הספר "ערכים ודמוקרטיה" של משה מנשהוף (הוצאת מנדלי, כתב, 2025) הוא ספר דידקטי (מדי) אך בהיר וממצה.

"ערכים ודמוקרטיה" בוחן את הקבוצתיות הערכית והרעיונית ודן בסיבות יסודיות לקיומן של קבוצתיות וקוטביות בחברה שלנו ובאחרות. ליבת הטענות היא ההנחה שקבוצות ערכיות ומוסריות שונות אוחזות בדעות, באמונות ובערכים שונים, ולא בטוח שיימצא אפילו רעיון אחד או ערך מסוים שיהיה מקובל על כל האנשים בכל הקבוצות. במילים אחרות, אין מוסר אוניברסלי שיהיה מקובל על כל אדם באשר הוא אדם.

ליבת הטענה היא שקבוצות ערכיות ומוסריות שונות אוחזות בדעות ובאמונות שונות, ולא בטוח שיימצא אפילו רעיון או ערך אחד שיהיה מקובל על כולם. במילים אחרות, אין מוסר אוניברסלי שיהיה מקובל על כל אדם

כשאין תלם מוסרי אוניברסלי ולכל קבוצה יש תלם מוסרי ומקור סמכות ערכי ומוסרי משלה, וכשיש שאיפה לתת ביטוי לכל ערך, אין ברירה אלא להתנהל במסגרת דמוקרטית. "כדי לאפשר את מגוון הדעות ואת האינטראקציה ביניהן צריך דמוקרטיה" (עמ' 128). כלומר הדמוקרטיה הינה בגדר "מנגנון לניהול דעות" (עמ' 131) וזה שונה מהתפיסה המקובלת של הדמוקרטיה הנסבה על ערך השוויון בראש וראשונה.

עטיפת הספר "ערכים ודמוקרטיה" של משה מנשהוף

ברם במקום אחר הוא כותב עליה בהקשר של רצון העם, כי הרעיון המרכזי ואולי העיקרי שלה הוא מתן האפשרות לרצון העם להתבטא במדיניות ציבורית (עמ' 132). וכעבור עמוד הוא מאבחן אותה בחופש ההצבעה לפי הרצון העצמי "ולא בהשפעתם של אינטרסים זרים" (עמ' 133) – שכמובן קשה לנטרלם.  

מנשהוף חוזר בספר מספר פעמים על טענה, אותה הוא מבקר, ש"משמעותה של דמוקרטיה מתגוננת היא להגן על הדמוקרטיה באמצעות פגיעה בה" (עמ' 150). מחד הוא כותב שדמוקרטיה מתגוננת נדרשת כשיש איום על הדמוקרטיה, כשמישהו טוען שלקבוצה המתחרה בקבוצה שלו יש כוונה לבטל את הדמוקרטיה, או שלא מדובר רק בכוונה אלא שהקבוצה המתחרה פועלת ממש לפגיעה בדמוקרטיה" (עמ' 150). ברם הטענה הופכת לאבסורדית בשל טענה נוספת הגורסת ש"אי אפשר לטעון שמגינים על הדמוקרטיה באמצעות פגיעה בה, כפי שאי אפשר להתיימר להציל את הספרות באמצעות שריפת ספרים" (עמ' 151).

בדיונו בדמוקרטיה הוא עוסק בליברליזם, תוך בלבול מושגים, מעצם קביעתו ש"התוצר דמוקרטיה ליברלית הוא תולדה של בלבול מושגים או של אי הבנה מהי דמוקרטיה ומהו ליברליזם. חופש ושיוון הם ערכים, ליברליזם הוא אמונה או אידיאולוגיה, ודמוקרטיה היא אמצעי או שיטת לניהול חברה או מדינה שמאפשרת משחק הוגן בריבוי ערכים, דעות ואמונות-דמוקרטיה ליברלית אינה דמוקרטית וספק עם היא ליברלית" (עמ' 179).

כשאין תלם מוסרי אוניברסלי ולכל קבוצה מקור סמכות ערכי משלה, נדרשת מסגרת דמוקרטית. כלומר הדמוקרטיה היא "מנגנון לניהול דעות", בשונה מהתפיסה המקובלת של דמוקרטיה שעיקרה ערך השוויון

אולם בספרות המקובלת במדע המדינה – הדמוקרטיה והליברליזם הן שתי מסורות שונות, שהתאחדו במדינה המודרנית, היא הדמוקרטיה הליברלית, שערכיה הם: חופש שוויון ואחווה – והיא שונה מהותית מהדמוקרטיה המבנית הפרוצדורלית המאופיינת בבחירות כלליות, שוות וחשאיות. כך תופס המחבר את הדמוקרטיה.

מעבר לדיון בדמוקרטיה ובליברליזם, ראוי להדגיש שהספר עוסק בעיקרו במוסר ולא באידיאולוגיות. המחבר משווה בין המדע למוסר ועומד על השוני בין הקידמה המדעית והטכנולוגית לבין המוסר באשר "בתחומים מוסריים, ערכים וחברתיים אין קריטריון טיוב כפי שקיים בתחומי מדע וטכנולוגיה". "בתחומים מוסר וערכים אין (ערך) יעיל יותר" (עמ' 23).

ברם, קיים מוסר תועלתי מדיד מבית מדרשו של ג'רמי בנתהאם, מייסד הזרם האוטיליטריסטי, הגורס שהמעשה הנכון הוא המעשה המביא את מרב האושר למרב האנשים. אך תפיסה זו אינה מקובלת בפילוסופיה והיא נדחקה ע"י עמנואל קאנט שקבע את הקריטריון לרוח הנאורות ב"צו הקטגורי", הגורס שעליך לעשות מעשיך "רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי" (עמ'78).

מנשהוף עומד על כך ש"הקריטריון שקאנט דורש לציווי המוסרי הוא קריטריון צורני בלבד, אשר אינו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר. כלומר קריטריון זה מוביל לניהליזם מוסרי, שבו אפשר לנסח כל עקרון, גם אם הוא אכזרי ביותר"(עמ' 79).

אך המחבר ממהר לעמוד על כך שקאנט היה ער לניהליזם של הצו ולכן הוסיף את הטיעון "בדבר היותו של האדם 'יש רציונלי', כלומר יצור בעל תבונה שהוא תכלית כשלעצמו, לכן תכלית מוחלטת" (עמ' 80).

קאנט מהווה ציון דרך בתולדות הנאורות שלפיה "האדם יפתור את הבעיות שלו בעזרת חשיבה רציונלית, מדעית ומחקרית, ואין לו עוד צורך בכוחות עליונים" (עמ' 38). בעידן הנאורות שהתפרש על המאות ה-17 וה-18 שרתה האמונה ש"החשיבה הרציונלית והתפיסה המדעית מנגישות לאדם הבנות וידיעות שמייתרות ואף מסירות כליל את הצורך באמונות ודעות קדומות כמו האמונה באלוהים" (עמ' 37).

בספרות המקובלת במדע המדינה – הדמוקרטיה והליברליזם הן שתי מסורות שונות, שהתאחדו במדינה המודרנית, היא הדמוקרטיה הליברלית, שערכיה: חופש שוויון ואחווה – בשונה מהדמוקרטיה המבנית

מנשהוף, ההופך כל אבן מושגית בדיונו, מסביר שאחת הטענות נגד הנאורות שהיא הדגישה יתר על המידה את הרציונליות והמדע על חשבון צורות אחרות של ידע כמו "אינטואיציה, רגש ותובנה רוחנית" (עמ' 49).

מבקרי הנאורות מצביעים על המורשת של הקולוניאליזם, האימפריאליזם והניצול שליוו את התפשטות האידיאליזם של הנאורות ו"טוענים כי אלה הם עדות לכך שאמונתה של הנאורות בקדמה ובשלמות הטבע האנושי הייתה מוגזמת".

"לדעתי", מבהיר המחבר, "הדרישה לחשיבה רציונלית מבוססת מחקר איננה בעייתית כשלעצמה, אלא הגזירה של הדרישה הזאת מתחומי המדע והטכנולוגיה לתחומי מוסר וערכים היא בעייתית.

ראשית נושאי המחקר בתחומי מוסר וערכים אינם מדידים, ואין אפשרות לקבוע מה נכון יותר על פי קריטריון תועלתי או כל קריטריון אוניברסלי או אובייקטיבי בלתי תלוי באחר" (עמ' 50.).

במקום סיכום, אביא טענות מרכזיות של המחבר. טענתו הבסיסית היא שאין תלם מוסרי אוניברסלי באשר אין תשובה נכונה מהו טוב "כלומר אין תלם שעל פיו ניתן למדוד את נכונות ההחלטות והמעשים שלנו מבחינה מוסרית" (עמ' 100).

חופש ושוויון "מסמנים את הטוב ומוכרים כתלם המוסרי עבור האנושות. הם כמו דגלים שכביכול ברורים לכול ומוצבים במסלול התלם המוסרי" (עמ' 91). אך בדיונו בתלם המוסרי משאיר המחבר את המושג שרוי באי בהירות מסוימת, באשר התלם מהווה קריטריון אובייקטיבי כשלעצמו, בעוד שהמחבר עומד על מהותו הסמלית לאמור: "ייתכן שהטוב, הצדק והמוסרי וכדומה מצביעים על אפשרות שבה יש כיוון כללי שאקרא לו 'תלם מוסרי'. ואם תלם זה יהיה קיים, אולי אפשר לומר כי הטוב והרע נקבעים בסופו של דבר לפי ההתאמה או אי ההתאמה לתלם מוסרי" (עמ' 72).

מנשהוף, ההופך כל אבן מושגית בדיונו, מסביר שאחת הטענות נגד הנאורות שהיא הדגישה יתר על המידה את הרציונליות והמדע על חשבון צורות אחרות של ידע כמו "אינטואיציה, רגש ותובנה רוחנית"

במקום אחר הוא מסביר ש"האמונה שיש תלם מוסרי, משמעה שאפשר לקבוע  על פיו מה נכון מוסרית ומה לא". אך מייד מגיעה ההפרכה הרעיונית, באשר המחבר כותב ש"אם יש תלם מוסרי יש מקור סמכות. ראשית הרעיון המרכזי של התלם המוסרי מתווה כיוון למקור סמכות. … אבל כפי שכתבתי אין תלם מוסרי. ולכן מה קורה כשאין תלם מוסרי או כשלכל אחד תלם משלו?" (עמ' 103). עוד בהקשר זה הוא כותב: "אין מקור סמכות אוניברסלית ואין תלם מוסרי אוניברסלי. לכל קבוצה מקור סמכות ותלם מוסרי משלה. וצדק מי שאמר שאתיקה היא אתניקה" (עמ' 96).

המחבר אינו מסתפק בכך ומוסיף עוד רובד להגדרה האתית: "מצד אחד אין שיקול מוסרי מוחלט או אובייקטיבי, ומצד שני, בכל סביבה ערכית תרבותית יש דברים אסורים במובהק. אם זאת, עלינו לדעת כי בסופו של דבר הכול תלוי בחינוך של מי שקובע את האיסור. אפשר שהוא יקבע זאת כי הוא בצד זה או בצד אחר בפוליטיקה פנימית, ואפשר שזה יהיה איסור מובהק וברור לשני הצדדים" (עמ' 121). במילים אחרות התלם המוסרי הוא פרי חינוך ותרבות נרכשת ואינו בגדר מוסר אובייקטיבי אוניברסלי.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.