האם בני אדם יכולים לוותר על מחצית ממוחם? כיצד יתפקד גופם בלי חצי מוח? איך יושפעו מכך כישורי הלמידה, הרגש וההחלטות? האם מדינות יכולות לוותר על מחצית ממוחן ועל מחצית מכושרן להגן על עצמן? לוותר על מנהיגות חכמה, מקצועית, ערכית, אינטלקטואלית המסוגלת לקבל החלטות אסטרטגיות שישפיעו על גורלן?

למרבה הפלא, לאורך ההיסטוריה זה בדיוק מה שעשו ועדיין עושות מדינות מפותחות ברחבי העולם. עד לאחרונה ישראל נמצאת בראשן, כך נראה, אבל גברים מטומטמים רבים מנסים להשאיר אותה שם. סליחה על הבוטות, אבל זו המציאות. טמטום, לפי ההגדרה המילונית, הוא אטימות שכלית, חוסר הבנה, טיפשות. "טמטום המוח" הוא מצב שבו השכל אטום, האדם לומד, אבל שום דבר לא נכנס.

מחצית מהמין האנושי הן נשים, ובכל זאת שירות נשים בצבא ובמערכות ביטחוניות אחרות עדיין אינו טבעי ושוויוני. עדיין נשמעים קולות רבים נגד שירות נשים בצה"ל. בכנסת, בכלי תקשורת מסוימים, בקרב רבנים ומנהיגי ציבור דתי לאומי ועוד. שירות נשים עדיין אינו נתפס ככזה הנדרש לקיומן של מדינות. יש מדינות בהן הוא אסור.

נשים הן מחצית מהמין האנושי, ובכל זאת שירותן בצבא ובמערכות ביטחוניות עדיין לא טבעי ושוויוני, וקולות רבים נשמעים נגדו – בכנסת, בכלי תקשורת מסוימים, בקרב רבנים ומנהיגי ציבור דתי לאומי ועוד

הדרך בין השירות הצבאי אל שולחן מקבלי ההחלטות הבכירים – ברורה. היא מתקיימת אלפי שנים בקרב גברים. היא נמנעת מנשים. נמנעת בעיקר בגלל גברים מטומטמים, נפוחי אגו ובורים בהיסטוריה האנושית.

ובכן, מדוע מדינות ותרבויות צועדות במצעד האיוולת של ויתור והדרה של מחצית מההון האנושי שלהן? מדוע מדינת ישראל עדיין צועדת במצעד הזה? כיצד יכולה לצמוח מנהיגות נשית כאשר מי שמונע את צמיחתה הוא מנהיגים גברים? בעיקר מנהיגים כושלים. כיצד יכולה לצמוח מנהיגות ראויה במדינה שמונעת מחצי מאזרחיה להתמודד על המנהיגות?

מסלול הפיקוד הצבאי והרקע החברתי והתרבותי הם המסלולים המצביעים על הדרישות והכישורים שבהם נשים צריכות להוכיח את עצמן מול גברים, כדי להתקדם בסולם מדרג השדה ועד לשולחן הממשלה, המטכ"ל והקבינט.

אבל בישראל לא נשאלות השאלות על אובדן ההון האנושי הזה, אלא שאלות אחרות לגמרי לגבי שירות נשים. מה שעומד על הפרק בדיון הציבורי הוא לא יוזמה, כושר ניהול ופיקוד, כריזמה, קשיחות ודבקות במטרה, יכולת להתמודד עם מצבים בלתי צפויים לחוצים בלוח זמנים קצר, במתח מתמיד ותוך אחריות לחיי אדם באימונים ובלחימה, וגם לא כישורים מבצעיים במגוון תפקידים קריטיים – שאין בהם רק צורך להרים משא של 50 ק"ג לאורך 50 ק"מ.

נשים בישראל עדיין צריכות להתמודד עם חסמים פוליטיים, דתיים, סטיגמות חברתיות, שעון ביולוגי ולחצים משפחתיים וחברתיים להקים משפחה, להביא ילדים, לקיים אורח חיים מסורתי, מוכר וידוע, לעומת עמיתיהם הגברים שאינם נדרשים לכל אלה.

הדרך בין השירות הצבאי אל שולחן מקבלי ההחלטות הבכירים – ברורה. היא מתקיימת אלפי שנים בקרב גברים. היא נמנעת מנשים. נמנעת בעיקר בגלל גברים מטומטמים, נפוחי אגו ובורים בהיסטוריה האנושית

המטען ההיסטורי, התרבותי, דתי ולאומי של הדרה ואי שילוב נשים בחברה, בלחימה ובמנהיגות הלאומית – מונח על כתפיה של כל חיילת או קצינה בעת שירותה. כמעט בכל מהלך של החלטה על עתידן – מונח במשרדם של גברים מטומטמים היחס של הרבנים והפוליטיקאים החרדים והדתיים לסוגיית שירות נשים. 

