• תמונה קבוצתית של סוהרים  ממוצא אתני גרמני במחנה הריכוז בלז'ץ, שאחד מהם מנגן במנדולינה. הגרמנים האתניים האלה שירתו כקצינים ביחידת השמירה טרווינקי במחנה הריכוז בלז'ץ (צילום: באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה)
    באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה
  • ג'ון דמיאניוק מוסגר מארצות הברית לישראל, פברואר 1986 (צילום: AP Photo/Nash, file)
    AP Photo/Nash, file
  • קצין האס-אס גרופנפיהרר יורגן שטרופ מדריך כוח עזר משטרתי אוקראיני (אנשי טרווניקי), ורשה, פולין, 1943 (צילום: באדיבות יד ושם)
    באדיבות יד ושם
  • שני צריפים ומגדל מים במבט על מחנה האימונים בטרווניקי. טרווניקי היה הן שמו של מחנה האימונים של האס-אס והן שמה של היחידה. המחנה הוקם בסמוך לכפר טרווניקי, כ-30 ק"מ מלובלין (צילום: באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה)
    באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה

דמיאניוק לא לבד הנאצים שירדו למחתרת בארה"ב

הסדרה הדוקומנטרית על ג'ון דמיאניוק החזירה לכותרות את הקצינים האוקראינים שסייעו לגרמנים ונמלטו לארצות הברית ● העיתונאית החוקרת דבי צנזיפר יצאה למסע ספרותי בעקבות אחרוני הנאצים באמריקה - והניסיונות (הכושלים, ברובם) להעמיד אותם לדין ● "זה בלתי נתפס שהפושעים האלה יכלו לחיות בשלווה על אדמת ארצות הברית, לגדל משפחות, לקבל קצבאות ביטוח לאומי ולפרוש לגמלאות"

ג'ק (ג'ייקוב) ריימר היה מוכר חטיפי תפוח אדמה ומנהל מסעדה בפנסיה שחי בניו יורק. הוא גם היה פושע מלחמה שהוכשר בידי האס-אס במחנה טרווניקי, ליד לובלין שבפולין, כדי לקחת חלק בהשמדת יהודי אירופה.

המשרד לחקירות מיוחדות במחלקת המשפטים של ארצות הברית עמל במשך עשורים על העמדתו לדין של ריימר ושלילת אזרחותו האמריקאית, אך בסופו של דבר הוא מת על אדמת ארצות הברית בשנת 2005, לפני שגורש לגרמניה.

המקרה של ריימר איננו יוצא דופן. למרות שרבים ממאמצי הממשל האמריקאי לשלילת אזרחותם של הפושעים הנאצים הללו נחלו הצלחה, עמדו בפניו מכשולים רבים בניסיון לגרש אותם מארצות הברית.

ארצות הברית נתקלה בהתנגדות מצד פרשנים פוליטיים וקבוצות מהגרים, ומשמעותי מכך, בהיעדר שיתוף פעולה מצד גרמניה, אוסטריה ומדינות אחרות שסירבו לקבל את אותם אנשים חזרה אל תחומן. למעשה, המבצע לגירושו של סוהר טרווניקי האחרון שנותר בחיים, ב-2018, היה הצלחה נדירה.

תמונת הזיהוי של ג'ייקוס ריימר מטרווניקי (צילום: מחלקת המשפטים של ארצות הברית)
תמונת הזיהוי של ג'ייקוס ריימר מטרווניקי (צילום: מחלקת המשפטים של ארצות הברית)

"התקשיתי להאמין שזה המקרה"

מאמציו של המשרד לחקירות מיוחדות – לזהות, להעמיד לדין ולגרש את ריימר וסוהרים נאצים אחרים שאומנו בטרווינקי (בהם ג'ון דמיאניוק הידוע לשמצה) -מתוארים בספרה החדש והמצוין של העיתונאית החוקרת דבי צנזיפר.

מספר הזיהוי של ריימר ברשימת התורנויות של סוהרי טרווניקי היא 865, ושמו של הספר הוא "אזרח 865: המצוד אחר חייליו הנסתרים של היטלר באמריקה".

הספר של צנזיפר, זוכת פרס פוליצר, הוא עבודת מחקר היסטורית שקשה להניח מהיד. הספר מתאר לא רק את עבודתו הדקדקנית של המשרד לחקירות מיוחדות, אלא גם את חייהם האישיים של המשפטנים וההיסטוריונים שמאיישים אותו.

