מלחמה פוגעת בכלל אזרחי ישראל. טילים ורקטות אינם מבחינים בין יהודים לערבים. אולם כאשר בוחנים את תנאי החיים, התשתיות והמבנה החברתי-כלכלי של קבוצות שונות באוכלוסייה, מתברר שלא כל האזרחים נכנסים למציאות הזו מאותה נקודת מוצא.

החברה הערבית בישראל מתמודדת בזמן מלחמה עם הצטברות של פערים מבניים בתחומי המיגון, הכלכלה, התעסוקה והנגישות למערכות המדינה. פערים אלה הופכים אותה לפגיעה במיוחד – דווקא אותה אוכלוסייה שחלקים ממנה גם כך פחות משוכנעים במטרות המלחמה ובצדקתה.

הפער הבולט ביותר הוא בתחום המיגון הפיזי. לפי דוח מבקר המדינה מינואר 2026, רק 37 מתוך 11,775 מקלטים ציבוריים בישראל – כ-0.3% – מצויים ברשויות מקומיות ערביות, ומתוכם שמונה אינם כשירים לשימוש.

החברה הערבית בישראל מתמודדת בזמן מלחמה עם הצטברות של פערים מבניים בתחומי המיגון, הכלכלה, התעסוקה והנגישות למערכות המדינה. פערים אלה הופכים אותה לפגיעה במיוחד

במקביל מצא הדוח כי כ-3.2 מיליון תושבים בישראל, כשליש מן האוכלוסייה, חיים ללא מיגון תקני נגיש. אמנם נתון זה מתייחס לכלל המדינה, אך היעדר המיגון בולט במיוחד ביישובים הערביים.

נתונים נוספים מצביעים על כך שכ-46% מן האזרחים הערבים מתגוררים בבתים ללא מרחב מוגן, לעומת כ-26% בכלל האוכלוסייה. עוד נמצא כי בכ-60% מן הרשויות המקומיות הערביות אין כלל מקלטים ציבוריים. במציאות כזו, כאשר נשמעת אזעקה, הבעיה אינה רק איכות המיגון, אלא העובדה שפעמים רבות הוא כלל לא קיים. 

לצד הפער הפיזי יש גם פער תודעתי. במשך שנים (לפחות עד מלחמת לבנון השנייה ב-2006), שררה בחברה הערבית תפיסה שלפיה היא לא מהווה מטרה לפעולות איבה ולכן היא לא ממש בסיכון. בנוסף, מושגים כמו "חירום" ו"חוסן" נקשרים לנושא, המרתיע רבים בחברה הערבית, של צבא וביטחון. שילוב זה של תפיסת סיכון נמוכה וניכור מערכות הביטחון, תרם לאורך השנים למודעות ומיגון נמוכים יותר.

מבנה שוק העבודה בישראל יוצר פער נוסף. עובדים ערבים מרוכזים יותר בענפים המחייבים נוכחות פיזית במקום העבודה כגון בנייה, תעשייה, שירותים, חקלאות ושמירה. כלומר לא ענפים שמאפשרים עבודה מרחוק. במילים אחרות, עובדים ערבים נדרשים להמשיך לנוע בדרכים ולהימצא באתרי עבודה גם בזמן מלחמה.

כ-46% מן האזרחים הערבים מתגוררים בבתים ללא מרחב מוגן, לעומת כ-26% בכלל האוכלוסייה. עוד נמצא כי בכ-60% מן הרשויות המקומיות הערביות אין כלל מקלטים ציבוריים

העובדה שבמערכת הבריאות, כ-40% מעובדיה הם ערבים (נתון חיובי המעיד על השתלבות עמוקה של החברה הערבית במערכת הבריאות), משמעותה שרוב אותם רופאים, אחיות, סניטרים, רוקחים ואנשי מעבדה ערבים מוגדרים כעובדים חיוניים שאינם יכולים להישאר בבית בזמן אזעקות או הגבלות תנועה, אלא נדרשים להגיע לבתי החולים.

תנאי המיגון במקומות עבודה אינם תמיד מיטביים. אתרי בנייה, בתי מלאכה קטנים או עסקים מסחריים אינם תמיד כוללים מרחב מוגן תקני ונגיש. אין נתון מקיף המפלח את איכות המיגון במקומות עבודה לפי מגזר, אך כאשר קבוצה מסוימת מרוכזת יותר בענפים פיזיים ופחות בעבודה משרדית הניתנת לביצוע מרחוק, החשיפה שלה לסיכון בזמן אזעקות גבוהה יותר.

