בתחילת דצמבר עברה שיירת טנקים ברחוב המרכזי של א-רקה, פעם בירה ומעוז של אנשי דאע"ש בצפון סוריה. הטנקים עוטרו בדגלי הפדרציה הרוסית, ודגל גדול בצבעי לבן-כחול-אדום הונף על אחד הבניינים בעיר, כסמל לנוכחות הרוסית בעיר.
אמנם לפני שנתיים שוחררה א-רקה על ידי כוחות הקואליציה הבינלאומית בסוריה. אבל עכשיו, הדגלים שמתנוססים בעיר, והחיילים שצועדים ברחובותיה, הם רוסים. כך חותמת רוסיה עשור של פעילות מואצת במזרח התיכון.
הדגלים המתנפנפים בא-רקה, מצטרפים לנשק הרוסי שהגיע לטורקיה ולאיראן, ולכור הגרעיני האזרחי שמקימה רוסיה בימים אלה במצרים. מוסקבה הצליחה להחזיר לעצמה את היוקרה שנהנתה ממנה בעבר, ולקבוע את כללי משחק חדשים באזור, כשהיא מובילה בריקוד הדיפלומטי שחקנים רבים.
הנסיגה הגדולה
בשנת 2002 הציעו כמה חנויות בשווקים של עזה תקליטורי וידאו, שעליהם התנוססו צילומים של ילדים פצועים מתבוססים בדמם, תחת הכותרים: "הפשעים של הרוסים בצ'צ'ניה", "השטן הרוסי בגרוזני", ו"המלחמה הרוסית נגד האסלאם". אלה שיקפו את התדמית הבעייתית שהייתה לרוסיה בעיני ערבים ומוסלמים.
באותה העת נתפסה רוסיה כמדינה חלשה, שאינה מסוגלת להשפיע על המתרחש במזרח התיכון, ובוודאי שלא לכפות את דעתה ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי, או למנוע את מלחמת עיראק שכה התנגדה לה.
מנגד, שתי מערכות צבאיות שניהלה רוסיה בצ'צ'ניה, תרמו לדימויה כ"אויבת המוסלמים". המדינה האתאיסטית דיכאה ביד ברזל את המורדים הצ'צ'נים המוסלמים, וכמעט שמחקה מעל פני האדמה את בירתה של צ'צ'ניה, גרוזני.
בשלהי שנות ה-2000 המדינות הערביות הסוניות נשענו באופן מובהק על ארה"ב, ורוסיה נותרה מחוץ למשחק. רק מעטים האמינו שעשור מאוחר יותר קשה יהיה לדמיין תהליך מדיני ללא מעורבות פעילה של רוסיה
רוסיה רק החלה להתאושש באותן שנים מההלם הגדול של שנות ה-90, "הפראיות", שבהן השתולל הפשע המאורגן ברחובות הערים, ואזרחי המדינה רעבו ללחם. נדמה היה כי רוסיה מרוכזת בעצמה ובשכנותיה הקרובות – גאורגיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות.
היא התמקדה בצמיחה כלכלית ובייצוב מעמדה בחצר האחורית, תוך שהיא מפעילה לחצים סמויים וגלויים נגד הרפובליקות הסובייטיות לשעבר להימנע מהצטרפות לברית נאט"ו, שבה היא רואה עד היום איום מרכזי לשלמותה ולביטחונה.
אבל מערבולת האירועים הדרמטיים שהתרחשו במזרח התיכון יצרו מציאות חדשה. בין השאר, הכוונה לעלייתו של האסלאם הפונדמנטליסטי כמחולל טרור, ו"מסע הצלב" שהכריז עליו הממשל האמריקאי, המלחמה האינסופית בעיראק ושינוי המאזן האזורי במפרץ הפרסי לטובת איראן, וכן היחלשות ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון, והשנאה הגוברת באזור כלפי ארה"ב.
ההשלכות של האירועים האלה לא איחרו לבוא, ורבים במזה"ת הביעו געגועים עזים לעולם הדו-קוטבי, שבו היה לרוסיה תפקיד נכבד.
במהלך התקופה הזאת סיקרתי את האזור באופן נרחב עבור ערוץ 9, ומכל עבר שמעתי קריאות לחזרה של רוסיה למזרח התיכון. במצרים דיברו אתי בערגה על "סכר אסואן שהוקם בסיוע של בריה"מ", ובמרוקו הביעו תקווה ל"התחזקותה של רוסיה באזור".
תרם לערגה הזו דימויו של הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, כ"איש החזק" שיכול להתנגד ללחצים שמפעילה ארה"ב, שדגליה התנוססו בשנות ה-2000 מירדן ועד פקיסטן.
