לאחר שאביו מרדכי נפטר בגיל 91, דניאל צ'רטוף גילה מגירה מלאה במכתבים של אביו, אשר נכתבו כאשר מרדכי היה בשנות ה-20 לחייו וחי בארץ. המכתבים, המתארים אירועים שהתרחשו בין 1947 ל-1950, הם תיבת אוצר נדירה.
צ'רטוף, בן 65, שפרש לגמלאות ושוקד על תואר שני בספרות, כבר עבד בעבר עם אביו על כתיבת הזיכרונות שלו לפני מותו. אביו, שבילה את חייו הבוגרים בארצות הברית, חזר לארץ בסוף שנות ה-80, כדי לחיות ליד בנו. אך המכתבים מעולם לא הוזכרו על ידי מרדכי, שהביא אותם לישראל כשעבר לכאן שש שנים לפני מותו.
"ביקרתי את הרב הרצוג לפני שהגעתי לעיתון כדי לשמוע את השידור העדכני ביותר, ולעבור ללא תקווה הגיונית לניצחון אך עם תחושה גדולה שלמרות הכל, אנחנו נצא מנצחים"
"אני מאמין בכל לבי שהוא שכח מהם או שאולי זו הייתה החלטה אסטרטגית לכך שאני אגלה אותם מאוחר יותר ואצטרך לצאת למסע בלי העזרה שלו", אומר צ'רטוף בראיון לזמן ישראל. "זו הפנטזיה שלי".
ללא קשר לסיבה, המכתבים משכו את דניאל. הם הפכו לבסיס של מחקר אינטנסיבי וכתיבה שהובילו ל-Palestine Posts, ספר (באנגלית) מאת צ'רטוף המבוסס על מכתבי אביו, ובוחן את השנה המתוחה של הקמת המדינה.
"אז זו ירושלים שמרגישה כמו בית, ולדעתי היום יירשם בהיסטוריה האישית שלי בתור היום הכי שמח שלי. אני מרגיש מעט סחרחר, שיכור ולא מיין. אם רק היית יכול להיות כאן!" (קטע ממכתב של מרדכי צ'רטוף מתוך הספר Palestine Posts, משם לקוחים כל הציטוטים המובאים בהמשך הכתבה)
זהו סיפור של ההיסטוריה היהודית מנקודת מבט אישית במיוחד, בעיקר משום שלדניאל צ'רטוף הייתה היסטוריה מסובכת מאוד עם אביו. זה משהו שהוא דן בו בכנות במבוא לספר, ואז חוזר אליו לקראת הסוף.
אבל הוא לא נותן למערכת היחסים האישית המסובכת להיכנס ללבו של הספר, ומעדיף במקום זאת להתמקד בסיפור של אביו, אשר לדבריו, כפי שהוא מנסח זאת, "הוא עבודה אישית, סובייקטיביות וייחודית מאוד".
"החלטתי שלא לנתח במהלך העבודה, משום שלא רציתי לבצע את הפרשנות במקום הקורא", הוא אמר. "אני מזמין את האנשים להגיע למסקנות משלהם ולשתף אותן איתי. אני מתעקש שלא לספר לאנשים מה אני חושב".
ובכל זאת, לקח לצ'רטוף זמן להתחייב לפרויקט. תחילה הוא החל בסריקת המכתבים, מתוך מחשבה שהוא ישמור עליהם עבור שלושת הילדים הבוגרים שלו.
"עליי להודות, שהלב שלי לא נמצא כעת בכתיבת מכתבים. אין לי את השקט הנפשי או השלווה לעשות זאת. משום שימים אלו, הימים של עצרת האו"ם, הם ימים גורליים עבורנו"
אבל בזמן שהחל לקרוא את המכתבים, הוא הבין שהוא לא היה האדם היחיד שהכיר את האנשים המוזכרים במכתבים המשפחתיים הארוכים.
באותה נקודה, הוא נכנס לזה. הוא שלח את המכתבים לתעתוק בהודו, להקלדה מחדש באופן דיגיטלי ולהוספת הערות. ככל שצ'רטוף קרא יותר לעומק את המכתבים, הוא גילה את ההיבטים ההיסטוריים העמוקים של הרפתקאות אביו.
היו מספר מקורות משניים לקריאה, זיכרונות ואוטוביוגרפיות שמילאו את החוסרים שהושארו לעתים על ידי מרדכי צ'רטוף.
חלון זמן צר
הספר, כל 499 העמודים שלו, מתמקד בחלון זמן צר, השנה שהובילה לתכנית החלוקה. צ'רטוף הגיע לישראל שלפני הקמת המדינה ב-1947 ועבד בעיתון Palestine Post, שהפך בהמשך ל-Jerusalem Post, ושירת בהגנה.
"עליי להודות, שהלב שלי לא נמצא כעת בכתיבת מכתבים. אין לי את השקט הנפשי או השלווה לעשות זאת. משום שימים אלו, הימים של עצרת האו"ם, הם ימים גורליים עבורנו. הגורל שלנו, הגורל של הארץ והעם, נתון בידיהם. הם יחליטו את הגורל שלנו.
"אני קורא את הדיווחים מהעצרת בכל יום, והלב שלי נחרד מעלבון וזעם. השפלה בסטטוס הפשוט שלנו בין העמים. כולם שלחו את הנציגים שלהם, ולנו אין נציג אחד, כאיל ולא היינו לאום, כאילו זה לא קשור אלינו".
מרדכי ישב על צומת זרימת המידע, מה שהציע לו שורה של תובנות באשר למה שהתרחש באותה עת. "הוא אהב לדעת הכל והיה שוויצר", אומר דניאל צ'רטוף. "אבא שלי סינן את הדברים דרך עיניו, אבל זה מה שהוא ראה".
"30 בנובמבר, 1947
וכך זה היה, וזה אושר בחצות! ובא לציון גואל! המשפחה היקרה שלי – יום שישי אחר הצהריים, לפני שבת, ישבנו צפופים ומלאי חשש סביב הרדיו העצום במשרדי העיתון, ושמענו את ההצעה לדחות את ההצבעה – העיניים שלנו כבו והדם שלנו קפא בוורידים: הם 'עובדים עלינו', כמו שהילדים אומרים.
"לאחר השידור הולכנו ברחובות הדוממים והעצובים של ירושלים, ולא הצלחנו למצוא נחמה. חזינו עמדות צבאיות בכל פינה ומכונות ירייה, פיצוצים וסירנות, עם חידוש הטרור והסבל.
"ואז הגיע יום שבת בבוקר, בהיר וצלול תחת השמש הקופחת, ואנשים הסתובבו עם סוג של תקווה ותפילה על שפתיהם, והם נהרו לכותל המערבי להתפלל עם הרבנים הראשיים. ביקרתי את הרב הרצוג לפני שהגעתי לעיתון כדי לשמוע את השידור העדכני ביותר, ולעבור ללא תקווה הגיונית לניצחון אך עם תחושה גדולה שלמרות הכל, אנחנו נצא מנצחים".
החוויות של מרדכי ממקור ראשון כללו את המצור על ירושלים, הפעולות של דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים ב-1948, וההפצצה של משרדי ה-Palestine Post ב-1948, שאירעו ביום בו צ'רטוף ישב ליד השולחן ועבד.
"הוא כתב קרוב ל-5,000 מילים להוריו על מה שהתרחש", אמר צ'רטוף. הוא מדבר על מאמצי ההצלה, מה התרחש בפנים ועל אחד העובדים המועדפים עליו", סדר דפוס אשר מת מפצעיו.
"אני זוכר שבארצות הברית, כשהמלחמה פרצה וכל הבחורים עזבו, דאגתי מהאופן בו אני אגיב ברגע של משבר כשיקראו לי גם. אני זוכר את הפחד שהרגשתי ואז הייתי נכנס לחרדה. כשהפצצה נחתה, חזר לי הזיכרון הזה באופן חד וברור, של מחשבה לעצמי 'האם אני יודע מה לעשות?' וחרדה זמנית בתחושה שאני לא יכול לעשות כלום כדי לעזור למצב.
"זה חלף כל כך מהר כך שאי אפשר אפיל ולתעד את זה, ואז ידעתי שאני אהיה בסדר. עכשיו נראה שהמילים הראשונות שנאמרו בחדר החדשות היו שמייק בסדר, אבל האם לא היו ללאה: הוא קודם צעק 'הכל בסדר', מתוך הנחה הגיונית שהפצצה ששמענו היא זו שתפגע בנו – היא כבר מאחורינו, ואנחנו רואים את התוצאה".
בדומה לדוברי אנגלית רבים כיום, צ'רטוף האב כתב שהוא העדיף ישראלים אבל רוב חבריו היו אמריקאים. הם דאגו אחד לשני והתקשרו להורים אחד של השני כאשר ביקרו בארצות הברית. דניאל צ'רטוף בילה זמן רב במציאת אותם חברים, וילדיהם, כחלק מהמחקר שלו.
"כשהפצצה נחתה, חשבתי לעצמי 'האם אני יודע מה לעשות?' נמלאתי חרדה ותחושה שאני לא יכול לעשות כלום כדי לעזור. זה חלף כל כך מהר כך שאי אפשר אפיל ולתעד את זה"
"סיפרתי לאנשים את הסיפורים של ההורים שלהם", אומר צ'רטוף. "אלו אנשים המעניינים בפני עצמם, והחברים של אבי, ההורים שלהם, שיחקו תפקידים מעניינים בסיפור, וזה היה מרתק עבור ילדיהם".
דרך להתקרב לאבא
עבור דניאל צ'רטוף, המתאר את הוריו בתור זוג מכונס בעצמו ולא ההורים הכי חמימים, זו הייתה בסופו של דבר הדרך להתקרב לאביו, הזדמנות לפגוש אותו בתור בחור צעיר.
מרדכי צ'רטוף, שעבד לאחר מכן בתור רב קונסרבטיבי בארצות הברית לאחר שעזב את ישראל, היה כותב מוכשר, אבל לא היה מוצלח בתור ראש קהילה, אומר צ'רטוף הבן, ככל הנראה משום שלא היה האדם האמפתי ביותר.
עבור דניאל, היום בן 65, נשוי, עם שלושה ילדים ושמונה נכדים, תהליך הגילוי של אביו בתור בחור צעיר היה קריטי עבור הזהות שלו.
"התברכתי בצורה יוצאת דופן בכך שמצאתי את המכתבים האלו", הוא אמר. "זה נתן לי הזדמנות להבין איך הגענו משם לכאן".
ובסוף הספר, הוא מבקש מהקוראים לדבר עם הוריהם ולשאול אותם על ההיסטוריה שלהם. "אני מרגיש שיש לי זכות בלתי רגילה בכך שיש לי את המכתבים האלו", הוא אומר. "זה אוצר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם