בקיץ 1953 דנה ועדת מנכ"לים בהעברת המטה הכללי מ"הגבעה" שברמת גן לקריה בתל אביב. פנחס ספיר, אז מנכ"ל משרד האוצר, התנגד להחלטה והזהיר: "ישיבת מטה צה"ל במרכז העיר עלולה לגרום לנזק ולסכנה. ברצוני להעיר, כי אם הוועדה אינה מקבלת את השגותיי כמפורט לעיל, אבקש להכניסם לפרוטוקול כדעת מיעוט".
הוא הוסיף כי אם המטכ"ל יעבור לקריה, לא ניתן יהיה להוציאו משם. המעבר התממש בשנת 1955, ובחלוף כמה עשורים הזדקר המתחם לגובה. כיום שוכנים בו, בין היתר, מוצב הפיקוד העליון (המצפ"ה), מפקדות חיל האוויר, חיל הים וזרוע היבשה ולשכות שר הביטחון וראש הממשלה.
אלא שבימים האחרונים חוזרת לסדר היום העובדה שהמטכ"ל ושאר המתקנים הרגישים מצויים בלב הבירה הכלכלית והצפופה של ישראל – והאזהרה של ספיר מהדהדת מחדש.
"ישיבת מטה צה"ל במרכז העיר עלולה לגרום לנזק ולסכנה. ברצוני להעיר, כי אם הוועדה אינה מקבלת את השגותיי כמפורט לעיל, אבקש להכניסם לפרוטוקול כדעת מיעוט"
מהמטח הראשון היה ברור שהאיראנים שמו את מתחם הקריה על הכוונת, ושהתושבים שמסביב נמצאים בסכנה. הדבר נכון גם לגבי מתקנים ביטחוניים אחרים במרכז הארץ.
יש החלטה, אבל לא קורה כלום
מאז ההפצצות על "הגבעה" ברמת גן במלחמת העצמאות ועד סוף שנות ה־80 התקיים ניתוק בין מחנה מטכ"ל לחזית. הקריה נחשבת לסמל של ג'ובניקים הצובאים בצוהריים על מתחמי ההסעדה בעזריאלי ובעבר באבן גבירול, או על הגזלן המפקיע מחירים מול שער ויקטור.
הקריה חזרה להיות מטרה במלחמת המפרץ. עוזר שליש שעלה למרפסת מגדל המרגנית היה זה שזיהה את אחד מטילי הסקאד הראשונים, והעביר את הדיווח ל"בור" בווקי־טוקי פשוט. משם שוגר המידע לציבור דרך דובר צה"ל, נחמן שי. כאז כן עתה: הסיפור של 1991 חוזר על עצמו כיום, כשהעורף הופך לחזית.
לקראת שנות האלפיים פונה דרום הקריה, תוך שימור בתי הטמפלרים, והפך למתחם די מנומנם ומאכזב מבחינה מסחרית. הקריה ומגדליה עומדים על מכונם וממשיכים להיבנות, אך השכל הישר אומר שהם לא צריכים לאכלס את צה"ל. קיימת החלטת ממשלה להעבירם למקום אחר, יחד עם המכללות הצבאיות בגלילות, מה שנותר מבסיסי צריפין והמרכז הלוגיסטי הסמוך לחוף הכרמל.
מנכ"ל רמ"י יעקב קוינט: "יש חשיבות לפינוי בסיסי צה"ל והקריה, הן בהיבט הביטחוני והן בשל המיקום האטרקטיבי"
ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כבר גיבשו תוכנית לפינוי 39 דונם באזור קרן הרחובות בגין ושאול המלך, לטובת הקמת מגדלים שישמשו לתעסוקה, מסחר ומגורים. ברמ"י מתכננים גם את עתיד יתרת השטח, אך בינתיים אין לוח זמנים לפינוי – והכול נותר בשלב הדיבורים.
ממשרד האוצר נמסר כי הם ומשרד הביטחון "פועלים לממש את החלטת הממשלה ומקדמים עבודת מטה לבחינת פינוי הקריה". באוצר אמורים להיות מעוניינים לקדם את המהלך, אך יידרשו לגלות נדיבות מול משרד הביטחון – דבר שטרם קרה. מנכ"ל רמ"י, יעקב קוינט, אמר: "יש חשיבות לפינוי בסיסי צה"ל בכלל ופינוי הקריה בפרט, הן בהיבט הביטחוני והן בשל המיקום האטרקטיבי".
