הרגשה עמומה של שונות

לוק ועמית לב ברינקר
לוק ועמית לב ברינקר

אני לא יכול להגיד בוודאות שהיו אלה החיים שהובילו אותי לכאן, או שאולי כן. נולדתי ב-1982, בבית החולים "תל השומר" למשפחה פתח תקוואית רגילה לחלוטין – אבא, אמא ואחות גדולה.

הייתי הילד הרגיש, זה שבוכה וזה היה לגמרי בסדר, לא יותר מדי "גבריות רעילה" של שנות ה-80. הילד ששומע גור חתולים מיילל באמצע הלילה ורץ לחפש אותו ולראות שיש לו אוכל ואמא לא נטשה אותו.

הפכתי לנער די מעצבן, אני מודה, עם להט מהפכני נגד שיעורי בית וסחיבת ספרים כבדים, נגד לימודים עד שעה מאוחרת ונגד עונשים של מורים. לא היה שיעור אנגלית אחד בחטיבת הביניים שבו לא התווכחתי עם המורה על שיעורים, או שיעור אזרחות אחד בתיכון שבו לא ניהלתי ויכוח שוצף עם המורה – היא על ה"תשקורת" ואני על תקוות לשלום וכל מיני דברים שעוד היו אפשריים בשנות ה-90.

אז אתן יכולות לתאר לעצמכם, גבירותיי, רבותיי, כל מי שלא זה ולא זה ומי שגם וגם, במה מדובר. ילד ונער עם חוש צדק מפותח ויכולת התבטאות טובה שעסק רבות בחירפון צוות ההוראה בבתי הספר בו הוא למד עד-נוזיאום, כמו שאומרים.

מתישהו בסוף התקופה הזאת התווספה לעניין הזה גם הרגשה עמומה של שונות שהתחזקה עם הזמן, עד שניחתה עלי ההבנה שאני נמשך מינית לגברים. אני אומר ניחתה כאילו שהגוף, המוח והסביבה שלי לא היבהבו באורות אדומים (טוב, בצבעי הקשת) שאני הומו. 

מתישהו התווספה גם הרגשה עמומה של שונות שהתחזקה עם הזמן, עד שניחתה עלי ההבנה שאני נמשך מינית לגברים. אני אומר ניחתה כאילו שהגוף, המוח והסביבה שלי לא היבהבו שאני הומו

פה כבר נתקלתי בבעיה, כי להיות הומו זה קצת מביך. לא שאמרו לי את זה בבית או משהו, אבל ראיתי מספיק טלוויזיה בשביל להבין את זה לבד, ופה סיגלתי לעצמי כבר תודעת קרב.

לא פלא, אם כך, שהיציאה הסופית שלי מהארון הייתה בדיוק כשירושלים בערה סביב מצעד הגאווה העולמי שמעולם לא התרחש, ואני, כסטודנט באוניברסיטה העברית, ראיתי את המורה שלי לאנגלית בראש העיר אורי לופוליאנסקי, ולא יכולתי לשתוק.

אבל מכל המסביב הזה לא אמרתי מה זה ה"כאן" שהגעתי אליו, ואולי זה דורש ביאור – ה"כאן" הזה הוא המשיכה המוזרה הזאת להבין את החלקים המוחלשים יותר בחברה, ה"שקופים" כמו שהיה נהוג להגיד לפני שפוליטיקאי ציני אחד ניכס את זה לעצמו.

פה כבר נתקלתי בבעיה, כי להיות הומו זה קצת מביך. לא שאמרו לי את זה בבית או משהו, אבל ראיתי מספיק טלוויזיה בשביל להבין לבד, ופה סיגלתי לעצמי כבר תודעת קרב

ניסיתי להתעניין בנושא עם הפסיכולוגית שלי פעם, אבל אני לא חושב שהגענו לתשובה חד משמעית. אני נוטה לייחס את זה לחינוך מהבית, בן לאמא שחלום חייה היה להיות מורה לחינוך מיוחד עוד כשהייתה ילדה ועוסקת בכך עד היום גם אחרי שיצאה לפנסיה, ובן לאבא שהיה איש של עבודה ומוסר, אבא של פעם, עם שריון קשיח אבל עם לב של עוגת שוקולד חמה.

אין ספק, לעובדה שאני שייך לקבוצת אוכלוסיה שהיא מיעוט מופלה יש משמעות עצומה, אבל גם בתוך האפליה והשנאה יש מדרג, ואני יכול להגיד שבתור הומו יהודי שגר בישראל, ממוצא אשכנזי, ממעמד סוציואקונומי טוב מאוד וממשפחה "נורמלית", אני משקיף על הרבה מהקבוצות האחרות בישראל ממרחק – וייתכן שהמרחק הזה, בשילוב עם רגשות האשם שמקננים ברבים מבני עדתי באופן מסורתי, הוא זה שהוביל אותי ל"כאן" הזה.

לעובדה שאני שייך לקבוצת אוכלוסיה שהיא מיעוט מופלה יש משמעות עצומה, אבל גם בתוך האפליה והשנאה יש מדרג. כהומו יהודי אשכנזי ממעמד סוציואקונומי טוב ומשפחה "נורמלית", אני משקיף על הרבה מהקבוצות האחרות בישראל ממרחק

ואולי זה קשור לזה שאני מזל בתולה, למרות שאני לא באמת מאמין באסטרולוגיה.

בכל מקרה, אני פה כדי לנסות ולהביא את הקול של אחרים.ות בלי לדבר בשמם.ן, כדי לנסות להאיר בפנס לפינות שאנחנו אוהבים להתעלם מהם כי הן לא נוחות לנו ומשבשות לנו את הרווחה שלנו.

אני פה כדי לנסות לשנות תופעות שממשיכות להתקיים כאילו אנחנו לא אוטוטו מתחילים עשור חדש (עוד חודש או עוד שנה, זה כבר ויכוח למתמטיקאיות, אני מניח) לפחות באמצעות ייצור שיח עליהן, ואני פה כדי לכעוס בצורה פרודוקטיבית.

אני עמית לב-ברינקר, ואני שונא שיעורים באנגלית ולהט"בופוביה.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 619 מילים
סגירה