מונגולית, הודי וקשמירי יושבים לשיחה עם נשים בדואיות בכפר אלזרנוג שבצפון הנגב. הם שמעו מהן על החיים מתחת לרדאר בכפרים הלא־מוכרים: על בתים שצווי הריסה מרחפים מעליהם, על התדרדרות המצב הכלכלי והחמרה בעוני, ועל ילדים ומבוגרים שסובלים מחרדות מאז תחילת המלחמה – כשהם בלי מיגון.
"גם בסין, הניסיון להעביר אנשים מהכפרים לעיר לא עבד, ועכשיו הממשלה הסינית משקיעה בהשכלה ובהכשרות כדי שהכפריים יוכלו להישאר במקומותיהם – וינהיגו אותם", אומרת יילי, חוקרת ממונגוליה.
היא הגיעה לפוסט־דוקטורט בכימיה באוניברסיטת בן־גוריון ערב המלחמה, ומזהה קווים מקבילים בין הבדואים לכפריים בסין, ארץ מוצאה: "אם הם הולכים לעיר, אין להם עבודה – הם מכירים רק חקלאות. בסין התחילו לשנות את הגישה ולחפש איך לעזור להם להתפרנס בכפרים. אפשר לעשות את זה גם פה. כך למשל, הבדואים יודעים לטפל בגמלים – הם יכולים לייצר מהם בשר וחלב".
"הממשלה בסין משנה גישה לכפריים ומחפשת איך לעזור להם להתפרנס בכפרים. אפשר לעשות את זה גם פה, הבדואים יודעים לטפל בגמלים, הם יכולים לייצר מהם בשר וחלב"
אני מקווה שלא ייקחו דווקא את העצה שלה לגבי בשר הגמלים, אבל נראה שהמונגולית תפסה מהר את המצב בכפרים הבלתי מוכרים, החיים בהזנחה ובעוני, כשהמדינה מתקשרת איתם בעיקר דרך צווי הריסה.
"המצב פה דומה למה שקורה בין המוסלמים להינדו בקשמיר. פעם הארץ הייתה שייכת להינדו, ועכשיו הרוב מוסלמי ורוצה מדינה נפרדת", אומר ג'טין פנדיט הקשמירי.
פנדיט הוא דוקטורנט להנדסת חומרים באוניברסיטת בן גוריון, שהגיע לישראל לפני שנתיים וחצי, ובתוך כמה חודשים מצא את עצמו באזור מלחמה. "בהתחלה היה קצת קשוח, אבל התרגלנו. בשבעה באוקטובר הייתי במקלט בבאר שבע עם משפחות וילדים שפחדו מאוד.
"במלחמה האחרונה, הפגיעה הייתה 700 מטר מהמקום שבו אני גר – כל הזכוכיות בשכונה נופצו. זה מוזר. אני מקווה שהמצב ישתפר".
"הארגון שלנו גייס קצת כסף במהלך המלחמה ושלחנו חלק ממנו לכאן – מה שבדרך כלל אנחנו לא עושים. אבל הנשים המקומיות ביקשו שהמתנדבים שלנו יבואו, פשוט כדי להיראות, להשמיע ושיקשיבו להן"
פנדיט הגיע עם תיק ענק ובו ציוד קריקט, ובמהלך היום שלף מתוכו מחבט וכדור כדי לשחק קצת עם הילדים. האורחים הזרים הגיעו ליום של התנדבות והיכרות, בחסות עמותת יהל, שמפעילה התנדבויות בישראל בעזרת כ־3,000 משתתפים מחו"ל בשנה, במסגרת תוכניות שנמשכות חודשים, שבועות או יום אחד.
מתמיכה במזון ועד מיצוי זכויות
הביקור אצל הנשים מהכפרים הבלתי מוכרים לא היה מתוכנן. "הארגון שלנו גייס קצת כסף במהלך המלחמה ושלחנו חלק ממנו לכאן – מה שבדרך כלל אנחנו לא עושים. אבל הנשים המקומיות ביקשו שהמתנדבים שלנו יבואו, פשוט כדי להיראות, להשמיע ושיקשיבו להן", אומרת דנה תלמי, מייסדת עמותת יהל.
ההתנדבויות שעמותת יהל מארגנת מתקיימות באזור ראשון לציון, רמלה ולוד, באופקים, בירושלים ובחיפה. כך למשל, לין ג'ונסון מטנסי הגיעה למפגש עם הנשים הבדואיות לאחר שהשלימה תשעה חודשי התנדבות בקריית חיים, שם העבירה שיעורי מוזיקה ואנגלית.
היום נפתח בשיח והיכרות. "אני עצמי גרה בתנאים קשים, וכשהתחלתי להתנדב לא האמנתי שיש נשים שגרות בתנאים קשים יותר", אמרה מייסון, אחת מתשע הנשים שמפעילות את החמ"ל הקהילתי שהוקם בכפר בתחילת המלחמה. המתנדבות פועלות בקבוצה בשם "אלנשמיאת", במסגרת ארגון "איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי".
"הקמנו את החמ"ל ברהט ובכפרים הלא מוכרים בשבעה באוקטובר, ומאז אנחנו עובדות בהתנדבות. למעשה, התחלנו את הפעילות כבר ב־2013, כשעודדנו נשים לצאת ולהצביע"
"הקמנו את החמ"ל ברהט ובכפרים הלא מוכרים בשבעה באוקטובר, ומאז אנחנו עובדות בהתנדבות. למעשה, התחלנו את הפעילות כבר ב־2013, כשעודדנו נשים לצאת ולהצביע", ציינה משתתפת נוספת, מיאדה. "במהלך המלחמה תמכנו בהרבה משפחות – במזון, כלכלית, רגשית וגם משפטית, במיצוי זכויות".
"התחלנו להזיז דברים, ועבדנו גם על חלוקת כרטיסי מזון בכפרים הלא מוכרים", הוסיפה פטמה אבו קוידר. האוכלוסיות שחיות באי־ביטחון תזונתי בחברה הבדואית לא תמיד יכלו לממש את הזכאות לכרטיסי המזון שנתפרו לפי צרכיה של החברה החרדית. במקרים רבים, המוצא האחרון הוא חלוקת מזון – וזה גם מה שהמתנדבים והנשים המקומיות עומדות לעשות היום: אריזת חבילות מזון..
פחד, טראומה וחרדות
מיון המצרכים מתחיל בחלוקת עבודה: כל משתתף אחראי על מוצר מסוים ומניח אותו בכל אחד מהארגזים. "שמן, עדשים, קמח, רסק עגבניות, פסטה, חטיף לילדים. יש גם שמפו?" שואלת אחת המשתתפות שמחלקת את המוצרים. במקום נמצאים גם ילדים, שעוזרים באריזה ולאחר מכן משחקים עם המתנדבים.
בסמוך למתחם יש מיגונית פתוחה, אך היא יכולה להכיל רק קומץ אנשים. כ־7,000 תושבי הכפר חיים ללא מיגון, והאזעקות אינן מופעלות אצלם – אלא נשמעות רק ביישובים הסמוכים. "אין לאן לברוח", אומרת אחת הנשים. הן מודעות לכך שבחדשות מדווחים פעמים רבות על רקטות שנפלו "בשטחים פתוחים", אף שלמעשה נפלו בתוך הכפרים שלהן.
