משפחה ישראלית בחדר האטום, מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: נתן אלפרט/ארכיון לע"מ)
נתן אלפרט/ארכיון לע"מ
משפחה ישראלית בחדר האטום, מלחמת המפרץ, 1991

לא ברחנו

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע: בחזרה לימי מלחמת המפרץ הראשונה, כשגיחת סוף שבוע שנועדה "לאוורר את הילדים בכפר" מהטילים שנפלו ברמת גן הפכה למנוסת פליטים עמוסת חפצים, כולל שמיכות הפוך של אשתי והילדים

שתי דקות אחרי שחזרנו מקניות בטירה נורו הסקאדים. ברגע כזה אתה אומר לעצמך שעשית נכון. מאז שעמדתי על דעתי אני הודף מעלי דימויי שואה וזיכרון המסתובבים במשפחה. כיצד מילט סבי את משפחתו מפולין; כיצד חצבה אמי בקרח הסיבירי כרי להמיסו למי שתייה; כיצד עלתה לארץ עם "ילדי טהרן". כאשר השואה שלך היא סיוט יד שנייה, גוברת החוצפה הצברית על האמת ההיסטורית.

החוצפה היהירה הזאת נסדקה קשות ביום שישי האחרון. אני עדיין אוחז בדעה שאלי ויזל היה צריך להישאר בבית ולא לעקוד אותנו אל ההשמדה. זה לא היה זמן מתאים. מה שהחל עבורנו כגיחת סוף שבוע לצורכי אוורור הילדים בכפר – שירוצו להם הזאטוטים באחו הרטוב מגשם – התפתח למנוסת פליטים מבזה ומכוערת.

שתי דקות אחרי שחזרנו מקניות בטירה נורו הסקאדים. מה שהחל עבורנו כגיחת סוף שבוע לצורכי אוורור הילדים בכפר – שירוצו להם הזאטוטים באחו הרטוב מגשם – התפתח למנוסת פליטים מבזה ומכוערת

אני מודה שלא הייתי מרוכז מספיק כאשר שאלה אותי אשתי מה אני רוצה לקחת אתי. אני תמיד אורז זוג תחתונים אחד בלבד, את השאר אני קונה. תחתונים וגרביים, עניתי לה, וסובבתי את גבי למטלותיה של אישה אורזת לחמישה. ירדתי לחמם את המכונית ולקשור את התינוק לכיסאו, כי מאז תחילת ינואר זה נגד החוק לא להגן על בטיחותו ושלומו.

אילוסטרציה: משפחה לובשת מסכות אב"כ בתל אביב בזמן מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)
אילוסטרציה: משפחה לובשת מסכות אב"כ בתל אביב בזמן מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)

עוד אני מפמפם את הדוושה וסופג קרן שמש חמה, יצאו מהבית שלוש חבילות ערביות גדולות וקשורות, פוסעות על רגליים אל עבר המכונית. באחת החבילות זיהיתי את שמיכת הפוך שלי; בשנייה את הכריות; ובשלישית מיני ציודים וזיוודים שמעולם לא ראיתי מחוץ לדירה.

מיד פרץ ויכוח נוקב, הראשון מאז פרוץ הטילים, בין אשתי וביני. אני טענתי שאנחנו נוסעים לוויקאנד קצר בכפר ולא עוזבים את וייטנאם כמו אנשי הסירות; אשתי אמרה ששבוע שלם היא ישנה רע והיא לא נפרדת מהשמיכה שלה עכשיו.

כך נסענו, סלינו על שכמינו, הילדים מכוסים בפוך צבעוני ואשתי מוסתרת מעיני הנהגים בשמיכת פסים. אני לא חייב הסבר לאף אחד, אבל אני מודה שהיה קשה להתגבר על הדחף לכתוב שלט קטן ועליו "לא ברחנו"

כך נסענו, סלינו על שכמינו, הילדים במושב האחורי, מכוסים בפוך צבעוני ואשתי מוסתרת מעיני הנהגים בשמיכת פסים עם ציפית אפורה. אני לא חייב הסבר לאף אחד, אבל אני מודה שהיה קשה להתגבר על הדחף לכתוב שלט קטן ועליו "לא ברחנו".

דווקא נקלטנו יפה ביישוב הקטן על גבול גוש דן רבתי. נכון שהחלפתי שתי מיטות, שלושה מזרנים ושני שטיחים בלילה אחד; נכון שהצוואר שלי התעקם בעשרה אופנים שונים; שיש לי צריבות קרה בגפיים התחתונות; שאני מסטול מחוסר שינה ושהילדים שלי משוכנעים שהם "ילדי הזבוב". אבל סוף השבוע היה הצלחה אדירה מבחינה קולינרית.

נזק בת"א בעקבות נפילת טיל במלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)
נזק בת"א בעקבות נפילת טיל במלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)

איך שהגענו ירדנו על בורקסים חמים, עוגת שוקולד וקפה, ומיד יצאנו להשלמת קניות בכפר טירה הסמוך. במקום בו קנינו פיתות טריות ואכלנו שווארמה קטנה, קנינו קבב עם כבש קצוצים ביד וסינטה לרוסטביף אצל מאזן בטירה.