בכל החלטה כזו מונחת "השפעתן" לכאורה של חיילות וקצינות על נפשם הרכה ועל היצרים של בני הישיבות העדינים והפרימיטיביים, אלה שלא עומדים בפני הפיתוי המיני. הנשים המפתות לכאורה בכל בסיס ויחידה. הגברים הצעירים והמסכנים האלה הרי לא שולטים בחייהם ובאיברי גופם המוצנעים ביותר. זו הרי התדמית בעיניהם ובדרישותיהם של אותם רבנים כלפי מפקדי צה"ל הנכנעים לגחמות הללו.

היחס הזה לא התקבע רק באחרונה, הוא למעשה יחסם של מוקדי הכוח והתרבות שקיבעו את עליונות הגבר ושליטתו בחיי הנשים לאורך היסטוריה שלמה. התוצאה היא גם שליטה גברית בחיינו.

למעשה משחר ההיסטוריה נשללה מנשים הזכות לפעילות ציבורית בעשיית צדק כשופטות או עדות והן סבלו מפטרנליזם גברי. נשים נאלצו להימנע מהשתתפות בקבלת הכרעות בעלות משמעות ביטחונית, כלכלית משפטית או חברתית, הנוגעות לחיי כלל הציבור – רק משום היותן נשים. מי שרוצה הרחבה מדויקת להיסטוריה שלמה של הדרת נשים מוזמן לקרוא את ספרה של פרופ' רחל אליאור "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב".

כמעט בכל החלטה על עתידן של חיילות וקצינות – מונח במשרדי הגברים יחסם של  הרבנים והפוליטיקאים החרדים לשירות נשים, ו"השפעתן" לכאורה על נפשם הרכה ויצריהם של בני הישיבות העדינים והפרימיטיביים

חסימת דרכן של נשים מהשתתפות בהנהגה התבטאה באיסורים על חופש הביטוי והתנועה שלהן, על היכולת לרכוש השכלה ולהיות עצמאיות כלכלית, וכפיית מנהגים של נישואים בשידוך או בהוראת בני משפחה.

נשים הודרו מהמרחב הציבורי משך אלפי שנים ולמעשה שועבדו למציאות שבה גברים מנציחים את כוחם, ונשים מקבלות רק את החובה ללדת ולגדל ילדים. כל מוקדי הכוח הפוליטיים, הדתיים, התרבותיים, המשפטיים, הכלכליים והחברתיים נאסרו על נשים, ובכך הן פשוט סולקו מהמרחב הציבורי. אלה מהן שמרדו או הביעו דעה שונה, נתקלו ברדיפה ואף בסקילה ושריפה.

גברים בעמדות מפתח לימדו דורות של בני אדם בתרבויות שונות כי נשים הן קלות דעת, נחותות, בעלות הווייה מפתה, מדיחה ומכשילה ולכן לא ראויות לשותפות מלאה במוסדות השלטון ומעשיו. זו התרבות השלטת כיום גם באותה יהדות, "יהדות" שמיוצגת בשלטון ממשלת הימין הדתי חרדי קיצוני של ישראל 2026.

מי שמביט על ה"כמעט לינץ'" בשתי החיילות בבני ברק השבוע כעל אירוע חד-פעמי, של "קומץ" קיצוני, לא מבין איפה הוא חי ובאיזה רקע גדל אותו "קומץ" של גברים שטופי מוח ומטומטמים.

נשים המבקשות לשרת בצבא בשוויון מלא נתקלות כיום גם בטיעונים על כושרן הגופני או על החשש מפני נפילה בשבי, אונס ועינויים. טיעונים "יפים" גם לגברים שעברו שבי. עדויות פדויי השבי ושורדי השבי שהיו בידי החמאס בעזה, מפרטות התעללות מינית גם בגברים וגם בנשים.

מי שמביט על ה"כמעט לינץ'" בשתי החיילות בבני ברק השבוע כעל אירוע חד-פעמי, של "קומץ" קיצוני, לא מבין איפה הוא חי ובאיזה רקע גדל אותו "קומץ" של גברים שטופי מוח ומטומטמים

900 נשים יהודיות נלחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית, אלפי נשים השתתפו בלחימת המחתרות השונות ברחבי אירופה. מאות אלפי נשים משרתות כיום בצבא ארה"ב, מנהיגת העולם הדמוקרטי, במגוון תפקידים. למעלה מ-300 אלף מהן השתתפו בלחימה בעיראק ובאפגניסטן – ובכל זאת מאות אלפי תפקידים היו עדיין סגורים בפני נשים בצבא האמריקאי עד שנת 2015.

בישראל כבר פורסמו נתונים על כך ששירות נשים מגיע לכמעט 20% מכוח האדם בצה"ל. אבל עדיין נשים נאבקות גם עכשיו בבית המשפט העליון כדי שיותר להן לשרת במגוון תפקידים בסיירות ובחיל השריון. נשים משרתות במוסד ובשב"כ בהצלחה, גם בחיל האוויר הישראלי הן זוכות למחמאות ולדרישה לשלב עוד נשים, לאחר שנים של מאבק על התפקידים הקרביים של ניווט וקרב.

בארה"ב נשים משתתפות בלחימה בהטסת מסוקי תקיפה, ביחידות המארינס האיכותיות והקשות, בצלילה, ביחידות מודיעין של חיל הים ובכוח דלתא הסודי. 10,000 נשים זכו באותות הצטיינות בצבא ארה"ב ולפחות 12 מהן קיבלו את כוכב הברונזה. יותר מאלף נשים נפצעו בלחימה מאז 2003 וכ-170 איבדו את חייהן בקרב.

מדינה שמוותרת על חצי ממוחה, מקבלת שלטון מטומטם של גברים מלאי טסטוסטרון אך חסרי כישורים. גברים בעלי קשרים פוליטיים ענפים במרכזי מפלגות אך חסרי כישורי הנהגה, ניהול, פיקוד ושליטה שהובילו את ישראל לאסונות מטורפים. האם צריך לפרט אותם אחרי 7 באוקטובר?

מדינה שמוותרת על חצי ממוחה, מקבלת שלטון של גברים מלאי טסטוסטרון אך חסרי כישורים, בעלי קשרים פוליטיים ענפים במרכזי מפלגות אך חסרי כישורי הנהגה, ניהול, פיקוד ושליטה, שהובילו את ישראל לאסונות מטורפים

הצורך בשילוב נשים במסלול שיביא אותן אל מוקדי קבלת ההחלטות בישראל הוא צורך קיומי של מדינה הטובעת בבינוניות, שחיתות, בורות ודעות קדומות, שמרחיקות אותה לתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה. וזאת במקום להתקדם באמצעות הידע והכישורים של אותה מחצית אוכלוסייה המודרת משולחן מקבלי ההחלטות.

דווקא המקרא מציג נשים מנהיגות כדוגמה וסמל למנהיגות ומאבק עיקש וערכי למען החברה: יעל התנ"כית שהרגה את סיסרא, דבורה הנביאה, אביגיל אשת נבל, נביאה לפי חז"ל, מנעה מלחמה בין דוד לנבל והפכה לאשתו של דוד ועוד ועוד. אבל גם בדורנו אפשר להיזכר ברוני צוקרמן, טייסת קרב הראשונה בישראל, ד"ר מרינה קמינסקי שקיבלה צל"ש במלחמת לבנון, וכמובן בלחימת התצפיתניות של מלחמת חרבות ברזל בשבעה באוקטובר, השריונריות שהצילו את קיבוץ סופה ואלפי נשים אחרות שהשתתפו בלחימה מאז.

שורה של גברים דחו את ההתראות של הנגדת ו' במודיעין, כשהתריעה על התקפת חמאס הצפויה לפני השבת השחורה. האם מישהו חקר מדוע דווקא אישה התריעה התרעה נכונה ודווקא גברים זלזלו בה? דחו את ההתרעות ואת האזהרות? איזה מטען חינוכי לצערנו, היסטורי וערכי שגוי, נשאו הגברים הללו כאשר התייחסו לעניינים של חיים או מוות בזלזול תהומי כזה רק בגלל שהגיע מנשים? הרי היו אלה נשים לוחמות.

הדילמות הגבריות מול שירות נשים הן פשוט אבסורדיות. שום גבר לא עמד מול השר לביטחון לאומי במשטרת ישראל ואמר לו בפרצוף את מה שאמרה לו רב פקד רינת סבן. מדוע בעצם?

אפשר רק לשער אילו כישורים ופוטנציאל מנהיגותי איבד העולם ואיבדה ישראל בפרט, בשל יחסה לנשים לאורך ההיסטוריה. אפשר רק לתהות אם חיי מיליונים היו ניצלים, אילו נשים עמדו בראש הצבאות והמדינות שדיממו למוות במלחמות העולם ואחריהן במוקדי סכסוך רבים ברחבי העולם ואצלנו במאות קרבות ועשרות מלחמות ומבצעים, חלקם כנראה מיותרים.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן כתבה כי "מצעד האיוולת" הוא תהליך בו מדינות נוהגות בניגוד לאינטרס של עצמן לאורך שנים, תחת מנהיגות של יותר ממנהיג אחד ולמרות שיש להן אלטרנטיבה ברורה אחרת. במיתוסים היווניים באיליאדה, ברא זאוס ארבע בנות בשם "ליטאי" – "תחינות" – הן הנותנות לבני התמותה את האפשרות להימלט מאיוולתם, אבל רק אם הם נענים.

שורה של גברים דחו את ההתראות של הנגדת ו' במודיעין, כשהתריעה על התקפת חמאס הצפויה לפני השבת השחורה. האם מישהו חקר מדוע דווקא אישה התריעה התרעה נכונה ודווקא גברים זלזלו בה?

ובכן צריך לומר זאת – קיומה של ישראל כמדינה בטוחה, תלוי כיום לצערנו בגברים מטומטמים, בורים, ומלאים בדעות קדומות הרסניות (בסדר, לא כולם כמובן). דעות ועמדות הגורמות לישראל לוותר על חצי ממוחה. ככה היא נשארת מדינה טיפשה וכושלת, שקיומה בסכנה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.