"הרעיון שהפושעים הנאצים האלה יכולים לחיות בשלווה על אדמת ארצות הברית ולגדל משפחות, לקבל קצבאות פנסיה וביטוח לאומי ולפרוש לגמלאות בשלווה וברוגע אחרי כל מה שידעתי על המלחמה, היה בלתי נתפס"

המשרד לחקירות מיוחדות הוקם ב-1979, וב-2010 מוזג עם המדור לביטחון פנים במחלקת המשפטים, לכדי יחידה חדשה של החטיבה הפלילית – המדור לזכויות אדם ותביעות מיוחדות.

כיום, צנזיפר משמשת כמנהלת התכנית לעיתונאות חוקרת בבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, וכותבת עבור ה"וושינגטון פוסט". היא שוחחה איתנו על הגורמים שהניעו אותה להתחיל במחקר על נושא כה מאתגר.

"הרעיון שהפושעים הנאצים האלה יכולים לחיות בשלווה על אדמת ארצות הברית ולגדל משפחות, לקבל קצבאות פנסיה וביטוח לאומי ולפרוש לגמלאות בשלווה וברוגע אחרי כל מה שידעתי על המלחמה – על מה שחיילים אמריקאים הקריבו ועל מה שקרה ליהודים – היה בלתי נתפס. התקשיתי להאמין שזה המקרה, ורציתי לדעת על כך יותר", אומרת צנזיפר, 49.

צנזיפר לא שמעה על טרווניקי מעולם קודם לכן, למרות שנהגה ללכת לבית כנסת קונסרבטיבי בפילדלפיה בצעירותה ולקחה קורס על השואה באוניברסיטה.

רק הודות לשיחה מקרית עם משפטן ממחלקת המשפטים במסיבת הסילבסטר של 2016 היא שמעה על המחנה, שבו אנשי אס-אס אימנו יותר מ-5,000 שבויים סובייטים ואזרחים אוקראינים (חלקם ממוצא אתני גרמני) בין 1941 ל-1944.

אותם אנשי טרווניקי סייעו לנאצים לרצוח של 1.7 מיליון יהודים פולנים כששירתו כסוהרים במחנות הריכוז והמוות בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ, והשתתפו במבצעים לחיסול גטאות רבים, בכלל זאת בוורשה, בקרקוב ובלובלין.

לאחר השיחה המעניינת, גם אם קודרת, במסיבה, צנזיפר קבעה פגישה עם ההיסטוריונית של מוזיאון ארצות הברית לחקר השואה, ד"ר אליזבת (ברי) וייט, שעבדה שנים רבות כהיסטוריונית במשרד לחקירות מיוחדות.

וייט סיפרה לצנזיפר על נסיעת מפתח שערכה עם עמיתה מהמשרד לחקירות מיוחדות, ההיסטוריון ד"ר פיטר בלאק, לפראג ב-1990.

זה היה זמן קצר לאחר נפילת מסך הברזל, וחוקרים מערביים השיגו סוף סוף גישה לארכיונים במזרח אירופה, שהכילו מסמכים ממלחמת העולם השנייה.

"היא סיפרה לי איך הם ישבו במרתפי הארכיונים המאובקים האלה, ומצאו שם רשימת תורנויות מ-1945 שחשפה את שמותיהם של 700 אנשי טרווניקי.

"כשהקשבתי לברי מתארת איך היא ופיטר זיהו חלק מהשמות, מפני שאלה היו אנשים שחיו כבר שנים בארצות הברית, הרגשתי צמרמורת", מספרת צנזיפר.

"אחרי השיחה עם ברי, הרגשתי מחויבת לזה", אומרת צנזיפר על המחקר שערכה והספר שכתבה. כבר נכתבו בעבר ספרים על ציידי נאצים, ובפרט על המשרד לחקירות מיוחדות, אך ספרה הוא הראשון שפונה לקהל הרחב ומתמקד במאמצי המשרד להביא את אנשי טרווניקי לדין – או קרוב לכך ככל האפשר.

קצין האס-אס גרופנפיהרר יורגן שטרופ מדריך כוח עזר משטרתי אוקראיני (אנשי טרווניקי), ורשה, פולין, 1943 (צילום: באדיבות יד ושם)
קצין אס-אס מדריך כוח עזר משטרתי אוקראיני (אנשי טרווניקי), ורשה, פולין, 1943 (צילום: באדיבות יד ושם)

לארצות הברית אין סמכות שיפוטית

מכיוון שלארצות הברית אין סמכות שיפוטית להגיש כתבי אישום פליליים נגד אותם אנשים, המשרד לחקירות מיוחדות ניסה לבנות תביעה אזרחית כדי לשלול מהם את אזרחותם האמריקאית, בגין הונאה בבקשות שהגישו לאשרות הגירה.

לדברי צנזיפר, היא לא הייתה יכולה לכתוב את "אזרח 865" ללא עזרתן הנדיבה של דמויות מפתח מהמשרד לחקירות מיוחדות, כמו בלאק, וייט והמנהל המשפטי לשעבר של המשרד, אלי רוזנבאום.