הבית האדום, "הגבעה" והיקב
הקרקע, ששווה את משקלה בזהב, יכולה לממן את פינוי בסיס הקריה מתל אביב בקלות – ואף להותיר עודף עצום בקופת המדינה. אלא שמדובר גם בעניין רגשי, תרבותי והיסטורי. כולנו מכירים את הקושי לעזוב בית אהוב לאחר שנקשרנו אליו במשך עשורים.
אז איך קרה שמקום שבו ראשי הצבא מקיימים משחקי מלחמה – על יבש ועל רטוב – התקבע בלב תל אביב? והאם היו לאורך הדרך קולות שערערו על כך?
הסיפור של מחנה מטכ"ל (מחנה רבין) ומוצב הפיקוד העליון מעט סבוך, וכרוך בהיסטוריה של צה"ל. המטה הכללי של צה"ל נולד למעשה ממטכ"ל "ההגנה", שפעל ממקומות שונים, בעיקר במבנים של ההסתדרות הכללית ברחבי תל אביב.
לאחר התפנות הבריטים מתל אביב בסוף 1947, התמקם הפיקוד העליון של "ההגנה" ב"בית האדום" בתל אביב – ומשם נוהלה המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות
לאחר התפנות הבריטים מתל אביב בסוף 1947, התמקם הפיקוד העליון של "ההגנה" ב"בית האדום" על שפת המצוק ברחוב הירקון בתל אביב – ומשם נוהלה המחצית הראשונה של מלחמת העצמאות. עם הכרזת העצמאות במאי 1948 עלה חשש שהמיקום יהפוך ליעד להפצצות מצריות, והוחלט להעביר את המטכ"ל למבנים שחסו בצל עצים עבותים ב"גבעה" שברמת גן, (לימים, מחנה השלישות), ולשם הועברה גם לשכתו של שר הביטחון דוד בן־גוריון.
זה היה סידור זמני, ללא חמ"ל שבו ניתן לראות מפות ופקודות מבצע. לשם הסוואה, המצפ"ה התמקם ב־1950 ביקב במקווה ישראל, וזכה לכינויו – "הבור" – מסגן־אלוף מתי פלד, בהשראת מעשייה רוסית שלפיה מי שבונים מבצרים סודיים נרצחים ונקברים בהם כדי לקחת את סוד המיקום אל הקבר. כעבור שנתיים עבר "הבור" ל"מחנה דני" שברמלה, סמוך למפקדת חיל האוויר.
באותה תקופה שכנו משרד הביטחון ומשרדי ממשלה נוספים בקריה, והוחלט להעביר לשם גם את המטכ"ל – שהיה אז יחידה לוגיסטית בעיקרה. המהלך הושלם בשנת 1955.
מתחם הקריה עצמו השתרע על שטח המושבה הטמפלרית שרונה, שתושביה גורשו על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, והאזור הפך לבסיס צבאי בריטי. עם התפנות הבריטים הפך המתחם ל"מחנה יהושע", ששימש לגיוס כוחות "ההגנה", סדנה לשיפוץ מטוסים ועוד. בין שני חלקי המחנה עברה דרך עפר ורק בתום מלחמת העצמאות נאות שר האוצר אליעזר קפלן להפשיר את התקציב לסלילת הכביש.
בן־גוריון החרים את הבניין החדש של משרד הביטחון והעדיף את לשכתו ב"ווילה". שנים אחריו גם שרון התעקש להשתמש בלשכה המיושנת, אף שבקושי הצליח לעלות במדרגות
עם הקמת המדינה התעקש בן־גוריון לקיים את ישיבות הממשלה בקריה – כולל הישיבה הראשונה. בשנת 1949 הועברו הכנסת והממשלה לירושלים, ומשרד הביטחון נותר בקריה, שהייתה אז פנויה למדי עד להגעת המטכ"ל, בראשות משה דיין, בשנת 1955. האדריכל אריה שרון תכנן את בניין 22, שהיה הסנונית הראשונה בסדרת מגדלים שעיצבו את קו הרקיע של הקריה בעשורים הבאים.
בן־גוריון החרים את בניין משרד הביטחון החדש, שהיה באותה תקופה המודרני ביותר בארץ, והעדיף להשתמש בלשכת ראש הממשלה בווילה טמפלרית ששימשה אותו עוד בתקופת הקמת המדינה.
שנים לאחר מכן גם ראש הממשלה אריאל שרון התעקש להמשיך ולעבוד באותה וילה מיושנת, אף שבקושי הצליח לעלות במדרגות. זמן קצר לפני שנכנס לתרדמת הצליחו עוזריו לשכנע אותו, בטענה שיש צורך בשיפוץ, לעבור זמנית לבניין 22.
המחנה הזמני שהפך לקבוע
ב־1959 עברה מפקדת חיל האוויר מרמלה לקריה, והצורך בקרבה פיזית בין כלל הגורמים האיץ את תוכניתו של ראש אג"ם יצחק רבין להקים את המצפ"ה התת־קרקעי בקריה – והסידור הזמני הפך לקבוע.
"הבור" הראשון, בן שתי קומות, נחנך בשנת 1962. המשרתים בו סבלו מתסמינים גופניים, ככל הנראה בשל היעדר מודעות להצטברות גז רדון, ובהמשך ניתנה להם הנחיה לצאת כל שעתיים.
גם אז היו מי שסברו כי המיקום מסוכן והתריעו על כך. אחד מהם היה ראש מחלקת התכנון אברהם טמיר, לצד המהנדס עמנואל פרת, שבמענה להנחיית הרמטכ"ל רבין תכננו להעביר את המטכ"ל למרחב ירושלים
גם אז היו מי שסברו כי המיקום מסוכן והתריעו על כך. אחד מהם היה ראש מחלקת התכנון אברהם טמיר, לצד המהנדס עמנואל פרת, שבמענה להנחיית הרמטכ"ל רבין תכננו להעביר את המטכ"ל למרחב ירושלים. התוכנית לא יצאה לפועל – ובשלב זה, זה כבר היה אבוד.
בתחילת שנות ה־70 עברה גם מפקדת חיל הים לקריה, וכל ראשי הזרועות ישבו סביב שולחן המטכ"ל – שהלך והצטופף ככל שהתקרב יום הכיפורים. בחסות הנימוק הביטחוני, ועדת הקריה יכלה לחלום בגדול מבלי להתחשב באגף ההנדסה של עיריית תל אביב, וניתן האות להתרחבות לעומק ולגובה. כבר בראשית העשור עלה הצורך באנטנה גבוהה, אך התוכנית הלכה והתברברה במשך שנים.
רק בשנת 1987 נחנך מגדל "המרגנית", בתכנונו של האדריכל אדם מזור. המגדל התנשא לגובה של 138 מטרים, כולל האנטנה – והיה הגבוה בישראל באותה עת. הוא הפך לסימן ההיכר של הקריה. בשנת 2005 הוקם מגדל המצפה, בתכנונו של אברהם יסקי, על חורבות בית היולדות בקריה, ובקומתו ה־14 שוכנות לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל. מעליהן הוקם מנחת מסוקים.
"מי בונה מטכ"ל בלב עיר?"
במקביל נחנך גם צמד מגדלי "הכנריות", שתוכננו במקור כמגדל אחד אך פוצלו לשניים אחרי פיגועי התאומים בארה"ב. זה לא נגמר שם – תיאבון הבנייה נמשך גם כיום, חרף ההחלטה הפורמלית על פינוי הקריה. אפשר לכתוב ספרים שלמים על הקריה, ואחד שכבר עשה זאת הוא ההיסטוריון ד"ר ניר מן, שחקר את תולדות המתחם וריאיין כמה מהדמויות המרכזיות שפעלו בו.
"מי בונה מטכ"ל בלב עיר? הקריה תקועה כמו תריס ברשת התחבורה העירונית. למרות שהתמניתי לאדריכל של מבנה המשרדים החדש, שאלתי הראשונה הייתה – למה להמשיך לבנות בקריה?"
הינה כמה מההתייחסויות שהופיעו במחקרו מ־2006, "הקריה בשנות כינונה": האדריכל אברהם יסקי, שהיה מעורב בתכנון הקריה משנות ה־50 וחתום על מגדל המצפ"ה, סיפר ש"הדיונים על מיקום משרדי הביטחון והצבא נערכו בחשאיות רבה וכי הימצאות המטכ"ל בקריה נחשבה לסוד צבאי שרק בחדרי חדרים דיברו (עליו) ותכננו. הכול היה תחת מידור נוקשה ולא העזו לדבר על דברים כאלה".