רים, שגרה כאן באלזרנוג, מספרת שבתקיפה האיראנית הראשונה באפריל היא לקחה את שתי בנותיה, ויחד הן נסעו לערד. אחרי כמה "מקרים לא נעימים" הן מצאו מקלט אחד שהסכים לקבל אותן
רים, שגרה כאן באלזרנוג, מספרת שבתקיפה האיראנית הראשונה באפריל היא לקחה את שתי בנותיה, ויחד הן נסעו לערד. אחרי כמה "מקרים לא נעימים" הן מצאו מקלט אחד שהסכים לקבל אותן. בחלוף כמה שבועות גילו הרופאים שבתה חלתה בסוכרת, לאחר שחרדות שסבלה מהן לא טופלו בזמן.
זה מצב שכיח מדי, כפי שמספרת אמירה מהכפר (המוכר) אבו תלול: "חברותיי דיברו על קשיים כלכליים ואחרים. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב גם למצב הנפשי. אנחנו לא מרגישים בטוחים. פגשתי ילדות ואימהות שסובלות מטראומה, ילדים לא ישנים בלילה ומרטיבים, פוחדים מכל רעש, וגברים בלחץ וחרדות.
"התנדבתי בטיפול רגשי לילדים ובהתמודדות עם טראומה בקרב משפחות. יש חוסר מודעות, ועודדנו אותם לפנות לטיפול במרכז חוסן. אנשים חיים בפחד פנימי ולא מצליחים לצאת מהנקודה הזו".
בלי הכרה אין תשתיות ושירותים
הנשים מודות למוחמד אבו קוידר, אחיה של רים ובעלה של מיאדה, שתומך בהן לאורך כל הדרך וגם היום בבוקר נסע להביא את מצרכי המזון לסידור בקרטונים לקראת החלוקה למי שצריך. "בלעדיו לא היינו מצליחות, הוא הגיבור שעזר הרבה לקבוצה", הן אומרות, ומישהי אחרת מוסיפה שלא כל הגברים תומכים בפעילות הזו כמוהו.
ממשלת השינוי עשתה צעד לקראת הכרה ב־11 כפרים מתוך 35, יחד עם הקמת יישובים נוספים ליהודים. אלא שהממשלה הנוכחית ביטלה את ההכרה
יש משהו מתסכל במציאות שלא משתנה בכפר הזה, ביקרתי לפני 5.5 שנים. אז הם דרשו להציב קלפיות קרובות – מה שלא קרה, כמובן. ובכלל, הם עדיין חיים על חשמל סולארי, בלי כבישים, עם רופאת משפחה אחת בלבד ובלי בית מרקחת. התיכון נפתח במבנים יבילים לפני שש שנים, וגם זה אחרי מאבק משפטי.
זרנוג (הידוע גם כ"אבו קוידר") מרוחק חמש דקות מהווילות של נבטים וחצי שעה מבירת הנגב – אבל המרחק האמיתי בתנאי החיים הוא שנות אור. שינוי דרמטי כמעט והתממש לאחר שממשלת השינוי עשתה צעד לקראת הכרה ב־11 כפרים מתוך 35, יחד עם הקמת יישובים נוספים ליהודים. אלא שהממשלה הנוכחית ביטלה את ההכרה והמשיכה בהקמת היישובים ליהודים.
במקום זאת, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר האיץ את הריסות הבתים, ורבים פשוט הופכים לחסרי בית – מה שמגדיל את העומס על המשפחה הגרעינית או מאלץ אותם לשהות במוסדות ציבוריים ובאוהלים.
לחץ באמצעות הריסות
"הינה הדלת, והמפתח עדיין בפנים. היא עלתה 3,000 שקלים", מצביעה אום חאלד, שמראה לי את הבית ההרוס של בנה, בקרבת המרכז שבו נערך המפגש. ארבעה מילדיה, בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, גרים אצלה – בהיותם לא נשואים ובלי בית משלהם, כולל הבן שביתו נהרס.
החברה הבדואית בדרום מונה כ־320 אלף תושבים, שמהווים קרוב ל־40% מתושבי הנגב. הם מתפרסים על כ־5% מהשטח, והמדינה לא מצליחה להגיע איתם להסכמה על הסדרה
כואב הלב, אני לא אוהבת לבוא לכאן. זה קרה בתחילת רמדאן, במרץ האחרון. באו בלי הודעה מוקדמת והתחילו להרוס. בשלב מסוים התקלקל הטרקטור, ובני תיקן להם אותו – רק כדי לראות איך הוא הורס את הבית שבנה במאמץ רב, אחרי שחסך 100 אלף שקלים במשך כעשור. הוא תכנן להתחתן אחרי שהשלים את בניית הבית, ועכשיו צריך להתחיל הכול מחדש – וגם עבר תאונה קשה".
החברה הבדואית בדרום מונה כ־320 אלף תושבים, שמהווים קרוב ל־40% מתושבי הנגב. הם מתפרסים על כ־5% מהשטח בסך הכול, והמדינה לא מצליחה להגיע איתם להסכמה על הסדרה. התוצאה היא שאנשים גרים בצפיפות, אסור להם לשפץ או לתקן אפילו סדק בקירות, והם מאוימים בהריסה.
"ההריסות הן סוג של הפעלת לחץ על הבדואים לקבל את התוכניות שנעשו בלי שיתוף ציבור", אומרת עו"ד חנאן אלסאנע, מנכ"לית שותפה ב"איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי", שמפעילה את פרויקט המנהיגות של הנשים בכפרים הלא מוכרים ומסייעת לכ־15 אלף נשים בדואיות חד־הוריות.
"אנחנו מייצגות נשים במעגל האלימות שהתגרשו מבעליהן, חזרו למשפחותיהן וחיות שם בצפיפות – וזה מוביל ללחץ נפשי ולדיכאון. בחלק מהמקרים בנו להן חדר צמוד מפח, ושולחים להן צווי הריסה. אין מקלט לנשים בדואיות, ובבאר שבע יש פערים תרבותיים. אז מה הפתרון? לאן לשלוח אותן?" היא תוהה.
בלי תכנון – אין היתרי בנייה ואין שירותים בסיסיים. חוק התכנון אמור להגן על האזרחים ועל הסדר, אבל בפועל הוא פוגע בחברה הערבית והבדואית"
בשנת 2012 הציעו ארגוני חברה אזרחית תוכנית חלופית להכרה, אך זו לא התקבלה, ובמקום זאת מנסה המדינה לכפות תוכנית שנעשתה ללא שיתוף ציבור. אלסאנע סבורה שניתן לגשר על הפערים, אך המצב הנוכחי בלתי סביר.
"בלי תכנון – אין היתרי בנייה ואין שירותים בסיסיים. חוק התכנון אמור להגן על האזרחים ועל הסדר, אבל בפועל הוא פוגע בחברה הערבית והבדואית. אנשים כאן חיים עם חשמל סולארי, מתחברים למים על חשבונם ומשלמים כפול – בעוד שבחוץ חושבים שהם חיים בחינם".
את לא חוששת שבעצם חלוקת האוכל אתן נותנות דגים במקום חכות?
"אנחנו עושות גם וגם. יש כאן משפחות במצב קשה שבעולם נורמלי מחלקת הרווחה של הרשות המקומית הייתה דואגת להן – אבל אין מי שידאג. ילדים אוכלים תה עם לחם לארוחת ערב, מגיעים לבית הספר רעבים, וצריך לדאוג להם כי הם לא עומדים בקריטריונים של הזכאות בביטוח הלאומי לכרטיסי מזון.
"העבודה השנייה שלנו היא שינוי מדיניות – בפניות למחלקות הרווחה ובכנסת. אנחנו משמיעות את הקול שלהן ומכשירות את המנהיגות המקומיות. 'נשמיאת' זה מונח בדואי שמשמעותו: לתת ללא תמורה".
"אין הסדרה בעיקר בגלל תביעת הבעלות על המקרקעין מצד החברה הבדואית, וגם בגלל שפתרון המגורים האלטרנטיבי שמוצע כיום על ידי המדינה לא מותאם לקבוצה קהילתית"
האם העובדה שאין הסדרה נובעת גם מהקשחת התנאים מצד ההנהגה הבדואית?
"אין הסדרה בעיקר בגלל תביעת הבעלות על המקרקעין מצד החברה הבדואית, וגם בגלל שפתרון המגורים האלטרנטיבי שמוצע כיום על ידי המדינה לא מותאם לקבוצה קהילתית – כזו שרוצה להמשיך לחיות באורח חיים כפרי – וזה משפיע על אורח החיים של היישוב עצמו ועל עתידו.
"נכון, יש גם חסמים תרבותיים ופנימיים בתוך החברה הבדואית, אבל זו לא הבעיה העיקרית, אלא יותר עניין של החלטה פוליטית – להכיר ביישובים ואז לבנות תוכנית מתאר מפורטת לכפרים".
האם יש נציגות נשית בהנהגה הבדואית?
"בכל התהליך הזה אין ייצוג לנשים, וצורכיהן לא מובאים בחשבון – לא בהנהגת המאבק וההנהגה המקומית של החברה הערבית, ולא בתכנון ובהצעות הפתרון מצד המדינה".
מה צריך לקרות כדי שתהיה הסדרה?
"המדינה צריכה לבוא בגישה אחרת: לבטל את העיקרון המנחה של להעביר כמה שיותר בדואים לפחות שטח, ובמקומו ליישם עיקרון מנחה שיביא צדק חלוקתי לחברה הבדואית בנגב – וגם לנשים – עם מרחב צודק ומותאם לתרבות. צריך גם לשתף את הציבור, להביא בחשבון צרכים אמיתיים ולכבד תרבות שקיימת בארץ ישראל מהמאה השביעית – ולא לבוא מלמעלה למטה".
"אנחנו יודעים לארגן את עצמנו לבד, רק שייתנו לנו את אישור ההכרה בכפר. למה אנחנו צריכים ללכת למרפאות בבאר שבע? למה בנבטים יש וילות ופה אסור לבנות?"
"גם היהודים צריכים לבוא"
לקראת סוף המפגש, אחת הנשים מספרת שרק לפני כמה שנים היא התחילה להשלים בגרויות ובסופו של דבר סיימה תואר שני. נחישות יש להן וגם יכולת לעבוד במשותף, אבל הנסיבות מאתגרות, והן דורשות הסדרה – שאולי תקרה עם ממשלה אחרת – ומצריכה גם התפשרות מצד ההנהגה שלהן.
"אנחנו יודעים לארגן את עצמנו לבד, רק שייתנו לנו את אישור ההכרה בכפר. למה אנחנו צריכים ללכת למרפאות בבאר שבע? למה בנבטים יש וילות ופה אסור לבנות? אנחנו לא בני אדם? איך אני אמורה להסתכל על מדינה שהורסת לי את הבית?" היא תוהה.
יילי, החוקרת ממונגליה, סיכמה את האירוע ובעיניים של זרה תפסה משהו גם על העיוורון של הישראלים: "הילדים כאן מקסימים, אני פה כבר שנתיים, וזה כבוד בשבילי להכיר אתכם פנים אל פנים. אספר לכולם מה ראיתי – איך נשים נלחמות פה על זכויותיהן – ואני מרגישה שזה נותן לי תמיכה והשראה. החברים היהודים שלי באוניברסיטה לא תמיד מבינים מה קורה פה, צריך להביא גם אותם".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהי קודם ו באמת נעתקו מילים מפי
אני כולי ב לא איך.. ו אשמח להגיע
אם אוכל.. ברור שניתן לעשות הרבה יותר
מי סלא יהיה אני מוכנה שייתקשרו
אלי 0524154253
שמי מירה אני אבל מן הצפון)הגליל אשמח אפילו להצטרף לצוות כתבים