השליטים באוטוקרטיות הערביות יכלו להיות בטוחים בדבר אחד: לרוסיה אין שום עניין לתמוך בשאיפות הדמוקרטיות של המפגינים או להגן על זכויות האדם במדינות אלה. אחרי הכל במוסקבה חששו מהאביב הערבי
בשנת 2002 כבר הפכה רוסיה לחלק של הקוורטט המזרח התיכוני, שעוסק בסוגיה הפלסטינית יחד עם ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם, אך היא מילאה בו תפקיד סמלי בלבד.
כמה שנים לאחר מכן, באביב של 2005, כבר הכריזה מוסקבה על כינוס ועידה בינלאומית גדולה בעניין השלום בין ישראל לפלסטינים, אך התכנית הזו מעולם לא המריאה.
ב-2006, לאחר זכייתה של תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, יזמה רוסיה ביקור מדיני של ראשי חמאס במוסקבה. אמנם ברוסיה רואים באחים המוסלמים ארגון טרור, אך חמאס, שצמח מאותו השורש, נחשב שחקן לגיטימי.
המדיניות הזאת, של ניהול יחסים תקינים וקרובים עם כל הצדדים, תמשיך ותאפיין את הפעילות הרוסית באזור במשך כל העשור.
ניכר היה שרוסיה מעוניינת לחזור ולהשפיע במזה"ת, אך בשלהי שנות ה-2000 המעורבות הרוסית עדיין הייתה מוגבלת למדי. המדינות הערביות הסוניות נשענו באופן מובהק על ארה"ב, ורוסיה נותרה מחוץ למשחק. רק מעטים האמינו שעשור מאוחר יותר קשה יהיה לדמיין תהליך מדיני משמעותי ללא מעורבותה הפעילה.
רעידת אדמה מזרח תיכונית
באופן סימבולי רוסיה החלה את העשור הנוכחי עם ביקורו הרשמי של הנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב (כיום רה"מ) בישראל ורשות הפלסטינית.
ואולם, השביתה של עובדי משרד החוץ הביאו לביטולו של הביקור בישראל ברגע אחרון, ומדבדב נאלץ להסתפק במפגש עם יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, ביריחו.
בעקבות הביקור שונה שמו של אחד הרחובות בעיר, לרחוב על שם דמיטרי מדבדב. כעבור שנתיים, לאחר ביקורו של פוטין ברמאללה, שונה שמו של אחד הרחובות בעיר לשמו של נשיא רוסיה.
לקראת סוף 2010 משהו חריג קרה בתוניסיה. מוכר ירקות אלמוני, מחמד בו-עזיזי, הצית את עצמו במחאה על החרמת עגלתו וסחורתו על ידי המשטרה המקומית, ובלי משים הבעיר את המדינה כולה.
פחות מחודש לאחר שהחלה מחאת ההמונים בתוניסיה, פרש מתפקידו הנשיא זין אל-עבידין בן-עלי, וברח עם משפחתו (כשהוא מצויד במזוודת עמוסות דולרים ותכשיטים) לערב הסעודית.
משם, כבר קצרה הדרך להתקוממויות נוספות במצרים, לוב, בחריין, תימן וסוריה. ארה"ב תמכה במחאה ובמפגינים שדרשו שינוי. רוסיה, לעומת זאת, שמרה על פרופיל נמוך, וקראה לשמור על השלטון "הלגיטימי" במדינות הללו.
מומחים רוסיים הרבו לדבר אז על סכנת האסלמיזציה באזור, ועל ההשלכות השליליות שצפויות להיות לתהליך הזה גם על הרפובליקות הקווקזיות, בעלות האוכלוסייה המוסלמית. הם קראו לגל המחאות בשם "המהפכות הצבעוניות", כשהם רומזים על המעורבות המערבית בהן.
המומחים מרוסיה השוו את ההתנהלות של נשיא ארה"ב ברק אובמה, לפעולות שנקט הנשיא ג'ימי קרטר כלפי איראן, בשנת 1979. "שניהם" – טענו המזרחנים והפוליטיקאים – "מאמינים במיתוס הדמוקרטי, שבכלל לא רלוונטי למזרח התיכון, במקום להיאחז ביסודות האיתנים – כלומר במשטרים האוטוריטריים 'הרכים' במצרים ובמדינות האחרות באזור".