"קיימתי איתם ראיונות של שעות", היא מספרת. "פיטר ישב איתי לפחות 15 פעמים, כל פעם במשך 3 שעות לפחות, רק כדי לעזור לי להבין את ההיסטוריה.

"את יכולה לחפש את ההיסטוריה ולמצוא קצת פה, קצת שם, אבל אין מקור כתוב אחד מקיף להיסטוריה של טרווינקי. לא קל לחקור אותה. הרבה מההיסטוריה נמצאת בזיכרון של פיטר, מכיוון שהוא ליקט אותה ממקורות שונים.

"וכמובן, החלק של המשרד לחקירות מסוימות נמצא בזיכרון של פיטר ושל ברי. אז הייתי צריכה לשבת איתם במשך שעות על גבי שעות במשך שנתיים וחצי".

דבי צנזיפר (צילום: אריקה לנד)
דבי צנזיפר (צילום: אריקה לנד)

צנזיפר קיבלה גישה למסמכים מסווגים ואף ביקרה בכמה מקומות מרכזיים שמוזכרים בספרה, כמו ורשה, לובלין וטרווניקי, כדי שתוכל לדווח מהשטח.

היא שחזרה את צעדיהם של ההיסטוריונים של המשרד לחקירות מיוחדות בפראג, ובחנה גם היא את מסמך המפתח לחקירה סביב טרווניקי.

"מצאתי את אותה רשימה מקורית שהם מצאו. לבשתי כפפות לבנות והחזקתי אותה בידי", אומרת צנזיפר.

כדי לעורר עניין אצל הקורא, עלילת ספרה נעה קדימה ואחורה בזמן, בין סיפוריהם של ג'ייקוב ריימר ושל שני צעירים יהודים מלובלין, פליקס ווֹיצ'יק ולוצ'ינה סטרייבסקה, ששרדו את המלחמה למרות שעמדו לא פעם בפני המוות.

בני הזוג, שנישאו בגטו ורשה והיו הניצולים היחידים מקרב בני משפחותיהם, היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה כדי להתחיל שם בחיים חדשים.

"זה ממש מקומם שהזוג היהודי הזה עשה כל כך הרבה בשביל להימלט מהנאצים, ובסופו של דבר מצא את עצמו חי בין כמה פושעים נאצים כאן בארצות הברית. זאת פשוט נראתה כמו דרך מתבקשת לספר את הסיפור"

צנזיפר בחרה לבנות את הספר בצורה הזאת כשהבינה שריימר היה תמיד צעד אחד מאחורי פליקס ולוצ'ינה.

"התוודעתי לסיפור של פליקס ולוצ'ינה", היא מספרת. "מעולם לא פגשתי אותם, אבל אני מרגישה כאילו הכרתי אותם, ובני המשפחה שלהם תמכו בי מאוד כשהם סיפרו לי את הסיפור שלהם. ניסיתי לשחזר את המסלול שלהם בפולין הכבושה.

"וכפי שגיליתי, ריימר עשה למעשה את אותו המסלול, כך שזה עזר לי למזג את שני הסיפורים. הם היו מלובלין והוא היה מלובלין. הם נשלחו לגטו ורשה, וריימר סייע בחיסול הגטו. הם הגיעו לארצות הברית, ובתוך שנה גם ריימר הגיע אליה.

"זה ממש מקומם שהזוג היהודי הזה עשה כל כך הרבה בשביל להימלט מהנאצים, ובסופו של דבר מצא את עצמו חי בין כמה פושעים נאצים כאן בארצות הברית. זאת פשוט נראתה כמו דרך מתבקשת לספר את החלק הזה של הספר".

שני צריפים ומגדל מים במבט על מחנה האימונים בטרווניקי. טרווניקי היה הן שמו של מחנה האימונים של האס-אס והן שמה של היחידה. המחנה הוקם בסמוך לכפר טרווניקי, כ-30 ק"מ מלובלין (צילום: באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה)
שני צריפים ומגדל מים במבט על מחנה האימונים בטרווניקי. טרווניקי היה הן שמו של מחנה האימונים של האס-אס והן שמה של היחידה. המחנה הוקם בסמוך לכפר טרווניקי, כ-30 ק"מ מלובלין (צילום: באדיבות מוזיאון ארה"ב לחקר השואה)

החיים עצמם

צנזיפר, שסקרנותה התעוררה בנוגע לשאלה כיצד ההיסטוריונים והמשפטנים של המשרד לחקירות מיוחדות מצליחים לנהל חיים רגילים לכאורה בעודם עוסקים מבוקר עד ערב בזוועות השואה, מתארת בספר גם את את הרקע האישי שלהם.

