דוקטור יוסף מאיר היה מנכ"ל משרד הבריאות במשך פחות משנה וחצי, ממאי 1949 עד ספטמבר 1950, אך בשנים אלה ניכר שהשאיר חותמו. אילו ד"ר מאיר היה מנכ"ל המשרד בימינו, סביר שהיה מצלצל בפעמוני האזהרה, ודורש סגר בעוצמה לא פחותה מזו של משה בר-סימן טוב ופרופ' סיגל סדצקי.

בזמנו, מאיר היה מודאג מהתפשטות השחפת, שחדרה אל בין כתליה הצרים של המדינה המתפתחת, דרך גלי העלייה העצומים של אותם הימים. מאיר גם לא שבע נחת ממידת הרצינות שייחס ראש הממשלה לאזהרות משרד הבריאות.

במכתב בהול לבן-גוריון בספטמבר 1949 כתב ד"ר מאיר:

"מצב העניינים בנוגע לחולי שחפת הגיע לדרגה כזאת שנאלץ אני להעיר את תשומת לבך המיוחדת לבעיה חמורה זו ולבקש את עזרתך:

"הדוח מחודש אוגוסט 49' מ'שער עליה' (מחנה המעבר המרכזי של העולים בחיפה א"ה) מקום שם נבדקים כל העולים מראה שנעשו 8,116 בדיקות רנטגניות. מביניהן נמצאו 80 איש – כאחוז אחד מהנבדקים – חולים בשחפת פעילה מדבקת הזקוקים לטיפול במוסד לחולי ריאות ו-685 – למעלה מ-8% של הנבדקים עם תהליך שחפת בריאות הזקוקים להשגחה רפואית".

זאת לא הייתה האזהרה הראשונה של מאיר, אבל מה שמעניין במכתב הזה הוא שאז כמו היום, מה שהדאיג את הרופאים הוא המחסור במיטות, בצוות ובציוד רפואי. מנכ"ל משרד הבריאות הזהיר מהתפתחות המגפה, שמגיעה ממדינות שכנות, ועלולה לגרום לקריסת המערכת הרפואית השברירית:

"התוצאה היא שבין 300 אלף עולים שנכנסו בזמן האחרון, נמצאים למעלה מכל ספק מינימום 2,400 חולי שחפת פעילה, הזקוקים לטיפול במוסד ו- 24 אלף אנשים הזקוקים רק לפיקוח רפואי".

התחשיב שמגיש מאיר לבן-גוריון נשמע מבהיל גם במונחים של ימינו. חישוביו הראו שלפני "העלייה הגדולה" היישוב מנה 750 אלף איש, והיה זקוק ל-3,000 מיטות שחפת כדי לטפל בתחלואה. בפועל, היו ברשותו רק רבע מהמיטות האלה, כ-700 בלבד. מאז נוספו רק 100 מיטות, וכ-300 אלף עולים, ומאיר מזהיר:

"יתברר שאנו נמצאים בגרעון של 3,500 מטה. במקום 4,200 מיטות הנחוצים לחולי שחפת, יש לנו רק 800 (שמונה מאות!).

(כל ההדגשות במסמכים הן במקור, א"ה).

עולים חדשים מתימן במחנה עולים בראש העין, לאחר לילה גשום. דצמבר 1949 (צילום: לע"מ BRAUNER TEDDY)

המנכ"ל מתקשה להסתיר מרירותו

המגיפות – ובהן שחפת, פוליו, טיפוס, מלריה ותחלואת נפש – הגיעו עם אלפי העולים החדשים שבאו לארץ באותן שנים, ונתקלו במערכת ענייה ולא מתפקדת.

תשובותיו של בן-גוריון לאזהרות לא נמצאו בין המסמכים, אבל המכתבים הבאים של ד"ר מאיר מעידים על כך שהמתח בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי היה עוצמתי. שרי בריאות התחלפו אז כמעט בקצב ההדבקה האקספוננציאלית – שישה בשנתיים – ובחלק מהתקופה הממשלה תפקדה ללא שר בריאות.