באופן לא מפתיע, רוסיה תמיד מצאה שפה משותפת עם האוטוקרטים הערביים. גם לארה"ב היו מערכות יחסים קרובות ביותר עם האוטוקרטיות הערביות, אך במקרה של רוסיה השליטים יכלו להיות בטוחים בדבר אחד: לרוסיה אין שום עניין לתמוך בשאיפות הדמוקרטיות של המפגינים או להגן על זכויות האדם במדינות אלה.
אחרי הכל, במוסקבה חששו מהאביב הערבי ומהשינויים שהתופעה הזאת נושאת עמה, והמציאות האזורית בהחלט הדגימה זאת.
דווקא בצומת קריטית מבחינתה תמכה רוסיה בהחלטה מערבית. הכוונה היא ללוב, שרוסיה נחשבה לאחת התומכות הגדולות במשטר של מועמר קדאפי ולבעלת אינטרסים כלכליים נרחבים במדינה, ולמרות זאת תמכה בהחלטה להגן על אזרחי לוב ולהפציץ את מעוזיו ובסיסיו של קדאפי.
בעקבות הצעד הזה התפורר שלטונו של קדאפי בלוב, והוא עצמו נלכד על ידי מתנגדיו ובוצע בו לינץ' אכזרי. במוסקבה טענו אז שמדובר בהפרה בוטה של ההחלטה, שרוסיה הייתה שותפה לה (במסגרת G-8), והיא האשימה את נאט"ו ואת מדינות המערב בכאוס שהשתרר בלוב בשנים שלאחר חיסולו של קדאפי ומשטרו.
ביחס לסוריה, בת ברית וותיקה של מוסקבה, שההתקוממות העממית פרצה בה במרץ 2011, רוסיה כבר הייתה הרבה יותר נחרצת.
היא בלמה את כל ההצעות שעלו במועצת הביטחון של האו"ם לגינוי משטרו של בשאר אל-אסד, שדיכא את ניצני המחאה בברוטליות איומה, ובמקביל התייצבה לצידו והמשיכה למכור נשק לצבאו.
העמדה הזאת גררה תגובות נגד רחבות בקרב הציבור הערבי במזרח התיכון, ולראשונה זה עשור הוצתו דגלי רוסיה בבירות השונות באזור כולו.
הידידים של בשאר
ב-30 בספטמבר התעוררו אזרחי ישראל למציאות חדשה, כשגילו כי בגבול הצפוני של מדינתם התבסס שכן חדש ודובר-רוסית. בהזמנת המשטר הסורי, הציבה רוסיה מטוסי קרב וכוחות קרקע בסוריה, שיפצה את הבסיס האווירי בחמיימים, והחלה לתקוף את כוחות המורדים ואת מרכזי הערים שבהם הוצבו בסיסיהם.
הסיוע הרוסי הגיע בדיוק בזמן: אסד איבד כוח וספג מדי יום אבדות גדולות, בקרבנות ובעריקים שברחו מצבאו.
מי שפחות הופתע מההתפתחות הדרמטית הזאת היה המודיעין הישראלי, שעקב אחר הפעילות הרוסית הגוברת בסוריה בשנה שקדמה לכניסתה הרשמית לשם.
רוסיה חששה מקריסתו של אסד ומחילופי שלטון באזור, וכל הסימנים הצביעו על כוונתה להתערב צבאית לטובת אסד. קבוצות גדולות של יועצים צבאיים מרוסיה באו באותה שנה לדמשק, ובבתי הספר שפעלו באזורים שבשליטת אסד החלו התלמידים ללמד את השפה הרוסית.
בנוסף, מחקה רוסיה את החובות הישנים שצברה כלפיה סוריה, עוד בימי ברית המועצות. מוסקבה הייתה נחושה בדעתה למנוע את קריסתו של משטר אסד, כדי שהתרחיש הלובי הטראומטי מבחינתה, לא יחזור על עצמו במדינה נוספת.
שלושה מניעים עיקריים היו לרוסיה בעת כניסתה לסוריה: עצירת הכאוס והזליגה של הטרור האסלאמי לגבולות רוסיה, שמירה על הגישה למים החמים, כלומר שליטה על הנמל בטרטוס, שהוא הנמל הימי הרוסי היחידי בים התיכון, וכמובן הגדלת השפעתה הגיאו-פוליטית במזרח התיכון, תוך תקווה שיהיה בכוחה להמיר את ההישגים בסוריה למקומות נוספים בעולם, למשל באוקראינה.
למרות התחזיות הקודרות, רוסיה הוכיחה כי תחת שליטתה סוריה לא תהפוך לאפגניסטן נוספת עבורה. הכוחות הרוסיים פעלו בצורה אסטרטגית ואכזרית, מבלי לדרוך בפועל במגפיים צבאיות רוסיות על קרקע סורית, כשהמטרה העליונה היא ייצוב המשטר הסורי והחזרת כל שטחי סוריה לידיו.
רוסיה דחתה את ההאשמות של הקהילייה הבינלאומית בדבר השימוש שעשה בשאר אסד בנשק כימי, היא נמנעה מלהקריב את חייליה על האדמה הסורית והצליחה להפיק את המיטב מהסיטואציה הזאת, למרות נוכחותה הצבאית המוגבלת יחסית.
אחרי הכל הכוח הצבאי הרוסי הוא זה שמחץ את האופוזיציה הסורית שהייתה למטרה העיקרית מבחינתו, ואזורים שלמים בחלב, חומס וחמה שוטחו על ידי ההפצצות של חיל אוויר הרוסי.
מי שבעקיפין סייע לרוסיה להתבסס בסוריה הייתה ארה"ב, בתחילה כשהזמינה את רוסיה לשת"פ על פירוקה של סוריה מנשק כימי, ובהמשך, כשנמנעה ממדיניות אקטיבית ביחס לסוריה.
בשלהי 2019 החליט הנשיא דונלד טראמפ להוציא את כוחותיו מצפון-מזרח סוריה, וחיילים רוסיים נכנסו לבסיסים הנטושים והניפו את דגלי רוסיה. טראמפ בעצם איפשר לרוסים "להשתלט על החולות הסוריים הספוגים בדם".
רוסיה מבחינתה, מילאה את הוואקום שהשאירה היריבה הגדולה וסייעה לקליינט שלה, בשאר אל-אסד, להשתלט על חלקים נרחבים בסוריה מבלי לירות ולו כדור אחד.
רוסיה משפרת עמדות באזור
רוסיה, לא הסתפקה בשליטה על סוריה, והחלה לשפר עמדות גם במדינות ערביות אחרות. כשהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון בעקבות המהפכה נגד משטר האחים המוסלמים ביוני 2013, הפגינה רוסיה פרגמטיות ויעילות. היא הכירה בשלטונו של א-סיסי וקשרה עמו יחסים קרובים.
בשנים האחרונות חתמו מצרים ורוסיה על עסקות רבות בתחום הנשק, ורוסיה אף החלה בהקמת כור גרעיני אזרחי ראשון באל-דבעה שבמצרים.
אמנם מצרים עדיין נהנית מסיוע צבאי אמריקאי נדיב, כך שהמשך השת"פ עם רוסיה עלול לעלות לקהיר ביוקר. עם זאת חתמה מצרים לפני כשנתיים על עסקה לרכישת מטוסי קרבי רוסים חדישים מדגם SU-35.
גם אם כרגע קידום המדיניות הרוסית נעצר בשיתוף פעולה בתחום הנפט והכלכלה, ברור לכל שגם במפרץ השליטים עושים חושבים, ושוקלים את הכוח הרוסי העולה אל מול הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון
גם היחסים עם מדינות המפרץ נמצאים כיום בהפשרה משמעותית ביחס לעבר. יחסיה של רוסיה עם ריאד ועם אבו-דאבי מצוינים, והיא מנהלת עמן מגעים בטכנולוגיות בחדישות שלה בתחום הביטחוני. עסקות ענק נחתמו בין המדינות בעת הביקור האחרון של הנשיא פוטין במפרץ.
גם אם כרגע קידום המדיניות הרוסית נעצר בשיתוף פעולה בתחום הנפט והכלכלה, ברור לכל שגם במפרץ השליטים עושים חושבים, ושוקלים את הכוח הרוסי העולה אל מול הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון.
רוסיה פועלת כיום בלוב, שם היא מסייעת לגנרל חליפה בלקאסם חפתר, ויחד עם מצרים וערב הסעודית, היא הפכה לספקית הנשק הגדולה ביותר באלג'יריה. במקביל היא מנסה לבסס את השפעתה בסודן, השכנה הדרומית של מצרים.
לרוסיה יחסים טובים, אף כי מסובכים גם עם טורקיה, לה מכרה לאחרונה את מערכות ההגנה החדישות מדגם S-400, למורת רוחה של וושינגטון. גם עם איראן מצליחה רוסיה לשמור על יחסים תקינים, למרות חילוקי הדעות ביחס לעתידה של סוריה, והסכסוכים באזורים נוספים, כמו הים הכספי.
ויש כמובן את ישראל, שחוותה בשנים האחרונות ירח דבש ביחסיה עם רוסיה. כחלק מכך גדל הסחר בין המדינות, התקיימו ביקורים סדירים של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוסקבה ובסוצ'י והצדדים הגיעו לסיכומים מעשיים ביחס להמשך הפעילות הישראלית בשמי סוריה.
