מהותית ופוגעת בחובה הבסיסית של המדינה לתמוך בהם אחרי שקרה להם הנורא מכל.

יתומים בוגרים, שנושאים את השכול בליבם ונושאים את השלכותיו גם בבגרותם, ממשיכים את חייהם עם תחושת ניתוק ממסגרות הסיוע, כאילו בגיל 21 מסתיים האבל.

במקום שבו המדינה יכולה להביע מחויבות עמוקה – מתגלה פער מדאיג: היעדר עדכון בזכויות. יתומי צה"ל מעל גיל 21 אינם זוכים כיום להכרה או לתמיכה, וזאת למרות שהכאב לא פוחת עם הגיל

במהלך עבודתי אני פוגש אלמנות שמנסות להשתלב מחדש במעגל העבודה, יתומים שזקוקים לסיוע בלימודים, או פשוט לאוזן קשבת. פעמים רבות, התחושות שהם מעידים עליהן, הן תחושות של תסכול – לא בשל חוסר רצון או אמפתיה מצד הציבור, אלא בגלל פערים רגולטוריים וחוסר התאמה של המדיניות לצרכים המשתנים של המשפחות.

600 ימים למלחמה הם הזדמנות לעצור, להתבונן ולבחון מחדש את ההסדרים הקיימים. אין כאן כוונה להטיל בהם דופי, אלא להציע תיקון. המדינה איננה מתעלמת מהנפגעים – אבל לעיתים היא אינה מספיקה לעדכן את עצמה בקצב בו משתנה המציאות. זה הזמן לכך.

אנו מבקשים שינוי מדוד, אחראי וראוי – עדכון של הגדרות, התאמת הזכויות, והרחבת מעטפת הסיוע ליתומי המלחמה. לא מדובר במחווה סמלית, אלא בהכרה אמיתית. זו קריאה ממקום של שותפות, של אחריות, ושל תקווה.

מדינת ישראל ידעה לאורך השנים להוביל שינויים חברתיים משמעותיים. גם כאן נדרש צעד קדימה. נדרש עדכון שיבטא את החוסן הלאומי לא רק מול אויב מבחוץ, אלא גם בתוך הבית – חוסן לאומי מול אלו שחיים עם האובדן מדי יום.

הדרך לשם ברורה: נדרשים תיקוני חקיקה, הקמת מסגרות תמיכה ארוכות טווח, ויצירת שיח חדש – המבין ומכיר בכך ששכול אינו מוגבל בזמן. רק כך נוכל לבנות מערך תמיכה אנושי, מכיל, ומעודכן.

הדרך ברורה: נדרשים תיקוני חקיקה, הקמת מסגרות תמיכה ארוכות טווח, ויצירת שיח חדש – המבין ומכיר בכך ששכול אינו מוגבל בזמן. רק כך נוכל לבנות מערך תמיכה אנושי, מכיל, ומעודכן

עברו, אם כן, 600 ימים. זמן למחשבה. ובעיקר – זמן לפעולה.

שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, עומד בראש גוף שפועל מאז 1991 מתוקף חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (1950). הארגון מספק תמיכה רגשית, חברתית וכלכלית לאלמנות, אלמנים ויתומי חללי צה"ל - ופועל להעצמתם, תוך ייצוגם מול הרשויות והחברה הישראלית עם המסר: הם אינם לבד - אנו איתם, וזוכרים את המחיר הבלתי נתפס ששילמו.