ד"ר יוסף מאיר

אל מול המחסור בפוזיציה פוליטית משמעותית במשרד הבריאות, בלט ד"ר מאיר, יליד גליציה, מומחה במחלות שחפת וריאה, ותומך נלהב בבריאות ציבורית, ששימש בתפקידו הקודם כמנכ"ל קופת חולים כללית. את תסכולו מול שטף המחלות הקשות והמדבקות שהגיעו עם העולים ממזרח-אירופה, אפריקה ואסיה, שטח במכתביו פעם אחר פעם.

כך כתב ד"ר מאיר במאי 1950:

"בספטמבר 1949 התרעתי במכתבי אליך על המצב החמור בשטח האשפוז של חולי שחפת. בינואר ש.ז (שנה זו, א"ה) ניתנה לי ההזדמנות להסביר לך פא"פ (פנים אל פנים א"ה) את חומרת המצב. אחרי שיחה זו ניתנו על ידך הוראות למסור לנו בניינים התפוסים על ידי הצבא או המשטרה לצורך אשפוזם הזמני של חולי שחפת. הבניין היחידי שהוצע לי הוא תחנת המשטרה בבית דגון – בניין שאינו מתאים כלל למטרה הנ"ל".

מאיר מתקשה להסתיר את מרירותו מהתנהלות המערכת הפוליטית וכתב בהתרסה גלויה:

"אין פלא שאחרי האכזבות הרבות, אין לי כבר אמונה שנוכל לתקן באופן רציני את המצב. רציתי רק להעיר את תשומת לבך לבעיה חמורה זו".

המכתבים הללו לקוחים מתוך אסופה של תיקים שאותרו בגנזך המדינה. המסמכים רוכזו בחיפוש ארכיוני שביצעה לאחרונה עמותת הצלחה, אגב ניסיון ללמוד על אופן ההתמודדות של ישראל עם מגפות ותחלואה המונית בעבר.

התקופה שונה בתכלית, מגיפות רבות מוגרו עם התפתחות הרפואה המודרנית, המדינה גדלה ביותר מאלף אחוז, ובמקום מכתבים מהגנזך מתכתבים היום דרך הטוויטר. אבל חלק מהבעיות נותרו דומות באופיין גם בחלוף 70 שנה.

בן-גוריון משוחח עם עולים חדשים בעת ביקורו באשדוד. מרץ 1959 (צילום: PRIDAN MOSHE לע"מ)

האם בן-גוריון לקח ללב את האצבע המאשימה שהפנה אליו מנכ"ל משרד הבריאות? כאמור, לא מצאנו את מכתבי התשובה שלו, אבל ביומניו מופיעה התייחסות לאזהרותיו של מנכ"ל משרד הבריאות, וגם הוא מלין על תנאי הבידוד:

"ד"ר מאיר קובל קשה על חוסר מיטות לחולים המרובים שבקרב העולים. יש בארץ 3,000 בעלי שחפת פעילה, מהם 2,500 עולים. בין כל אלף עולים יש בעלי שחפת פעילה… ילדה בת 8 בעלת שחפת פעילה, ישנה במיטה אחת עם אחיה ואחיותיה".

(מתוך יומני בן-גוריון, ינואר 1950).

זה לקח כמעט עשור עד שהמדינה השתלטה על השחפת. רק במחצית השנייה של שנות ה-50 ירד מספר החולים באופן משמעותי, בעקבות מבצעי החיסון הגדולים שבוצעו באותן השנים. נתונים מהמחקר "להיות עם בריא בארצנו – בריאות הציבור בעלייה הגדולה", מצביעים על כך, שממספר עצום של 18.3 מתים על כל 100 אלף חולי שחפת ב-1948, ירד מספר המתים ל-13.3 ב-1952, ול-6.1 ב-1956.

מחנה של עולים חדשים מתימן ליד עין שמר. ספטמבר 1950 (צילום: לע"מ HANS PIN)

מצב ההיגיינה ירוד

לא רק תחלואת השחפת הטרידה את צמרת משרד הבריאות. נציגי המשרד נהגו לבצע ביקורים תכופים במחנות העולים, וחלק מדוחותיהם כוללים עדויות למצב סניטרי חמור, הכולל מחסור חריף במקורות מים נקיים ומחסור ב"בתי-כיסא", שבעטיים נפוצות מחלות קשות, כמו טיפוס ודזינטריה.