הפערים הכלכליים מעצימים את הפגיעוּת הזו. לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2024, כ-37.6% מן המשפחות בחברה הערבית חיות מתחת לקו העוני, לעומת כ-16% בממוצע הארצי. בקרב ילדים הפער גדול עוד יותר: כ-49% מן הילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, לעומת כ-21% בכלל האוכלוסייה.

גם ברמת ההכנסה הפער משמעותי: ההכנסה החציונית למשק בית יהודי עומדת על כ-21 אלף שקלים בחודש, לעומת כ-13.3 אלף שקלים למשק בית ערבי. כאשר המשק נסגר לסירוגין בשל מצב ביטחוני, משפחות שלהן כרית ביטחון קטנה יותר מתקשות במיוחד לצלוח את התקופה מבחינה כלכלית.

כ-37.6% מן המשפחות בחברה הערבית חיות מתחת לקו העוני, לעומת כ-16% בממוצע הארצי. כשהמשק נסגר לסירוגין בשל מצב ביטחוני, משפחות עם כרית ביטחון קטנה יותר מתקשות לצלוח את התקופה מבחינה כלכלית

מבנה התעסוקה גם הוא מגביר את הפגיעות הכלכלית. שיעור הערבים הנהנים ממשכורת יציבה ומובטחת נמוך יחסית. שיעור הערבים בקרב עובדי המדינה עומד על כ-12% בלבד. במקביל, רבים מהמפרנסים הם עצמאיים ובעלי עסקים קטנים – מגזר הרגיש במיוחד לירידה בתנועה ובצריכה שבזמן מלחמה פגיעתה בעסקים קטנים מיידית.

לרשויות המקומיות יש תפקיד מרכזי בניהול מצבי חירום: הן מפעילות מערכי מידע, מסייעות לתושבים ומתווכות בין המדינה לבין האוכלוסייה המקומית. גם כאן נקודת הפתיחה אינה שווה. כ-95% מן היישובים הערביים מדורגים בחמשת האשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים. המשמעות היא שרשויות ערביות פועלות בממוצע עם משאבים מצומצמים יותר. ב-70% מן הרשויות הערביות יש מחסור בציוד עזרה ראשונה בכמות מספקת, ביותר ממחצית אין פרמדיקים ומגיבים ראשונים, ורק לכשליש מן הרשויות יש אמבולנס.

פערים קיימים גם בנגישות לשירותי המדינה ולמיצוי זכויות. מחקר על שימוש בשירותי ממשל דיגיטליים מצא שהשימוש בשירותים ממשלתיים מקוונים נמוך בהרבה בקרב ערבים: כ-36% בקרב ערבים לעומת כ-60% בקרב יהודים. בזמן מלחמה, כאשר מידע, טפסים ובקשות לפיצוי מתנהלים בעיקר בערוצים דיגיטליים, פער כזה עלול להקשות על מיצוי זכויות. במילים אחרות: גם היכולת קבל מידע וופתרונות, ממס רכוש או רשויות אחרות, קטנה יותר.

כל הפערים המצטברים הללו, מוכרים גם בשגרה, אבל בזמן מלחמה הם הופכים לקשים יותר. התמודדות אמיתית איתם אינה יכולה להסתכם בצעד נקודתי אחד והיא מחייבת צמצום פערים במגוון רחב של תחומים: מיגון פיזי ביישובים, השקעה בתשתיות וברשויות המקומיות, חיזוק היכולת הכלכלית של משקי בית, שיפור תנאי העבודה והבטחת נגישות מלאה לשירותי המדינה ולמידע.

רשויות ערביות פועלות בממוצע עם משאבים מצומצמים יותר. ב-70% מהן יש מחסור בציוד עזרה ראשונה בכמות מספקת, ביותר ממחצית אין פרמדיקים ומגיבים ראשונים, ורק לכשליש מן הרשויות יש אמבולנס

המדינה נושאת באחריות לצמצום הפגיעוּת הזו. דרושה השקעה מיידית במיגון ביישובים הערביים, התאמת מערכי החירום לצרכים המקומיים והבטחה כי הסיוע הכלכלי ומנגנוני הפיצוי יהיו נגישים ושוויוניים. בטווח הארוך יותר, צמצום הפערים המבניים בין החברה הערבית לשאר אזרחי המדינה אינו רק עניין של צדק חברתי – אלא תנאי לחוסן האזרחי של החברה כולה.

אמנון בארי-סוליציאנו משמש מנכ"ל שותף ב"יוזמות אברהם" מזה שני עשורים. בעל מומחיות בנושאים הבאים: שיטור, אכיפה ופשיעה בחברה הערבית; ערים ואזורים מעורבים; יחסי רוב-מיעוט במקומות עבודה ומרבים משותפחים; פוליטיקה ערבית.