רק בסוף הריאיון המרתק ורווי המחמאות (חלקן הלא מבוטל עצמיות) עם חתנו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, ושליחו המיוחד למזרח התיכון סטיב ויטקוף, הגיעה עיתונאית "60 דקות" לזלי סטהל לסוגיית ניגודי העניינים של השניים.
בן משפחה וחבר אישי של הנשיא, אנשי עסקים שמרוויחים הון מעסקי משפחותיהם עם מדינות המפרץ, מזיזים את הדיפלומטים והפוליטיקאים הצידה ורוקחים לבדם הסכמי הפסקת אש – מן הסוג שככל הנראה יעמיק עוד יותר את קשריהם העסקיים ואת רווחי משפחותיהם הטייקוניות.
היא עשתה זאת בזהירות ובחשש, כאילו הייתה חייבת לשאול, אך לא באמת רצתה בכך. היא התפתלה בניסוחים, ודיברה על "מראית עין" – לא על רווח מושחת לכאורה שאנשים פרטיים עושים מעסקי מלחמה ושלום.
"מה שאנשים רואים כניגודי עניינים, סטיב ואני קוראים לו ניסיון ויחסים של אמון שיש לנו ברחבי העולם", אמר קושנר. "אלמלא היו לסטיב ולי מערכות היחסים הללו, ההסכם שעזרנו לקדם לא היה מתרחש"
ויטקוף וקושנר בקושי מצמצו. שערה בפריזורה המוקפדת של השניים לא זזה ממקומה. הם סילקו מעליהם את הסוגיה הטורדנית והטרחנית כמו שמסלקים זבוב שחוצה לרגע את הפריים וממשיך הלאה במעופו.
"מה שאנשים רואים כניגודי עניינים, סטיב ואני קוראים לו ניסיון ויחסים של אמון שיש לנו ברחבי העולם", אמר קושנר. "אלמלא היו לסטיב ולי מערכות היחסים הללו, ההסכם שעזרנו לקדם לא היה מתרחש".
קשה שלא להסכים עם חתנו הנאה והחידתי של הנשיא, שביחד עם רעייתו נראה כמו זוג חלומות (של גיא פינס). וקשה גם שלא להרהר בערגה כמה טוב היינו מרגישים אילו במקום יאיר נתניהו ונתן אשל היו השניים הללו מייצגים את הפמליה הקרובה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם כבר הון־שלטון – לפחות כזה שבמקום מכונות רעל מגייס את קשריו לעשיית טוב.
אלא שוויטקוף וקושנר הם לא סתם נדבנים מצליחים שהתנדבו לסייע בזכות קשריהם בטוויית האריגים הדקים של הסכם מדיני. הם נערי הפוסטר של ההון־שלטון, ומגלמים באופן מושלם את חזון העולם החדש: לא עוד דיפלומטיה, הסדרים בילטרליים, הסכמות בין מדינות, אינטרסים פטריוטיים נקיים או אפילו קודים בסיסיים של אתיקה בניהול משאים ומתנים.
קשרי הון־שלטון לא נולדו עם טראמפ. אבל אם בעבר מעורבותם נעשתה מאחורי הקלעים, בשקט, וכאקט משלים – היום הם גם המתאבן וגם המנה העיקרית של הפעילות המדינית
הצדקנות האמריקאית – שחלק יאמרו שתמיד הייתה מעושה ומהונדסת – מן הסוג שהתרגלנו אליו מספרי ג'ק ראיין, לא רק מתה; היא נקברה קבורת חמור. במקומה הוכתרה אליטה חדשה של אוליגרכים, המנהלים את העולם מכוח כספם הבלתי נדלה וקשריהם האישיים עם מנהיגים – וללא בושה.
נכון שתמיד הסתופפו לצד מנהיגים אנשים עם כסף גדול יותר משל אלוהים. קשרי הון־שלטון לא נולדו עם טראמפ. אבל אם בעבר מעורבותם נעשתה מאחורי הקלעים, בשקט, וכאקט משלים לדיפלומטיה – היום הם גם המתאבן וגם המנה העיקרית של הפעילות המדינית.
וכשמגיע הקינוח, הם – לא הפוליטיקאים או המדינאים הרשמיים – מופיעים בכיכרות ומקבלים את קריאות ההידד. הקרדיט הולך ישירות לביזנסמן.
זוהי התפתחות מודרנית בעלת סממנים כמעט פיאודליים: אם הגביר בעיירה רוצה – לעם יהיה טוב. כדי שהחטופים ישובו בעסקת החטופים השנייה בתחילת השנה, היה צורך שמרים אדלסון – יורשת העצר של איל קזינו מפוקפק, פעם היהודי העשיר בעולם והתורם הגדול ביותר לנשיא אמריקאי בהיסטוריה – תדפוק על השולחן.
רק לפני עשור וחצי אדלסון היה אויבו של נשיא ארה"ב ומטרה לאחת החקירות הסבוכות ביותר של ה־FBI על שורה של עבירות פדרליות חמורות. לפני שנה בלבד, אלמנתו הפכה לתקוותם של ישראלים רבים – וכמעט לתקווה האחרונה של משפחות החטופים.
לנוכח הטבעיות שבה השיטה הזאת מתקבלת על ידי כל הצדדים – לרבות קטאר, חמאס וישראל – לא מפתיע שעיתונאית כמו סטהל זורמת עם העידן החדש
קושנר וויטקוף, שניהם בעלי קסם בלתי נדלה, לוקחים את המשוואה הזאת 30 צעדים קדימה: גם נפוטיזם, גם ניהול מגעים בינלאומיים עם גורמי טרור בחסות אנשי עסקים פעילים, וגם גאווה גלויה ביכולת להשתמש בקשרים שטוו כדי לייצר תוצאות בשטח.
לנוכח הטבעיות שבה השיטה הזאת מתקבלת על ידי כל הצדדים – לרבות קטאר, חמאס וישראל – לא מפתיע שעיתונאית כמו סטהל זורמת עם העידן החדש.
ואכן, מכאן יהיה קשה לחזור לאחור, גם אצלנו בלבנט. פתאום נוכחותו התמוהה של רון דרמר כמוציא ומביא שאיש בישראל לא באמת מכיר נראית טבעית; וההתמסרות המבישה של גורמים בכירים בלשכת ראש הממשלה לתפקידי ייעוץ בשכר למדינות מפוקפקות בעלות אינטרסים מנוגדים לישראל מתיישבת עם המגמה העולמית.
שהרי אם לבנו של ויטקוף מותר לשדל את קטאר להשקיע מיליארדי דולרים בעסקי הנדל"ן המשפחתיים בזמן שאביו מנהל עימה משא ומתן מדיני מטעם הנשיא – מדוע לישראל איינהורן מסרביה אסור להרוויח 18 אלף דולר בחודש בתמורה לייעוץ מהצד לאותה מדינה?
כמובן, ההשלכות של התרבות החדשה הזאת הן חלק מתמונה רחבה יותר של טשטוש גבולות בין אמת לשקר, ובין מה שנחשב מוסרי למה שלא. אם עידן ה"ווק" סימן גבולות נורמטיביים נוקשים מאי פעם, שנתפסו על ידי רבים כמופרזים ומופרכים – הרי שההתפכחות ממנו (שסייעה מאוד לבחירתו של דונלד טראמפ) כוללת אמונה שלא רק שכמעט הכול מותר, אלא שגם אין צורך להסביר למה.
אין עוד משמעות לקרקורי ה־It's not done של משפטנים, ועיתונאים אינם נדרשים עוד להתעמק בעובדות – די להם להתמסר לאדם הנכון, במקום הנכון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם