רס"ן אסף דגן ז"ל הוכר כחלל צה"ל שמת לאחר שירותו כתוצאה מפציעה מוסרית ופוסט-טראומה.

תנו רגע לביטוי הזה לחלחל למעמקי המצפון שלכם. אנחנו מכירים את הביטוי "נקיפות מצפון". אבל מהי פציעה מוסרית?

נקיפות מצפון מעיקות על מי שעשה מעשה לא נורמטיבי, פגע בחבר או שיקר או גרם עוול למישהו. נקיפות מצפון יכולות להסתיים בהתנצלות.

אבל כיצד מטפלים בפציעה מוסרית?

אנחנו מכירים את הביטוי "נקיפות מצפון". אבל מהי פציעה מוסרית? נקיפות מצפון מעיקות על מי שעשה מעשה לא נורמטיבי, פגע בחבר או שיקר או גרם עוול למישהו. נקיפות מצפון יכולות להסתיים בהתנצלות

אסף דגן שירת 20 שנים בצה"ל, בסדיר, קבע ומילואים כקצין צנחנים ואחר כך כנווט קרב בחיל האוויר. בשירות המילואים מאז השבעה באוקטובר הוא שירת בבור של חיל האוויר בקריה במילואים.

הוא נחשף להפצצות הקשות בעזה, היום ידוע כי היה בין מתכנני ההפצצות הללו, ויתכן שלתוצאותיהן הייתה גם השפעה על הפוסט-טראומה. אולי לפעולות נוספות שהוא עצמו השתתף בהן כנווט קרב או לפני כן כלוחם בחטיבת הצנחנים.

אסף סבל מפוסט טראומה, ומשפחתו ניסתה להזהיר את חיל האוויר מפני מצבו ודרשה שיפסיק לטוס.

הנווט שהתאבד אסף דגן במטוס קרב

על חייל שנחשף לזוועות הקרב אפשר לנסות להבין מהי אותה פציעה מוסרית ממנה הוא סובל והגורמת לו לתופעות פוסט טראומטיות עד כדי כך שאינו יכול להתמודד עוד נפשית – עם עצמו, עם הטראומה – והוא שם קץ לחייו.

אבל איך זה שאין פציעה מוסרית למי שסירב להכיר באסף עד היום כחלל צה"ל? איך זה שמי שטרפד עסקאות חטופים בעזה, כשהוא יודע שהם מעונים מורעבים ונאנסות ונאנסים, אינו סובל מפציעה מוסרית? אין כאן בעיה מוסרית?

ואיך זה שבערב בו נקברים ארבעה אזרחים תחת טיל איראני, ראש הממשלה מצייץ עוד דברי הסתה נגד בג"ץ ונגד "השמאל" ואין לו שום נקיפות מצפון או מוסר על האזרחים הקבורים בהריסות? האם ההתנהגות הזו לא עלולה להוביל כל אדם בעל מצפון ומוסר יהודי לפציעה מוסרית?

איך זה שבערב בו נקברים ארבעה תחת טיל איראני, רה"מ מצייץ עוד דברי הסתה נגד בג"ץ וה"שמאל" ואין לו נקיפות מצפון על האזרחים הקבורים? האם התנהגות זו לא עלולה להוביל כל בעל מצפון ומוסר לפציעה מוסרית?

מבט על החלטות מוסריות ולא מוסריות של ההנהגה הישראלית כיום, משאיר את הצופה בהם בדילמה – כיצד אנשים שגדלו על מיתוסים, נורמות ומסורת ישראלית ויהודית, מסוגלים להיות כה אטומים להחלטות לא מוסריות שהם מקבלים?

שוטרים שמפעילים אלימות קשה על קשישים ומפגינים נגד המלחמה או נגד הממשלה, אלימות סתמית, חסרת כל נימוק, אלימות גסה, מקוממת, הופכת קרביים – כיצד הם לא סובלים בלילות מפציעה מוסרית?

מי שמעבירים חוק עונש מוות גזעני, לערבים בלבד, איך הם לא מרגישים אפילו שריטה מוסרית?

ומי שמונעים מתושבי הצפון כספי שיקום כדי לבזוז את הכסף לטובת משתמטים, איך אין להם שום נקיפות מצפון ושום חבורה מוסרית קלה?

ממשלת ישראל וכנסת ישראל סובלים מאדישות מוסרית. שום דילמה מוסרית לא תפגע ברצונם להישרד בשלטון.

אפשר להיזכר שוב בדבריה מעוררי הפלצות של השרה מירי רגב: "החלטנו שרוצים להפיל את הממשלה אז אין כאבי בטן. לא עם אונס. לא עם נשים מוכות ולא עם חיילים".

למירי רגב לא תהיה שום פציעה מוסרית למרות שנשאה בדרגת תת אלוף בצה"ל והיא מכירה את הקוד האתי של צה"ל. כך נותרו החיילים ללא שום גב מוסרי.

מבט על החלטות ההנהגה הישראלית כיום, משאיר את הצופה בהם בדילמה – כיצד אנשים שגדלו על מיתוסים, נורמות ומסורת ישראלית ויהודית, מסוגלים להיות כה אטומים להחלטות לא מוסריות שהם מקבלים?

החיילים שנשאו במחיר המלחמה אשר אליה שלחו אותם חברי הכנסת וחברי הממשלה – לא יכולים לצפות לשום רגישות מוסרית לקורבנם.

זה עוד גורם, אולי העיקרי, לפציעות המוסריות של הלומי הקרב. תחושת הבגידה מצד ההנהגה היא פצע שאי אפשר לחיות אתו. 

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.