בתשובה לשאלה האם ראוי לפנות את הצבא מהקריה, השיב יסקי כך: "בוודאי! מי בונה מטכ"ל בלב עיר? הקריה תקועה כמו תריס ברשת התחבורה העירונית. למרות שהתמניתי לאדריכל של מבנה המשרדים החדש [מגדל המצפה], שאלתי הראשונה הייתה – למה להמשיך לבנות בקריה?
"התשתיות והתקשורת שהושקעו בקריה אכן עלו הרבה מאוד כסף, אבל בחשיבה כלכלית טהורה ניתן לממן הקמת בסיס חדש למטכ"ל באמצעות מכירת שטח המחנה לייעודים אזרחיים".
עם כניסתו ללשכת ראש עיריית תל אביב, גם אלוף במילואים שלמה להט סבר כי המטכ"ל צריך לצאת מהקריה, ופעל להעברתו יחד עם בסיס שדה דב. לדבריו, סוגיית מחנה מטכ"ל עלתה בפורומים עירוניים, אך הוא לא פנה בדרישה רשמית להעתקת הבסיס: "כנראה בגלל הקשר המיוחד עם מערכת הביטחון לאחר שנות השירות הצבאי הממושך שלי […] חשבתי שיש כאן בעיה מוסרית ועניינית".
ראש העירייה מילוא הבין כי אין סיכוי ממשי להוציא את משרד הביטחון ואת מתקני מחנה מטכ"ל מהקריה, ולכן ריכז את מאמציו בדרום המתחם. אחריו הגיע חולדאי, שסבר כי אין סיבה מעשית למיקום הזה
ראש העירייה רוני מילוא הבין כי אין סיכוי ממשי להוציא את משרד הביטחון ואת מתקני מחנה מטכ"ל מהקריה, ולכן ריכז את מאמציו בדרום המתחם. אחריו הגיע רון חולדאי, שסבר כי אין סיבה מעשית למיקום הזה, מה גם שהבסיס מהווה יעד לפגיעה. בעבר העריך כי הנושא הוא באחריות הממשלה ולאור היקף ההשקעות במקום, פעילות משרד הביטחון, המטכ"ל והמטות בקריה היא "כעובדה קיימת".
ישראל אינה חתומה על הפרוטוקול הנוסף באמנת ז'נבה, המחייב מדינות להימנע ממיקום מטרות צבאיות בתוך או בקרבת אוכלוסייה אזרחית צפופה.
פרופסור יורם דינשטיין אמר כי הצבת בסיס המטכ"ל והנהלת משרד הביטחון בקריה היא "רעיון נפסד", שלדבריו לא היה מנוס ממנו בשנים הראשונות של המדינה, אך ברבות השנים הרשויות "הוסיפו חטא על פשע" בכך שהותירו את הבסיס במקום. לדבריו, ההשקעות הנוספות "עומדות בסתירה גמורה לשכל הישר ולא מתקבלות על הדעת, שכן המקום נחשב למטרה לגיטימית לטילים מדויקים".
לטענת אלוף רפאל ורדי, בסופו של דבר, גם אם המטכ"ל ומשרד הביטחון ייצאו מתל אביב – האויב עלול לתקוף את העיר בכל מקרה.
אולם כפי שצוין, לפחות באופן רשמי, המדינה כבר הכירה בצורך לפנות את המתחם – אך יישום ההחלטה עלול להימשך זמן רב.
"התסכול הגדול שלי הוא מכך שראשי עיריית ת"א ואבות העיר לדורותיהם ב־60 השנים האחרונות, מהנדסי העיר, אדריכלים, אנשי תקשורת וראשי מדינה – לא התריעו ולא תבעו לסלק את מתחם הפיקוד מהקריה"
ד"ר מן טוען כי הנושא הושתק במשך שנים רבות: "התסכול הגדול שלי הוא מכך שראשי עיריית תל אביב ואבות העיר לדורותיהם ב־60 השנים האחרונות, מהנדסי העיר, אדריכלים, אנשי תקשורת וראשי מדינה – לא התריעו ולא תבעו לסלק את מתחם הפיקוד העליון מהקריה בתל אביב, במיוחד לאחר קבלת ההחלטה המשפטית באמנת ז'נבה, לתקוף את הבסיס באמל"ח מדויק […]
"אי פעם שמעת מישהו שדרש לסלק?"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם