הרגע שבו נראית רעייתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון, בריז'יט, טופחת על פניו עם פתיחת דלת המטוס עורר תגובות חצויות: האם היה זה רגע של השתטות, סימן לריב זוגי – או משהו עמוק יותר?

לא משנה מה באמת התרחש שם – הדרך שבה התקשורת והציבור הגיבו מדגישה תופעה רחבה ומודחקת: חוסר היכולת החברתית להכיר בכך שגם גברים עלולים להיפגע במערכות יחסים זוגיות.

לא משנה מה באמת התרחש שם – הדרך שבה התקשורת והציבור הגיבו מדגישה תופעה רחבה ומודחקת: חוסר היכולת החברתית להכיר בכך שגם גברים עלולים להיפגע במערכות יחסים זוגיות

בחברה שלנו, שבה גבר מצופה להיות חזק, שולט ושקול – קשה לדמיין אותו כקורבן לאלימות. לכן, כאשר משהו מטריד קורה מול עיני המצלמה, קל יותר לפרש זאת כבדיחה זוגית מאשר לעצור ולשאול: האם נחצו כאן גבולות?

הדבר נכון לא רק במקרה של גברים נפגעים – אלא גם כשמדובר בגברים שפוגעים. גבר שמרגיש כי השיח הציבורי סביב אלימות בזוגיות מייחס לו אשמה, או מטיח בו ביקורת או לעג – לא יפנה לטיפול.

במקרה כזה, גם כאשר הגבר הפוגע או הנפגע מבין שהוא צריך עזרה, התחושה שהוא מתויג כאלים, מסוכן או חסר תקנה או לחילופין כקורבן או כחלש – תמנע ממנו לעשות את הצעד הראשון. הדרך לשינוי מתחילה מהכרה, אבל כדי שתהיה הכרה – חייבים לייצר שיח שמאפשר אותה.

כדי לטפל בתופעה באמת, צריך לדבר אל גברים – לא רק עליהם. צריך להפסיק לתייג אותם אלא להתחיל להזמין אותם לשיח. לא בצעקות, אלא בכבוד. גבר שלא מזהה שהוא נפגע – לא יפנה לעזרה. וגבר שמזהה שהוא פוגע – לא ישתנה אם ירגיש מואשם ונלעג.

אלימות בזוגיות לא תמיד נראית כמו אלימות. היא יכולה ללבוש פנים אחרות ולהופיע כביקורת קבועה, ציניות פומבית, שליטה על החברים, החשבון או הזמן. במקרים רבים אין סימן כחול על הגוף, אבל יש חנק רגשי, הפחתת ערך ובדידות. ועדיין, כשמדובר בגברים – נפגעים או פוגעים – המענים הקיימים כמעט ואינם מוכרים, והמסר התרבותי השכיח הוא: תתמודד לבד. תתגבר.

אלימות בזוגיות לא תמיד נראית ככזו. היא יכולה להופיע כביקורת קבועה, ציניות פומבית, שליטה על החברים, החשבון, הזמן. חנק רגשי, הפחתת ערך ובדידות. ועדיין, כשמדובר בגברים, המסר השכיח הוא: תתמודד לבד

התגובה הציבורית לאירוע עם מקרון ממחישה היטב את המנגנון: כשזה קורה לגבר – במיוחד גבר חזק, מצליח, נשיא – אנחנו ממהרים להסביר, להקל ראש, לעטוף את הסיטואציה בהומור. אפילו הכותרות שואלות אם זו "סתם שטות" או "ריב מצחיק".

אין כמעט מרחב שמוכן לשקול ברצינות את האפשרות שגבול נחצה – לא פיזית ולא רגשית. להפך, עצם השאלה מצטיירת כמוגזמת, חששנית, או גרוע מזה – מגוחכת. אבל בדיוק בגלל זה, גברים שנמצאים בתוך מערכות יחסים פוגעניות שותקים. כי אם לא מקשיבים ברצינות למקרה עם מקרון, שזכה אפילו לתיעוד מצולם, מה יגידו על גבר מן השורה?

כדי שלגברים תהיה לגיטימציה לפנות, אנחנו צריכים לא רק לשכנע אותם שזה מותר – אלא לספק שפה חדשה שמכירה בחוויה הרגשית הגברית. לא רק "פנה לעזרה", אלא: "גם אם אתה לא בטוח, שווה לדבר", "התחושות שלך לגיטימיות", "מותר לגבר להרגיש לא בנוח בזוגיות". שיח בגובה העיניים, בלי בושה ובלי הטפה. שיח שלא מוותר על אחריות – אבל גם לא מכבה את האפשרות להשתנות. כזה שמציע תקווה, לא רק אבחנה.

כאן בדיוק נדרש שינוי. כדי לגייס גברים לשותפות במניעה – צריך לדבר בשפה שהם מכירים. בשפה יומיומית, לא משפטית. צריך להציע להם פתרונות, לא הטפות. צריך להימנע מהכללות ותיוגים. וצריך להציג את הפנייה לעזרה כצעד של אחריות, אומץ ובגרות. לא כצעד של כישלון.

לכן חשוב שניתן כחברה לגיטימציה לגברים להכיר בתופעה ולפנות לייעוץ ותמיכה. נדרשים קמפיינים ציבוריים, שיפנו לא רק לנשים אלא גם לגברים כמי שעלולים להיפגע – או כמי שזקוקים לעזרה כדי לא לפגוע. קמפיינים כאלה יכולים להציל חיים.

היום כבר קיימים מענים קונקרטיים, דיסקרטיים ויעילים עבור גברים, פוגעים ונפגעים. השלב הבא הוא לגרום להם להרגיש שזה בסדר – ואף ראוי – לפנות למענים הללו בבקשת עזרה.

התגובה הציבורית לאירוע עם מקרון ממחישה היטב את המנגנון: כשזה קורה לגבר – במיוחד אם הוא חזק, מצליח, נשיא – ממהרים להסביר, להקל ראש, לעטוף את הסיטואציה בהומור, לשאול בכותרת אם זו "סתם שטות"

בכל מערכת יחסים, מגיע לשני הצדדים חופש, כבוד וביטחון. השינוי מתחיל כשאנחנו מסכימים לראות שגם גברים זקוקים וראויים להישמע, להבין, ואם הם בצד הפוגע ויש צורך בכך – להשתנות.

דרור נצר הוא עובד סוציאלי ומנהל שותפויות גברים ביוזמת "קוים אדומים" מבית שיתופים.