למרות המצב והמתח התפתחה שיחה ערה באטליז בעניין המקום הקרוב בו אפשר לקנות חרדל גרגרים. אני לא דובר ערבית, אבל הבנתי את המלים דיז'ון ופרנסוואי. מכיוון שלא מצאנו חרדל, קנינו ארבעה מכלים של מסבחה, חומוס עם טחינה, לימון ושום ורוטב חריף.

שתי דקות אחרי שחזרנו הביתה נורו סקאדים. ברגע כזה אתה אומר לעצמך שעשית נכון שיצאת ליומיים והחמצת את אחד המטחים, אבל מאוחר יותר התברר כי אחד הטילים נחת בשכונה שבה העברתי את רוב שנותיי

שתי דקות אחרי שחזרנו הביתה נורו סקאדים. ברגע כזה אתה אומר לעצמך שעשית נכון שיצאת ליומיים והחמצת את אחד המטחים, אבל מאוחר יותר התברר כי אחד הטילים נחת בשכונה שבה העברתי את רוב שנותיי, שלושה רחובות מבית הספר בו למדתי.

היה משהו מלחיץ בקרבה הנפשית הזו ביני לבין הטיל. קודם רמת גן ועכשיו שכונה מבוססת המוכרת לי. הטילים עקבו אחרי הביוגרפיה שלי. היום חוזרים הביתה, אבל אמש, כאשר יצא לי לגנוב לילה נוסף, גנבתי. הטילים יכולים לחכות.

הריסות בתל אביב לאחר פגיעת טיל סקאד עיראקי, 19 בינואר 1991 (צילום: AP Photo/Martin Cleaver)
הריסות בתל אביב לאחר פגיעת טיל סקאד עיראקי, 19 בינואר 1991 (צילום: AP Photo/Martin Cleaver)

* * *

אני ממליץ למערכת הביטחון להפסיק להחמיא לציבור על איפוקו ובגרותו, להוציא את הראש מה"בור" ולשלוח מזל"טים לחנויות המזון. זה נורא מעודד שהאמריקאים שולחים "פטריוט", אבל אם המצב יימשך, אזרחים יעשו יבוא אישי של טילי כתף.

הסיבה היחידה שלא נשכו אותי באוזן באחת משלוש חנויות פירות/ירקות/בשר/מעדנים בהן ביקרתי כדי להשלים קנייה אחת, היא שאני גבוה מדי. נכון שראו אותי מוציא מהמכונית שני קרטונים גדולים ועוד שתי שקיות גדושות מצרכים, אבל זו בסך הכל הקנייה השבועית לחמש נפשות שאני עורך.

אני ממליץ למערכת הביטחון להפסיק להחמיא לציבור על איפוקו ובגרותו, להוציא את הראש מה"בור" ולשלוח מזל"טים לחנויות. בחנות ידועה בשכונה רמת גנית לא היה חלב, לא היה לחם, לא היו ירקות, והמקררים עמדו ריקים

בחנות אחת ידועה בשכונה רמת גנית לא היה חלב, לא היה לחם, לא היו ירקות, לא היו מעדנים במעדניה, והמקררים עמדו ריקים ומכוסים בשטיח פלסטיק ירוק.

הייתם יכולים לשחק טניס בתוך המקררים, אבל קרפלאך, פטריות, אגרולס, פשטידות, דגים מלוחים ומעושנים וכל שאר מצרכי יסוד בחיינו, לא הגיעו.

מדובר באוכל מוכן הנרכש מעקרות בית בעלות יוזמה, וכנראה שעקרות הבית בגוש דן לא עומדות במטבח ומכינות קרפלאך כאשר סקאדים שורקים ממעל. היו דווקא מצרכים אקזוטיים ולא ברי שימוש כמו נבטים וסברס.

כוחות הצלה רבים באתר נפילת טיל סקאד ברמת גן, מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: נתן אלפרט/ארכיון לע"מ)
כוחות הצלה רבים באתר נפילת טיל סקאד ברמת גן, מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: נתן אלפרט/ארכיון לע"מ)

היו רק חמישה קרטונים של חלב עמיד, שהוצבו ליד הקופות כדי שאנשים לא יירמסו ליד המקררים. העגלות העמוסות עמדו טמבון אל טמבון, נהגיהן מחייכים כמי שטילים זה שגרה אצלם. מדי פעם הם העיפו מבט עצבני אל עבר הדלתות כדי לא להחמיץ את משאית הלחם, אם היא תגיע.

קשה להיראות שקול ופילוסופי כאשר הבטן שלך נחה על ערימה של מוצרי חלב לשבוע, אבל יש לדעתי הבדל בין קנייה אלמנטרית ומתבקשת ובין בולמוס ואגירה. העגלות זרמו אל הקופות הרושמות בשלושה־ארבעה תורים לא מוגדרים. לא נרשמו מחטפים אלימים, אך כאשר נוצר חלל גדול בתור לפני, אליו ביקשתי לנווט את עגלת חיי, העירה לי אישה אחת דרך שיניה, כי היא הייתה קודם.

היו רק חמישה קרטונים של חלב עמיד, שהוצבו ליד הקופות. העגלות העמוסות עמדו טמבון אל טמבון, נהגיהן מחייכים כמי שטילים זה שגרה אצלם. מדי פעם הם העיפו מבט עצבני אל הדלת כדי לא להחמיץ את משאית הלחם

אני אומר העירה כי אינני יודע כיצד קוראים לאישה שמדברת מבעד שיניים חשוקות במה שנשמע כמו שריקה של נחש. אולי רושפת. שאלתי את בעלי קומפלקס המזון הראשון שבו ביקרתי, למה האזרחים הרגועים והמאופקים שמערכת הביטחון כה מחבבת, אוגרים מזון.

הבעלים הביטו בי בתמיהה. מי אוגר? הם שאלו, אתה צוחק? מה עושה משפחה של עשר נפשות עם דודה וסבא אחד שסגורה חצי לילה בחדר אטום? אוכלת. אף אחד לא אוגר, זה סתם סיפורים. מחר הם יחזרו ויקנו את אותה כמות אוכל. זה מהשעמום והמתח, אנשים אוכלים.

איש עם מסכת אב"כ אוכל בזמן מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)
איש עם מסכת אב"כ אוכל בזמן מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)

אחרי חצי שעה בתור הגעתי לקופה. לפי החשבון אני יודע שקניתי בערך את כמות המצרכים הרגילה. שמתי לב לשני דברים: הכספיט, המכשיר שמחייג לוויזה, הגיב באיטיות שהעידה על עומס בקווים; ואף אחד מהקונים לא התלונן על זה שרפי ויוסי ויעקב, לא סחבו את הקרטונים למכונית.

כל אחד התמודד עם המתח בדרכו. אשתי החליטה שהיא עוזרת. מעולם לא היה הבית כה נקי, הכביסה כה ריחנית, המצעים כה נוצתיים. היא חפפה לילדים שלוש פעמים ביום, פירקה את שואב האבק לחלקיו כמו מטוס קרב והרכיבה חזרה.

כל אחד התמודד עם המתח בדרכו. אשתי החליטה שהיא עוזרת. היא אפתה עוגות, והחמיצה ירקות ולקחה הפסקות קצרות של התקפי חרדה שבאו בגלים. אצל הילדים זיהיתי סימנים קלים של היסטריה שקטה

היא אפתה עוגות, והחמיצה ירקות ולקחה הפסקות קצרות של התקפי חרדה שבאו בגלים. אחרי חמישה ימים כלואים בסיר לחץ עם הילדים, זיהיתי אצלם סימנים קלים של היסטריה שקטה. ילד אחד הפסיק לתקשר.

הוא אף פעם לא היה קומוניקטיבי מי יודע מה, אבל עכשיו הוא ממש אאוט. יש לו עולם משלו, עם צעצועים ומשחקים ודמויות שרואות אך אינן נראות. כל זמן שהוא לא מפריע, זו נחמה.

תלמידים לובשים מסכות אב"כ במלחמת המפרץ, ינואר 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)
תלמידים לובשים מסכות אב"כ במלחמת המפרץ, ינואר 1991 (צילום: משה שי/פלאש90)

אני מציע לזבולון המר לחשוב על מקלט מדיני בזמביה. את מערכת החינוך צריך לפתוח. לאוורר את הכיתות, להחזיר את המורים ולתת לילדים מסגרת למספר שעות ביום.

אני פחות מוטרד מנזקים פסיכולוגיים ארוכי טווח, למרות שאיני מקל ראש גם באלה, אבל חייבים להוציא את הילדים מהבית. מכיוון שהמערכת הפוליטית מהמרת על זה שמטח הטילים הבא לא יהיה קטלני, מערכת החינוך חייבת גם היא לקחת הימור מחושב.

אני פחות מוטרד מנזקים פסיכולוגיים ארוכי טווח, למרות שאיני מקל בכך ראש, אבל חייבים להוציא את הילדים מהבית. אין דבר מסוכן יותר למדינה במצור מהורים מותשים ומרוטים

אין דבר מסוכן יותר למדינה במצור מהורים מותשים ומרוטים שמשננים לעצמם שזה לא הזמן להפליק לילד. בגינה, כאשר הילדים שיחקו בחול ואני עבדתי כמו מכ"ם, שמעתי קביעה די מעניינת.

זו לא בגידה לקום ולנסוע דרומה, אמר לי הורה מותש שילדיו הורידו את נעליהם ודרכו בצואת כלבים, זה דווקא הרבה יותר קשה לנסוע מחוץ לעיר בלי תנאים ובלי הנוחות של הבית.

פורסם לראשונה ב"חדשות" 1991

עוד 1,317 מילים
סגירה