"רציתי שהקוראים יבינו שיש להם חיים, משפחות והתמודדויות משלהם, ועדיין הם מסוגלים לעשות את העבודה הזאת, כשהם נלחמים באופוזיציה פוליטית, מתמודדים עם ההתנגדויות של גרמניה ושל מדינות אחרות, מנהלים מרוץ כנגד הזמן ומנסים להשיג תמיכה ציבורית כשהם מגישים כתבי אישום נגד קשישים. רציתי שהקוראים יבינו את מי שמאחורי השליחות הזאת", היא אומרת.

צנזיפר ציפתה לחשוף משרד של "נושאי צלב", בייחוד עובדיו היהודים של משרד החקירות. אולם הדימוי הזה אינו תואם לאנשים שהיא למדה להכיר.

"את לא יכולה להעמיד אדם לדין על סמך פשעים שהתרחשו לפני עשורים, אלא אם את מבינה את העולם שבו התרחשו הפשעים האלה. ההיסטוריונים סיפקו את ההקשר שנדרש להבנת מעשיהם של אותם רוצחים"

"פיטר וההיסטוריונים האחרים רצו להעמיד על דיוקן את העובדות ההיסטוריות, יהיו אשר יהיו. פיטר מאמין, כמו היסטוריונים אחרים, שאנחנו יכולים למנוע מדברים איומים להתרחש בעתיד אם נבין את העבר. כך שאף אחד מהם לא היו נחוש להביא את אותם אנשים לדין בכל מחיר – לפחות אלה שאני פגשתי.

"הם רצו לדעת את העובדות המדויקות, הם רצו להבין את ההיסטוריה ולעשות את זה בצורה קפדנית. הם לא הסתובבו ואמרו, 'תפסנו אותך, תפסנו אותך'. זה לא האופי של המשרד", היא אומרת.

"אזרח 865: המצוד אחר חייליו הנסתרים של היטלר באמריקה" מאת דבי צנזיפר (צילום: Hachette Books)
"אזרח 865: המצוד אחר חייליו הנסתרים של היטלר באמריקה" מאת דבי צנזיפר (צילום: Hachette Books)

צנזיפר רצתה להפנות זרקור אל ההיסטוריונים של המשרד ולהבליט את שיתוף הפעולה הקרוב ביניהם לבין התובעים. המשפטנים נוטים להיות הפָּנים של מקרים כאלה, וצנזיפר רצתה להראות את תרומת ההיסטוריונים.

"את לא יכולה להעמיד אדם לדין על סמך פשעים שהתרחשו לפני עשורים, אלא אם את מבינה את העולם שבו התרחשו הפשעים האלה. ההיסטוריונים סיפקו את ההקשר שנדרש להבנת מעשיהם של אותם רוצחים.

"חלק מהתובעים, כמו נד סטוטמן, לקחו איתם את ההיסטוריונים לכל מקום. ההיסטוריונים יכלו להצביע על שקרים בהודאות או בתיאורים שסיפקו אותם אנשים, מפני שהם הבינו את ההיסטוריה", אומרת צנזיפר.

הידיעה שעובדיו של המשרד לחקירות מיוחדות ויתרו על קריירות מכניסות הרבה יותר לטובת העבודה הקשה הזאת עוררה בצנזיפר השראה.

ג'ון דמיאניוק מוסגר מארצות הברית לישראל, פברואר 1986 (צילום: AP Photo/Nash, file)
ג'ון דמיאניוק מוסגר מארצות הברית לישראל, פברואר 1986 (צילום: AP Photo/Nash, file)

החוקר ששילם בחייו

אחד מעובדי המשרד הקריב הרבה יותר מאשר אפשרות לעבודה בשכר גבוה יותר. התובע מייקל ברנשטיין קיפח את חייו בטיסת פאן אם 103, הטיסה שהופלה ב-1988 על ידי טרוריסטים במה שנודע לאחר מכן כ"פרשת לוקרבי".

ברנשטיין, 36 במותו, היה בדרכו חזרה לוושינגטון מפגישה שבה ממשלת אוסטריה חתמה סוף סוף על הסכמה לקבל חזרה פושעי מלחמה נאצים.

בתחילה האוסטרים דחו בבוז את הרעיון של הסכם גירוש, אבל עד 1988 הם שינו את דעתם. לאחר משא ומתן בוושינגטון שהסתיים ללא תוצאות, האוסטרים התעקשו על קיום פגישה נוספת בווינה.

ברנשטיין טס לשם והשיג ניצחון חיוני עבור המשרד לחקירות מיוחדות, אבל הוא מעולם לא שב הביתה לחג החנוכה כפי שהבטיח לילדיו.

עוד 1,426 מילים
סגירה