שבת הקורונה הרשמית הראשונה התנהלה במשפחה שלי על מי מנוחות, כמו כל שבת, בתוספת כוכבית. פתאום כל פעולה פשוטה נושאת משמעות, כל תוכנית סתמית דורשת דיון, כל מהלך אגבי דורש אסטרטגיה.
יש בזה חן מסוים. "החיים עצמם" הופכים להיות מרכז כל עולמך. אין כרגע מטרות נשגבות, בילויים עתידיים, ניהול לוחות זמנים מורכבים ומתישים, צרות קטנוניות בעבודה או מריבות עקרוניות מתבוססות בחשיבותן. חיים את הכאן ועכשיו, כמו בזמנים עתיקים שקראנו עליהם פעם.
"החיים עצמם" הופכים להיות מרכז כל עולמך. אין כרגע מטרות נשגבות, בילויים עתידיים, ניהול לוחות זמנים מורכבים ומתישים, צרות קטנוניות בעבודה או מריבות עקרוניות מתבוססות בחשיבותן. חיים את הכאן ועכשיו
כמו בכל שישי, קניתי ירקות ופירות במשק קירשנר. אלא שהפעם קניתי יותר. כמה יותר? ארגז אחד יותר, 30 אחוז. לא היתה שום סיבה לכך ולא תיכננתי. מספר הפיות שאני מאכיל לא גדל בשבוע האחרון והמקרר לא זעק חמס. לא התרשמתי מסרטון הפייק-ניוז של מהדורת שישי בחדשות 12 עם הבלגים שצבאו על הסופרמרקט (עוד ב-2011) ולא חששתי ממצור ומאפקט של מרק קליפות תפוחי-אדמה.
ובכל זאת, 30 אחוז. מה אני אעשה עם 30 אחוז יותר תפוזים, 30 אחוז יותר חסה, 30 אחוז יותר תותים? אמרתי כבר – לא שואלים שאלות עתידיות.
כמו בכל שבת בבוקר הכנתי את הבראנץ' האמריקקי-מזרח תיכוני המהודר: פנקייקים, מימוזה, שקשוקה, חביתות, גבינות. פריסה כדבעי לדור הרביעי ד'לא-ידע-את-השואה, שהספיק לפתח נוקדנות מזונית שלא היתה מביישת מטרונית בארמון. ובכל זאת, הפעם לפעולת הבראנץ' התלוותה אוירה חגיגית ורשמית. הנה, כאן על המרפסת, אנו חוגגים את החיים. אנחנו יחד. אנחנו בריאים. צלם ת'שולחן.
השיחה השבועית עם ההורים שגרים מרחק יריקה באוטו הייתה, גם היא, שגרתית אך-מוזרה. פתאום הם מעדיפים לא לבוא לארוחת ערב, ויושבים בבית מעט מבולבלים. הם בסיכון, רבק, בסיכון! ולא משנה שבימים כתיקונם הם בריאים מרוב הצעירים ומנהלים לוח בילויים ונסיעות א-לה בורדל. "צריכים משהו?" לא תודה. יש להם סטוקים בדיפ-פריז שלא נדע. גם אם הארמיה השלישית תפלוש, היא תוכל לסעוד את טוב-ליבה אצלם. ובכל זאת, היה עצוב לשמוע שהם מבודדים ומבולבלים. מבודבלים.
"צריכים משהו?" לא תודה. יש להורים סטוקים בדיפ-פריז שלא נדע. גם אם הארמיה השלישית תפלוש, היא תוכל לסעוד את טוב-ליבה אצלם. ובכל זאת, היה עצוב לשמוע שהם מבודדים ומבולבלים. מבודבלים
הבכור כבר שלושה ימים בבידוד. בהתחלה הרגיש חשוב משהו משהו – הרי שהה במשך 7 דקות תמימות באותה הרכבת עם אחת החולות שמשום מה תפרה עשרות רכבות בשבוע (מסתבר שהתחבורה הציבורית להיט, כמו גם הקניונים המכוערים). "אם אני מפר את הבידוד אני יכול ללכת לכלא", הוא מבשר לסבתו בטלפון, בחשיבות עצמית. אחר כך, כשהתברר שגם חבריו לכיתה לא צריכים ללכת לבית ספר, העמיד פני נעלב. כך חולפת תהילת עולם. שיא העלבון נרשם כשהתברר שהבידוד לא פוטר איש ממלאכות הבית.
בספריה הציבורית תור ארוך להשאלת ספרים והקפדה, אך בקושי, על כלל של 2 מטר. כאן כבר נבחנת באופן מעשי היכולת להפנים שהישראליות מתה, ויש לאמץ חום אנושי שוויצרי – כלומר מדומה ומרחוק. הספרנית נראית מדוכאת, כאילו הבינה שביום אחד היא צפויה להיחשף למינון נגיפי קורונה בסדר גודל של מילאנו. יד של שכן מושטת גבוה ל"כיף" קולני – ונענית בטפיחה עזה. כן, מודה, עדיין מעדיף מגע אסור על פני תדמית של אשכנזי מנייק מתנשא.
הכי מעניין להתבונן בתסמינים הפסיכולוגיסטיים אצל בת ה- 7. היא הבינה מיד את התהליך (אם צריך היא תסביר אותו לא פחות טוב מבר-סימן טוב) ועברה מיד לפסים מעשיים.
את הסלון מילאה בעשרות מציוריה, הכריזה על "תערוכה", הציבה שלט, מיספרה את הכניסה כמו שמקובל במוזיאון (44 משום מה) ומינתה אותי למנהל ראשי, כולל טקסט פתיחה חגיגי שאותו הקראתי ברוב פאתוס. אולי בתת-מודע היא מתקוממת נגד השבתת חיי-התרבות והפנאי.
ואם כל זה לא מספיק, אנו נדרשים להיות זה-עמוק-בקוץ-ישבנו-של-זה, בליוויית רעש רקע בלתי נעים: בעקבות הגשמים התנקזה רטיבות מתחת לרצפה ומכונת ענק תייבש אותה בעשרת הימים הקרובים. 24/7 של המהום עז שחודר את הקירות ואת העצבים. אם זה נראה כמו מנוע של בואינג, ועושה רעש כמו מנוע של בואינג – זה כנראה בגלל שהשבתת הטיסות מעסיקה אותי הרבה יותר מדי.
הימים הקרובים יהיו מאתגרים בעיקר ביכולת לראות בקירבה המשפחתית הזאת הזדמנות פז. יש משהו בתחושה שבחוץ משתולל מבחן גדול יותר, שגורם דווקא לשיגרה הסתמית להיראות חשובה, אמיתית ורחומה מתמיד. קבענו לבקר את סבא וסבתא מחר – ופתאום זה קצת חשוב וקצת מרגש, עצם זה שזה אפשרי בכלל; חילקנו בינינו את הבקרים עם הילדים – ופתאום אנחנו מבינים שזאת פריבילגיה גדולה ששנינו כאן בשבילם, ללא פשרות.
קבענו לבקר את סבא וסבתא – ופתאום זה קצת חשוב וקצת מרגש, עצם זה שזה אפשרי בכלל; חילקנו בינינו את הבקרים עם הילדים – ופתאום אנחנו מבינים שזאת פריבילגיה גדולה ששנינו כאן בשבילם, ללא פשרות
הכל צפוי להיות יותר איטי, פחות דינמי, מעט הזוי: הומור נתניהו נמהל בתחזיות אפוקליפטיות שנמהלות בציניות עיתונאית, שמתערבבת בהודעות הבלתי-פוסקות מהצמרת. כמו במלחמה, רק שאין תותחים ואין חיילים ואין בינתיים קורבנות-בנפש. אה, ולמי שהיה מודאג: יש לנו נייר טואלט ספייר (אבל אנחנו לא מחלקים).
יקח זמן להתרגל. אבל יש סיכוי למשהו צנוע, עניו ושקט יותר שיצמח מכל הסמטוכה הזאת. רק שלא ננהג כמו אחינו האיטלקים ונתייצב במרפסות לזמר מבניין לבניין שירים של עומר אדם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם