ההתקפה הג'יהאדיסטית על הדרוזים בסווידא המחישה מוקדם מן הצפוי את הטעות האסטרטגית של ישראל כאשר העדיפה את ההסכמים עם אחמד א-שרע (מוחמד אל-ג'ולאני) על פני השלום עם סעודיה.

החישובים של ממשלת ישראל ברורים – סעודיה דורשת "התקדמות מוחשית" בבעיה הפלסטינית, ולא מוכנה להתקרב לישראל כל עוד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' חברים בממשלה, בנוסף לחוסר האמון של סעודיה בראש הממשלה בנימין נתניהו אישית. זאת בעוד לג'ולאני אין שום דרישות בעניין הפלסטיני, והוא נראה כשותף יעיל בהרחקת איראן מן האזור.

חישובי ממשלת ישראל ברורים – סעודיה דורשת "התקדמות מוחשית" בבעיה הפלסטינית ולא בוטחת בממשלת נתניהו. לג'ולאני אין דרישות בעניין הפלסטיני והוא נראה כשותף יעיל בהרחקת איראן

אבל, כבר הזהרנו עד לא מזמן שאלה חישובי שווא. איראן מנצלת את חוסר השליטה של ג'ולאני ברחבי סוריה, ועובדה היא שישראל נאלצה לחדור עמוק לתוך סוריה כדי לעצור התארגנויות איראניות שתכננו פעולות טרור ביישובי הגולן. על פי מקורותיי במחתרת הסורית, הכאוס בסוריה מאפשר לאיראן, גם בימים אלה, להבריח נשק לחזבאללה בלבנון.

הסכם ביטחוני עם ג'ולאני היה חוסם את היכולת של ישראל לפעול בתוך סוריה, מסיר את ההגנה מעל הדרוזים, ומוריד את ישראל ממרומי החרמון הסורי – לקראת שיחות על עתיד הגולן הישראלי.

אחרי ההכרזות הפומפוזיות של נתניהו ושר הביטחון שלו ישראל כ"ץ, כי ישראל לא תרשה לצבא סוריה לרדת מדמשק דרומה, הנה הוא ירד דרומה, וישראל לא עשתה כלום, עד שקמה הצעקה של הדרוזים הישראלים. רק בגללם ישראל יצאה להדוף את הכוחות של ג'ולאני.

ישראל כבר קנתה לה מוניטין כמדינה שאי אפשר לסמוך עליה, ואחרי כל "הקליפים והשטיקים" של נתניהו וכ"ץ – ברגע האמת הם לא עשו כלום.

לא הייתה שום סיבה לעקוב באדישות אחר התקדמות הצבא הסורי לתוך סווידא חוץ מן "השלום עם ג'ולאני". הכל היה ברור וידוע – ההתרחשויות התחילו במריבות בין הבדואים של דרעא עם הדרוזים על עניינים שנראו על פניהם קטטות אישיות. האם השלטון בדמשק עורר פרובוקציות, כדי למצוא עילה להתערב? קשה להאמין, כי הכוחות של אחמד אל-עוודה בדרעא הם נגד ג'ולאני. הם טוענים שהם אלה אשר כבשו את דמשק מבשאר אסד, אבל כאשר הכוחות של ג'ולאני נכנסו – הם סילקו אותם, ולא שיתפו אותם בשלטון, מכיוון שרצו לשמור על אופיו הג'יהאדיסטי.

אחרי ההכרזות הפומפוזיות של נתניהו ושר הביטחון שלו כ"ץ, כי ישראל לא תרשה לצבא סוריה לרדת מדמשק דרומה, הנה הוא ירד דרומה וישראל לא עשתה כלום, עד שקמה הצעקה של הדרוזים הישראלים

מתוך העיתונות הערבית הרחבה מתברר כי הכוחות שחדרו לסווידא באו מאידליב, כלומר: טורקיה שלחה אותם, והם לא היו ערבים, אלא אסלאמיסטים.

זה מסביר את מהות המאבק הנסתר בין סעודיה לטורקיה על טיבו של צבא סוריה החדש. בעוד שסעודיה דרשה לא לשתף גורמים לא ערביים, כלומר: דאעשיים, טורקיה דרשה את ההיפך, וטורקיה זכתה. בסווידא ראינו למה – כדי להתקרב לגבול ישראל, ולמנוע ממנה את ההכרזה שלה על שליטה "מדרום לדמשק". הכרזה שרג'פ טאיפ ארדואן ראה בה פרובוקציה המוכוונת אליו. בעיני ארדואן, הוא תמך בג'ולאני כדי להתקרב לאל-אקצא במסגרת פרויקט הח'ליפות העות'מאנית, ולא כדי להקים את ישראל הגדולה.

כולם דיברו על הטבח הג'יהאדיסטי בדרוזים, ולפיכך נשמט מן העין הרס פסלו של שיח' סולטאן אל-אטרש, המצביא הדרוזי שהנהיג את המרד הערבי נגד הכיבוש הצרפתי אחרי מלחמת העולם הראשונה. מכאן, שלמחלוקת לגבי סוריה ערבית או אסלאמיסטית – נכנסה גם בעיית הדרוזים. כי בעיני הג'יהאדיסטים לא זו בלבד שהדרוזים כופרים, אלא שהם גם מייצגים את הערביות, שאותה האסלאמיסטים רוצים לחסל.

מכיוון שהכוחות שביצעו את הטבח בדרוזים באו מאידליב, השאלה היא עד כמה ג'ולאני עצמו היה מעורב בזה. שתי התשובות גרועות: אם אין לו שליטה על סוריה – מדוע לעשות עמו הסכמים, ואם הוא שלח את הצבא לסווידא, מדוע להאמין לו?

כלומר: ישראל חייבת לנתק קשר עמו, לשמור על נכסיה הקרקעיים ובראשם פסגת החרמון הסורי, לשמור על חופש פעולה נגד שאריות ההשפעה האיראנית, ולקטוע באיבה כל התקדמות ג'יהאדיסטית דרומה.

הקשר עם הדרוזים בסווידא מחייב דיון. הם חלוקים בקשר עם ישראל. מבחינה דתית, על הדרוזים אסור להקים מדינה משל עצמם, ועליהם לשמור אמונים לממשלה שבה הם חיים. זה היה סוד הקשר המיוחד שלהם עם אסד.

הכוחות שביצעו את הטבח בדרוזים הם מאידליב, אז לא ברור עד כמה ג'ולאני היה מעורב בזה. שתי התשובות גרועות: אם אין לו שליטה על סוריה – למה לעשות עמו הסכמים, ואם שלח את הצבא לסווידא, למה להאמין לו?

הדרוזים משלמים מחיר היום על הקשר הזה עם אסד, מכיוון שג'ולאני פוגע בשיטתיות בכל המיעוטים שתמכו באסד – כמובן העלווים, אחריהם הנוצרים האורתודוכסים, והפלסטינים שהיו עמוד תווך בתמיכה באסד. רק באחרונה הוא הוציא חוק השולל מן הפלסטינים את הזכות להחזיק באזרחות סורית.

חלק מן הדרוזים, בראשות שיח' יוסף ג'רבוע, טוען שיש לעשות הכל כדי להגיע להסדר עם ג'ולאני, ומזהיר מן הקשר עם ישראל. תחנת אל-ג'זירה מבליטה אותו, ומכאן שקטאר תומכת בו.

לעומתו, שיח' חיכמת אל-היג'רי תומך בקשר עם ישראל. אבל אם יש מישהו בישראל החולם על מדינה דרוזית בסוריה, זה לא יקרה, כי הדת הדרוזית אוסרת זאת.

אבל אם ישראל תפרוס את השפעתה בדרום סוריה באופן שייתן לחכמי הדת הדרוזים את היכולת לתת אמון בישראל ולבקש את חסותה, צה"ל יכול להקים לדרוזים כוח צבאי יעיל שיוכל להגן עליהם. מבחינת מצוקת כוח האדם בצה"ל, כוח צבאי כזה עשוי לקרב את היום שבו גם צעירי הדרוזים בגולן הישראלי יצטרפו לאחיהם בישראל, ויתגייסו לצה"ל.

אבל, זה מחייב את ניתוק הקשר בין ישראל לג'ולאני. האם זה יקרה? לא בטוח. מכרו לנשיא דונלד טראמפ את רעיון השלום עם סוריה שיתחיל בהסכם בטחוני, והוא דבק בזה. יש לחשוש שנתניהו, למרות הקליפים והשטיקים בעניין הסורי, יחזור לשיחות עם ג'ולאני.

אם ישראל תפרוס את השפעתה בדרום סוריה, כך שחכמי הדת הדרוזים יבטחו בישראל ויבקשו את חסותה, צה"ל יכול להקים לדרוזים כוח צבאי יעיל להגנתם, ואולי לקרב את היום בו גם הדרוזים בגולן הישראלי יתגייסו לצה"ל

אם זה יקרה, עוד פעם יתברר שלשלום עם סעודיה אין תחליף. ואולי במשבר המתרקם בין בן גביר וסמוטריץ' בעניין הסכם חטופים חדש – תבוא הישועה בתיקון מסלול – לריאד.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.