כולנו קינאנו באלון אבוטבול. אל מול עינינו המשתאות הוא הגיח אל העולם ככוכב קולנוע מהזן הנדיר באמת, שאי־אפשר להסיר ממנו את העיניים. הוא דיבר כמו שרצינו לדבר, נראה כמו שחלמנו להיראות, והתנהל בעולם בביטחון שיכולנו רק לפנטז עליו. והוא היה בסך הכול חייל שגדל כמונו בקריות.
כשאנחנו עוד ניסינו להבין איך לעזאזל העולם הזה מתנהל, אלון כבר חרך את המסך ב"שתי אצבעות מצידון", סרט המלחמה האנטי־מלחמתי שהפיקה יחידת ההסרטה של דובר צה"ל. בישראל של היום כבר אי־אפשר אפילו לדמיין סרט כזה.
חברות הגרעין שלי מקריית אתא, שלמדו עם אלון באותה כיתה, דיברו עליו בעיניים נוצצות מהתרגשות. הן סיפרו שחוץ מזה שהוא חתיך הורס ומפוצץ בכריזמה, כמו שכל אחד יכול לראות מייד – הוא גם חכם ורגיש, מצחיק וחבר טוב. מענטש, במלוא מובן המילה.
מיומו הראשון על הבמה הציבורית ולאורך כל העשורים הבאים – אלון אבוטבול היה הגבר שייצג את בני דורי, שמתקרבים או עברו לא מזמן את גיל 60
את כל התכונות הנאצלות הללו אלון הביא איתו לכל התפקידים שגילם בהמשך הקריירה העשירה שלו. מיומו הראשון על הבמה הציבורית ולאורך כל העשורים הבאים – אלון אבוטבול היה הגבר שייצג את בני דורי, שמתקרבים או עברו לא מזמן את גיל 60.
ב"מקום ליד הים" (שהוא הסתייג ממנו בהמשך) הוא היה שובר הלבבות הסקסי והמחרמן שכולנו רצינו להיות. ב"אחד משלנו" הוא חרך את המסך לצידם של דן תורן ז"ל ושרון אלכסנדר – שני שחקנים נוספים שהציגו מועמדות לתואר הגבר הישראלי החדש.
ב"הכוכב הכחול" הפסיכדלי של גור בנטביץ', אלון התחבר לרוח הזמן של הניינטיז, ממש כמו שייצג בשנות ה־80 את החייל הקרבי המתלבט של מלחמת לבנון הראשונה. הוא הביא למסך את הבלבול העירוני המתודלק בסמים של בני הדור הפוסט־טראומטי ממלחמת לבנון, שחזרו מוארים מהמסיבות בגואה.
שוב ושוב הוא גרף פרסים על מקבץ האיכויות הנדירות שהביא איתו לכל תפקיד שגילם – מ"לילסדה" של שמי זרחין, דרך "האסונות של נינה" של שבי גביזון, ועד "שבתות וחגים", הסדרה זוכת פרסי האקדמיה של רני בלייר, ארי פולמן, אורי סיון וחגי לוי – שהיטיבה ללכוד את החיים שלנו כבני 30 פלוס מינוס בתל אביב של סוף שנות ה־90.
בכל תחנת חיים שבני דורי עברו – אלון אבוטבול גילם את מי שהיינו, או שרצינו להיות, או שחששנו להיות.
למכור כריזמה להוליווד זה עסק מסובך הרבה יותר מלמכור קרח לאסקימוסים. בטח כשאתה כבר בסוף שנות ה־40, אב לארבעה ילדים, ועם מבטא זר. אבל מכריזמה כמו של אלון אבוטבול אפילו האמריקאים לא הצליחו להתעלם
נפגשנו שוב בחצר של בית הספר האנתרופוסופי זומר ברמת גן, שם למדו ארבעת ילדיו ושלושת ילדיי. ואחר כך שוב במהלך צילומי הסדרה "מגש הכסף" של דורון צברי (חברו הקרוב) ושלי. וכשנדמה היה שאין יותר הישג מקצועי שהוא לא השיג, אלון החליט לייצא ללוס אנג'לס את כל חבילת הכריזמה והכישרון שלו.
למכור כריזמה להוליווד זה עסק מסובך הרבה יותר מלמכור קרח לאסקימוסים. בטח כשאתה כבר בסוף שנות ה־40, אב לארבעה ילדים, ועם מבטא זר. אבל מכריזמה כמו של אלון אבוטבול אפילו האמריקאים לא הצליחו להתעלם. היא הגיעה איתו לכל הפרויקטים הבינלאומיים הרבים מספור שבהם נטל חלק, שהבולט בהם היה התפקיד הראשי כסוחר הסמים הישראלי לשעבר, אבי דרכסלר, בסדרת הפשע "שלג צח".
ואז הוא העמיד תערוכת ציורים בתל אביב (כי הוא גם היה צייר מחונן).
ואם זה לא מספיק, הוא החליט שרגע לפני סוף העשור השישי לחייו בא לו גם להיות זמר. אז הוא הוציא אלבום (מרתק ומיוחד). כל מי שזכו להיות בהופעה החגיגית שהעלה בבארבי עם חברי להקת "המסך הלבן" יעידו – שהוא גם יכול היה להיות כוכב רוק ענק, אם רק היה בוחר להתמקד במוזיקה.
הוא שרף את הבמה. ושוב אי־אפשר היה להוריד ממנו את העיניים.
וכאילו שכל מה שתואר פה לא מספיק, הוא גם סחב על כתפיו את "המלט" ב"הבימה", ואת "המלך ליר" בתיאטרון חיפה. ואז דילג ללונדון (ב־2022) כדי לככב על במות הווסט אנד לצידה של מירי מסיקה במחזמר "ביקור התזמורת" (וגם שם – הביקורות נמסו מהתרגשות).
"האלמנט הדמיוני הזה שנקרא 'זמן' הופך להיות יותר קצוב […] הזמן מתקצר. אתה קרוב יותר לפסגה. ואחרי הפסגה יגיע הזמן ליפול למטה". הבוקר, בחוף הבונים, נגמר הזמן של אלון אבוטבול על האדמה הזו
"הילדים כבר גדלו, יצאו מתחת לכנפיים. אני לבדי וחופשי", הוא אמר בראיון האחרון שלו ל־Ynet, באפריל השנה, "מצד אחד הגוף כבר לא מה שהיה פעם וצריך לשמור ולהזין אותו. האלמנט הדמיוני הזה שנקרא 'זמן' הופך להיות יותר קצוב […] הזמן מתקצר. אתה קרוב יותר לפסגה. ואחרי הפסגה יגיע הזמן ליפול למטה".
הבוקר, בחוף הבונים, נגמר הזמן של אלון אבוטבול על האדמה הזו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם