כאמא ללוחם ופעילה חברתית, לא עובר יום מבלי שאשמע את הקריאה המוכרת: "איפה ההורים? למה האימהות שותקות? רק הן יכולות לעצור את המלחמה!"

לאחרונה הדרישה הפכה אף תובענית יותר, "אל תתנו להם ללכת" ו "תגידו להם לסרב".

כשנאמתי באחת ההפגנות בסוף השבוע האחרון, ברווח בין הפסקאות ששמור לצעקות "בושה! בושה!" מהקהל, נשמעה מקהלת קולות חדשה: "תסרבו! תסרבו! תסרבו!". ואכן, רבים שואלים מדוע איננו קוראות לסרבנות.

כשנאמתי באחת ההפגנות בסוף השבוע האחרון, ברווח בין הפסקאות ששמור לצעקות "בושה! בושה!" מהקהל, נשמעה מקהלת קולות חדשה: "תסרבו! תסרבו! תסרבו!". ואכן, רבים שואלים מדוע איננו קוראות לסרבנות

ראשית, מי שחושב שאמא יכולה לומר לבן 18 מה לעשות או לא לעשות, כנראה מעולם לא גידל מתבגרים. אבל פתאום מצאתי את עצמי עוסקת בשאלה הזו יותר ויותר. מדוע בעצם אנחנו לא קוראות לסרבנות? הרי ברור לנו כבר חודשים רבים שלמלחמה הזו אין תכלית מדינית, וגרוע יותר, תכליתה הבלעדית היא שימור שלטון בנימין נתניהו, וברור שהילדים שלנו משמשים ככלי משחק בידיו של נתניהו לביצור שלטונו.

בתחילת דרכה של תנועת "אמא ערה" קיבלנו החלטה לא לצאת נגד הצבא ומפקדיו. הסברנו זאת בכך שמדובר במפקדים הישירים של הילדים שלנו, ושהילדים צריכים שיהיה להם אמון במפקדים כדי לבצע את משימתם.

הפנינו את טענותינו כלפי הדרג המדיני בלבד, ובצדק. הדרג המדיני הוא האחראי לכך שילדינו יישלחו לסכן את חייהם בקרב רק אחרי שנשקלו כל החלופות האחרות. הדרג המדיני אחראי להגדרת מטרות ברורות, בנות השגה, כאלו שלא סותרות זו את זו. הדרג המדיני אחראי למנף את ההישגים המדהימים שהשיגו הילדים שלנו בשדה הקרב לכדי הסכמים מדיניים, כי מלחמות מסתיימות בהסכמים.

עם חלוף החודשים, ושמות המבצעים, עם החמצת כל ההזדמנויות לעסקה ולהסכמים אזוריים, התחוורה לנו אמת מצמררת. הדרג המדיני לא מעוניין להגדיר מטרות. הוא לא מעוניין לסיים את המלחמה, לא בהסכמים ולא בכל דרך אחרת. להפך. העסקאות לשחרור החטופים וסיום המלחמה לא הוחמצו, הן סוכלו. ומה שאנחנו האימהות היינו הראשונות לזהות, כתוב עכשיו שחור על גבי טיימס.

עם חלוף החודשים ושמות המבצעים, עם החמצת ההזדמנויות לעסקה ולהסכמים אזוריים, התחוורה לנו אמת מצמררת. הדרג המדיני לא מעוניין להגדיר מטרות או לסיים את המלחמה, לא בהסכמים ולא בדרך אחרת

ובזמן שעובר, החיילים ממשיכים להיהרג. מאז תחילת מבצע "מרכבות גדעון" שנועד לשחרר חטופים, נהרגו יותר חיילים מאשר מספר החטופים החיים שנותרו. בכל פעם הצבא, בהנחיית הדרג המדיני, מציג מצג שווא שלפיו אם נמשיך ללחוץ, ונגביר את הלחץ רק עוד קצת, ונוריד איזו שכונה שעוד לא הורדנו, חמאס יוכנע ויגיש לנו את החטופים על מגש. אנחנו כפסע.

ובזמן שעובר בין פסע לפסע, ילדינו החיילים והטייסים ממשיכים להרוס בתים ריקים, ואזרחים עזתים ממשיכים להיהרג, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות. הרעב הפך לאסון הומניטרי, למרות משאיות הסיוע הנכנסות.

מה שהיה נזק היקפי בחודשי המלחמה הראשונים, אפילו סביר לנוכח זוועות התקפת חמאס, הופך עם הזמן לתמונות שהעולם כולו מפרש אותן כפשעי מלחמה. בלי להיכנס לשאלה מי מבצע אותם ולמה, עשרות אלפי חיילי סדיר ומילואימניקים צעירים עדים לזוועות מלחמה שלא יתוארו, ועם הזוועות האלה הצרובות בנפשם הם צריכים לחזור הביתה יום אחד, להקים משפחה, לגדל ילדים או לשקם את משפחותיהם שנותרו בעורף.

כרגע הם שרויים תחת רוח הקרב, רעות הצוות, משמעת ותעמולה צבאית וטיפשות ההמונים, אבל כאשר הם ישתחררו ויחזרו הביתה, כעבור ימים, שבועות או חודשים, תחלחל בנפשם ההכרה האמיתית של הזוועות שהתחוללו שם.

כרגע הם שרויים תחת רוח הקרב, רעות, משמעת, תעמולה צבאית וטיפשות ההמונים, אבל כשישתחררו ויחזרו הביתה, כעבור ימים, שבועות או חודשים, תחלחל בנפשם ההכרה האמיתית של הזוועות שהתחוללו שם

ובתוך כל זה האמון שלנו בצה"ל התחיל להיסדק. אם הרמטכ"ל מוציא לפני שלושה חודשים פקודה להוציא צווי גיוס לכל החרדים חייבי הגיוס, איך ייתכן שעדיין לא יצאו כאלו? איך ייתכן שלא יצא ולו צו גיוס אחד לחרדי בין גילאי 17 ו-19, אלא רק צווים למבוגרים בעלי משפחות, שלא ישרתו בקרבי ויקבלו משכורת צבאית במקום קצבת אברך?

ישנן שתי אפשרויות – או שבצה"ל יש בכירים שמסרבים פקודה לרמטכ"ל, או שהוא הוציא את הפקודה לגייס חרדים לתקשורת בלבד, אבל לראש אגף כוח אדם הוא נתן הוראות אחרות, כמו למשל להשתמש בפקודה 77 כדי להאריך את שירות הסדיר במקום לגייס חרדים.

והאמון המשיך להיסדק כששמענו שעל נגמ"ש הפומ"ה התקולה סירבו לעלות מילואימניקים, אבל למרות שידעו שאינה שמישה, הורו לחיילים סדירים לעלות עליה. או כשגור קהתי נהרג כדי לאבטח סיור ארכיאולוגיה פרטי. או כשתא"ל יהודה ואך בונה מגן דוד מואר ענק בעזה, ומסכן חיילים כדי לשמור עליו.

ונשאלת השאלה, איך מתוך עשרים אלופי המטכ"ל, מתוך מאה תתי אלופים, אין אחד שחושב אחרת? אין אחד שחושב שהפקודות שמקבל צה"ל מהדרג המדיני הן פקודות בלתי חוקיות? אין מערער על ההחלטה לבנות עיר "הומניטרית" ולרכז בה אוכלוסייה עד שראש המוסד יסדר טרנספר?

ומדוע בכלל נזקקים לעיר "הומניטרית"? מי החריב וממשיך להרוס את כל הבתים ובתי החולים בעזה? ואיך פעם אחר פעם מתבצע ירי על ילדים שמנסים להשיג מזון? ונניח לרגע שאלו תקלות מבצעיות, או קומץ חיילים סוררים – אין תחקור, אין למידה ושיפור, ואין דין לסוררים.

והאמון המשיך להיסדק כששמענו שעל נגמ"ש הפומ"ה התקולה סירבו לעלות מילואימניקים, אבל למרות שידעו שאינה שמישה, הורו לחיילים סדירים לעלות עליה. או כשגור קהתי נהרג כדי לאבטח סיור ארכיאולוגיה פרטי

ייתכן שפשוט סירבנו להאמין כי אנחנו מפקידות את חיי ילדינו בידי מפקדים שאינם ראויים. אבל כל עוד הם ממשיכים לשתוק, מתיישרים עם רוח הקבינט, מכשירים את הפקודות האלו, ומסכנים את הילדים שלנו במלחמה פוליטית, הם אינם ראויים.

צבא ששולח את בניו להרוג גם כאלה שעשויים להיות חפים מפשע, שביודעין עלול לצלק את נפשם של בניו למשך כל חייהם, וכל זאת ללא מטרה מדינית ראויה, הוא אינו הצבא המוסרי בעולם ומפקדיו אינם אנשים ערכיים או מוסריים.

ואם המפקדים הבכירים בצה"ל אינם מסוגלים לסרב לפקודה בלתי חוקית, איך אנחנו האימהות אמורות לדרוש מילדינו בני השמונה-עשרה וחצי לסרב?

הילדים שלנו יודעים מצוין מה קורה. בשיחות חוזרות של אמהות עם הבנים שלהן הם יודעים לומר לנו שזו מלחמה פוליטית אבל חוזרים ומדגישים כי זו עדיין מדינת חוק, ובמדינת חוק לא מסרבים. ובכן, צר לי לומר להם, אבל ישראל שמפטרת יועמ"שית, שלא מכירה בנשיא בית המשפט העליון, שממנה ראש שב"כ שנאמן למלך, היא כבר לא מדינת חוק.

ויום אחד, לא רחוק, גם הילדים המשרתים יבינו זאת. ואז, באותו חירוף נפש שהם נלחמים בחמאס, הם יקומו על מפקדיהם שעמדו מנגד ועל הממשלה שראתה בחייהם ובנפשם כלי משחק במשחק השש-בש הפוליטי, ולא יהיה לנו יותר צבא. חובת המפקדים הבכירים למנוע זאת. לעצור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

יום אחד, לא רחוק, גם הילדים המשרתים יבינו. ואז, באותו חירוף נפש שהם נלחמים בחמאס, הם יקומו על מפקדיהם שעמדו מנגד ועל הממשלה שראתה בחייהם ובנפשם כלי משחק במשחק השש-בש הפוליטי

אלופי צה"ל, קציני המטה הבכיר, תפקידכם להגן על החיילים שלכם. מפני אויב מחוץ, אבל גם מבית. הגנו עליהם מפני הדרג המדיני. הובילו והיו ראשונים גם בקרב על דמותו של צה"ל ושל החברה הישראלית. היו ראויים.

ד"ר רתם סיון הופמן היא רופאה מומחית לרדיולוגיה אבחנתית. מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר. אמא ללוחם בחטיבת הקומנדו (במיל.), לצוער בקורס חובלים ולמתבגרת. ממובילות תנועת "אמא ערה" וחברה בחוג להנעה מדינית של מפלגת הדמוקרטים.