בדרך כלל הדיווחים ממשרד הבריאות נמסרו בשפה נקייה וניטרלית. אבל לא תמיד, כפי שמוכיח הדיווח של ד"ר קוך פאול, מפקד מעבדת היגיינית ניידת, אשר ביקר במהלך ספטמבר 1948 במחנות העולים בפרדס חנה, בית ליד ובאר יעקב.

"מצב הכללי במחנות מבחינה היגיינית הוא ירוד. אכילת הארוחות באוהלים ושווקים בתוך המחנה גורמים לריבוי זבובים. תנאים סניטריים רעים. חוסר פרסונל רפואי ואחיות גורם לאי סדר בעבודתם, שאינו מאפשר להם להשתלט על המצב. במחנה בית ליד ז' מצב היגייני סניטרי רע מאד, באף אחד מהמחנות אין מעבדה, מה שמקשה באופן יוצא מן הכלל על עבודת הרופאים".

למרות היעדרם של מכשירי טלפון ניידים ויכולות איכון, כבר באותם ימים התפתח מנהג רפואי לבצע חקירה אפידימיולוגית העוקבת אחר המגעים האחרונים של הנדבקים במחלות נגיפיות או חיידקיות. "מקרה מספר 2 הוא מקרה של העברה מקומית באמצעות אחות בת 7 שנים", מדווח נציג משרד הבריאות בסיכום האפידימיולוגי של חולי טיפויד ("טיפוס הבטן") במחנה ב'.

בן גוריון מבקר בבית חולים תל השומר. מרץ. 1949 (צילום: לע"מ BRAUNER TEDDY)

במקרה מספר 1 נרשמה שרשרת ההידבקות המורכבת ביותר, היות ש"קודם לכן חלה ילד בן 8 אשר גר באותו האוהל (מספר 62), זמן קצר לאחר בואו למחנה. הילד הובא למרפאה פעם אחת ולא חזר יותר. הילד היה חולה בערך כחודש ימים ונפטר בתוך האוהל באמצע חדש דצמבר. סיבת המוות אינה ידועה, אבל בהתחשב עם העובדה שחלק מהילדים שהגיעו באותו המשלוח היו חולים בטיפויד, קיימת אפשרות שהילד חלה גם הוא בטיפויד. אם כן – מקרה מספר 1 הוא מקרה של מגע עם המקרה הנ"ל".

לעתים נדמה שגם החקירה האפידימיולוגית טרום עידן הטכנולוגיה הדיגיטלית יכולה לפגוע לא מעט בפרטיות. כך, למשל, בחקירה אפידימיולוגית בצריפים, שהיוו מוקד להתפשטות המחלה, מדווח כי חולה "4" נדבק אחרי ש"התנשק עם (חולה) 3", בזמן ש-3 נדבקה כי היא שוכבת על יד חולה "2". עם זאת, השמות במסמכים הושחרו כדי למנוע פגיעה בפרטיות.

בחקירה אפידימיולוגית בצריפים, שהיוו מוקד להתפשטות המחלה, מדווח כי חולה "4" נדבק אחרי ש"התנשק עם חולה 3", בזמן ש-3 נדבקה כי היא שוכבת על יד חולה "2"

גם אופן ביצוע הוראות הבידוד במחנות העסיק את משרד הבריאות, אז כהיום. מדוח הטיפול במחלת הטיפוס במחנה העולים בבאר יעקב, שהונפק באוקטובר 1949, עולה כי במחנה התגלו 25 מקרים של טיפוס בילדים, ו-11 מקרים במבוגרים.

תחת הכותרת "איזולציה" (בידוד), ממליצה הרופאה סוניה לוין על הוספת מקום בידוד לילדים ומבוגרים הסובלים מחום, עד לדיאגנוזה סופית. "המקום בבתי החולים אינו מאפשר כרגע לשכן בהם את החשודים בטיפוס, לשם הסתכלות".

לוין גם ממליצה לסגור את השוק שמחוץ למחנה ומבהירה כי מוכרי הגזוז מורשים מעתה למכור את המשקה "אך ורק בבקבוקים סגורים. אין להשתמש בכוסות".

פליטים מאירופה, מגיעים לנמל חיפה על אניית ההגנה "מדינת היהודים" . אוקטובר 1947 (צילום: לע"מ HANS PIN)

משרד הבריאות נגד הצבא

התחלואה המתרחבת חייבה את נציגי משרד הבריאות לבצע ביקורים תכופים במחנות ולמסור דוחות מפורטים. הגישה שתובעת התמקצעות בדיווחים החלה לחלחל למטה, אל השטח, והציפה מתיחות בין מערכת הביטחון האחראית על חלק מהביצוע, לבין מערכת הבריאות – המפקחת על הנתונים ואוגרת אותם.

כך, למשל, נוזף ד"ר אברהם שטרנברג, מנהל אגף השירות הרפואי לעולה, ברופא הצבאי סגן אלוף ג.ג. מר:

"אבקשך לדאוג לכך שתינתן ללשכת הבריאות המחוזית בפתח תקווה תמונה ברורה של מחלות מידבקות במחנה. מספרים מדויקים אפשר וצריך לספק. תבין שלא ייתכן לכתוב בצורה סתמית על מאות מקרים של קדחת, ומוטב להודיע על מספר מדויק של מקרים שביקרו במרפאות ואובחנו כקדחת. אותו הדבר חל על יתר המחלות. אבקשך לתקן הדבר ובהקדם".

אבל ספק אם הנתונים הקשים באמת יצאו באותן שנים אל הציבור הרחב. המנהג לכתר מכתבים ומברקים בססמה "סודי ביותר", היה שגור לא רק בצבא, אלא גם במערכת הבריאות. ואכן, מבצעי המחלקה לרפואה מונעת נקראים כמו פעולות בעורף האויב.  כך מדווח ד"ר וולמן, "מפקד המבצע" מפי רופא המחנה בעתלית:

"כ-60 אחוז מתושבי מחנה ז' בבית ליד הם נושאי מלריה. בבדיקה הקלינית של העולים הבריאים מתברר שכ-70 אחוז מהם נושאי סימני מלריה".

אך הממצאים האלה על תחלואת מלריה גבוהה סותרים במידת מה ממצאים אחרים באשר לאחוזי התמותה נמוכים יחסית, וד"ר וולמן מסכם:

"אי יעילות העבודה הרפואית נובעת ממחסור בציוד, ובעיקר בציוד מעבדתי, חוסר הכשרה מתאימה של הפרסונל הרפואי...(אשר) אין לו כל מושג על הנעשה באוהלים".

עולים חדשים בפתח ביתם במעברה בפרדס חנה. יוני 1946 (צילום: לע"מ)

ישראל הראשונה וישראל השנייה

הביקורים התכופים של האליטה הרפואית האשכנזית במחנות העולים הביאה למתח חברתי, שקיבל ביטוי גם בדיווחים הרפואיים.  באחד הסיכומים של התקופה נמצאה התייחסות מפתיעה בכנותה גם לסוגיה זו, אשר עושה קישור נדיר בין הסוגיה ההיגיינית, לסוגיה החברתית, וכך נכתב במסמך:

"במחנות עולים עברו השנה קרוב ל-220,000 עולים, מלמעלה מ-50 ארצות, ומהם קרוב ל-100,000 נשארו זמן די רב במחנות. הזרם הנע העצום של העולים מגיל של תינוק בן כמה ימים ועד לזקנים מופלגים, אנשים מעדות שונות ורבות עם מנהגים מוזרים, או חוסר מנהגים היגייניים מינימליים, העמיד את הארץ כולה בפני מצב שהיסטוריה של הגירה בעולם לא ידעה אותה.

"הנטל הכבד של קליטתם של קרוב לרבע מיליון אנשים בארץ קטנה וענייה, העמיד את הקבוצה הקטנה של הקולטים בפני בעיות חמורות מאוד. העיקרית בהן שהקולטים נהפכו במהרה לקבוצה מבודדת שאין לה כמעט עזרה מכלל הישוב. הישוב ידע לעתים קרובות סתם 'לבקר', או בדרך כלל לשים מלח על הפצעים. רבים ביישוב ידעו לתבוע מבלי לשים לב להישגים ולמפעלים אשר הוקמו במחנות".

מדענים ישראלים מטפלים בדגימות נגועות בשחפת, במסגרת המאבק במחלה (צילום: לע"מ)