המטה למניעת סכסוכים שהוקם לפני ארבע שנים עובד בצורה יעילה, ולרוב מונע תקלות ותאונות. עם זאת, הפלת מטוס הביון הרוסי על ידי חיל האוויר הסורי בעקבות של פעולה ישראלית באזור, גרמה למשבר חמור ביחסים בין שתי המדינות, ומשרד ההגנה הרוסי האשים בבוטות את הצד הישראלי בתאונה, שבעקבותיה נספו 21 אנשי צוות המטוס הרוסי.
בתגובה להפלת המטוס פרסה רוסיה את מערכות ההגנה האווירית של מדגם S-300 בסוריה, לאחר שנמנעה מכך במשך שנים רבות עקב ההפצרות הישראליות.
רוסיה מסוגלת למנוע מישראל לפעול בשמי סוריה כלפי מטרות איראניות, או לכל הפחות למזער את היקף הפעילות הישראלית. השאלה היא, מה יקרה כשרוסיה תחליט שההתקפות הישראליות בסוריה לא נוחות לה יותר
גם ביחס לאיראן נותרו ישראל ורוסיה חלוקות בדעתן. המדיניות הישראלית דוחה כל אפשרות של נוכחות צבאית איראנית בסוריה, ובירושלים אף קיוו שרוסיה תסייע לישראל להרחיק את איראן מגבולות סוריה. ואולם תכנית זו לא התממשה, ואיראן המשיכה להתבסס בסוריה, מבלי שרוסיה מתערבת או מונעת מאיראן לעשות זאת.
רוסיה מסוגלת למנוע כליל מישראל לפעול בשמי סוריה כלפי מטרות איראניות, או לכל הפחות למזער את היקף הפעילות הישראלית. השאלה היא, מה יקרה כשרוסיה תחליט מסיבה כלשהי שההתקפות הישראליות בסוריה לא נוחות לה יותר, משום שהן מעוררות זעם איראני ומטילות ספק ביכולות הטכנולוגיות של רוסיה. כרגע מדובר בשאלה תאורטית בלבד, אף שנראה כי ישראל אכן צמצמה את נפח הפעילות הצבאית שלה בסוריה.
כאן כדי להישאר
רוסיה מצליחה בשלב זה לקדם את מדיניותה במזרח התיכון, ולהשיג את מרב המטרות שהציבה לעצמה. היא הצילה את משטרו של אסד, וכיום היא המדינה היחידה שיש לה קשרים טובים עם כל השחקנים במזרח התיכון.
כמו כן הגבירה רוסיה את היקף יצוא הנשק שלה למדינות גדולות וחשובות, כגון טורקיה ומצרים. עם זאת כדאי לזכור כי רוסיה איננה ברה"מ, כך שהתנהלותה שונה בתכלית מזו הסובייטית, שמוכרת היטב לישראל.
המגבלה העיקרית על היקפו של הכוח הרוסי במזרח התיכון עתה היא כלכלית. רוסיה יכולה לממן ערוץ פופולרי בשפה הערבית, אך אינה מסוגלת להחליף את ארה"ב כמי שמעניקה סיוע צבאי חסר תקדים למצרים. היא הצליחה לחתום על הסכמי סחר למכירת החיטה הרוסית לערב הסעודית, אך אינה מצליחה להפוך לשחקנית משמעותית בתחום האנרגיה במזרח התיכון.
גם בעשור הבא צפויה רוסיה להמשיך ולהגדיל את נוכחותה במזרח התיכון, ולהרחיב את השפעתה באזור. ארה"ב יכולה להמשיך ולתרום למגמת ההתבססות הזאת, אף שקשה להתייחס לפעילות הרוסית באזור רק כנגזרת של הנסיגה האמריקאית במזרח התיכון.
לדידה של רוסיה, המזרח התיכון היה מאז ומעולם המגרש הביתי שלה. היא מכירה היטב את האזור, הקרוב לגבולותיה הגאוגרפיים ורגילה לפעול בו.
בנסיבות אלה תאלץ ישראל לנווט במים הסוערים של האזור, כשהיא ניצבת בפני מציאות חדשה, שבה רוסיה הופכת לחזקה ומשפיעה, ואילו ארה"ב – בת הברית האסטרטגית והיחידה של ישראל – ממזערת את פעילותה, ונוטשת בהדרגה את מזרח התיכון, שהפך לפחות רלוונטי מבחינתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם