חשיפה עשרות נשים בסיכון נזרקו מבית החולים

שלושים נשים עם רקע אבדני והפרעות אכילה קיצוניות נאלצו למצוא לעצמן סידורי לינה מהיום להיום בעקבות סגירת מחלקת ״לצידך״ במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה ● בלית ברירה, חלק מהן חזרו לאותה סביבה אלימה ולאותו בית שבו פגעו בהן בעבר ● "את צריכה להבין, רוב הבנות כאן אבדניות. אני ניסיתי להתאבד עשרות פעמים לפני שהגעתי לכאן", אומרת אחת המטופלות ● ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות: "לבי עם הבנות"

אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock
אילוסטרציה

לפני שנתיים נפתחה במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה מחלקה חדשה בשם "לצידך". בטקס חגיגי ובהתרגשות גדולה נחנכה המחלקה היחידה בארץ שמתמקדת בטיפול בנשים שעברו תקיפה מינית חמורה וסובלות מהפרעות אכילה קיצוניות. למעשה, זו הפעם הראשונה שבה הקשר בין שני הדברים קיבל תוקף, ובא לידי ביטוי בתכנית טיפול ייחודית שנמשכת כשנה.

אבל עם התפשטות הקורונה והחמרת הנחיות הסגר, הודיע בית החולים על סגירת המחלקה, ושחרורן של 30 המטופלות לבתיהן.

לכמה מהנשים לא היה לאן ללכת, ובלית ברירה הן נאלצו לחזור לאותה סביבה אלימה ומזיקה שממנה ברחו, ולאותו הבית שבו פגעו בהן בעבר.

המרכז לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה (דוברות המרכז לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה))
המרכז לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה (דוברות המרכז לבריאות הנפש באר יעקב נס ציונה)

ק' מספרת: "התאשפזתי בגלל התמודדות עם הפרעות אכילה ופוסט טראומה כתוצאה מתקיפות מיניות. הפסיכולוגית שלי המליצה לי על המחלקה, מאחר שאצלי יש קשר בין הפרעת האכילה לתקיפות המיניות שעברתי. הגעתי לשם לפני כחצי שנה, ומיד ידעתי שזה המקום עבורי.

"ובאמת לפני חמישה חודשים הצטרפתי לתכנית טיפול ייחודית של שנה במחלקה, שמוגדרת כפתוחה. כלומר, אנחנו נשארות לישון שם אבל יכולות לצאת במהלך היום למספר פעמים מוגבל לסידורים או לפגישות ולחזור למחלקה.

"על פי התכנית אני וכל הבנות מטופלות 24/7. מהבוקר ועד הערב יש לנו פגישות טיפוליות עם פסיכיאטרית, פסיכולוגית, ודיאטנית. את צריכה להבין, רוב הבנות כאן הגיעו מאוד אבדניות, אני ניסיתי להתאבד 30 פעמים לפני שהגעתי לכאן" .

איך נודע לכן על סגירת המחלקה?

"כשהתחיל עניין הקורונה לפני כחודש, היו כמה בנות שסבלו משיעול וכאבי גרון. הנהלת בית החולים נכנסה להיסטריה ושלחה אותן הביתה, אז נשארנו רק 15. הודיעו לנו שאין יותר כניסות ויציאות, ושהמשפחה יכולה להביא דברים עד לשער בית החולים, ורק אחרי בדיקה של השומר אפשר יהיה להכניס אותם למחלקה.

"אחר כך כבר התחלנו לשמוע שיש אפשרות שהמחלקה תיסגר. אבל לא באמת האמנו שזה יקרה, כי עבדנו בקבוצות קטנות מאוד, נכנסנו בתורות לארוחות בחדר האוכל, ושמרנו על כל הכללים, כולל שמירת מרחק של שני מטר. פתאום באמצע היום הודיעה לנו מנהלת המחלקה עם דמעות בעיניים, על סגירת המחלקה. רוב הבנות הלכו הביתה כבר באותו היום או ביום למחרת".

מתי בדיוק סגרו את המחלקה?

"הפסיקו את הביקורים ב-22 במרץ וכל מי שהייתה מאושפזת נשארה. אבל ב-29 במרץ, ביום א', התקבלה החלטה על סגירת המחלקה. עד יום ד' באותו שבוע, ב-1 באפריל, שחררו את כולן פיזית וסגרו את המחלקה. בתוך 3 ימים הכל התרוקן".

לכל המטופלות היה לאן ללכת?

"לרוב הבנות לא היה לאן ללכת, והן פשוט התחילו להרים טלפונים ולחפש מקום להיות בו. דיברו עם חברים והלכו לאן שהן רק יכלו. אני הועברתי למחלקה פסיכיאטרית, שבכלל אין בה הפרדה בין גברים לנשים, וכל החדרים צמודים. מאז אני לא ישנה. ישר חזרו לי הסיוטים בלילה, ויש לי יותר מחשבות השליליות.

"אני אישית הועברתי למחלקה פסיכיאטרית, שבכלל אין בה הפרדה בין גברים לנשים, וכל החדרים צמודים אחד לשני. מאז אני לא ישנה. ישר חזרו לי הסיוטים בלילה, ויש לי יותר מחשבות השליליות"

"במחלקה כאן בכלל לא יודעים איך להתמודד עם הפרעות האכילה שלי, שרק הולכות ומחמירות, ואני לא יודעת איך לגשת למטפלים. אין לי עם מי לדבר כאן. הם לא מכירים אותי, הם לא מכירים את הסיפור שלי, ואני לא מתאקלמת כאן. המחלקה הזו בכלל לא נועדה להתמודד עם הטראומה שלי, ואני מרגישה אבודה. הטיפול במחלקה הזו נועד מבחינתי לשנות את מסלול חיי, והמסלול הזה נקטע.

"רוב הבנות שהיו איתי, ושאני בקשר איתן, לא במצב טוב. אחת ההשלכות של פוסט טראומה קיצונית היא פגיעה עצמית, והבנות באמת פוגעות בעצמן. מכבות על עצמן סיגריות. מרעיבות את עצמן. יש כאן מישהי שיש לה דיסוציאציות וניתוקים. היא נכנסת לניתוק וקמה כשהיא שוב בת שלוש. עכשיו היא במצב הזה לבד בדירה, וזה לא נורמלי. היא כתבה לי שהיא נזכרת בכל השנים שפגעו בה. מחוץ למחלקה גם אני פגעתי בעצמי ולא אכלתי. אנחנו בסכנת חיים אמיתית".

צעדה שהתקיימה בת"א ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)
צעדה שהתקיימה בת"א ביום הבינ"ל למאבק באלימות נגד נשים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

חוזרות לבית שבו הותקפו

עד לרגע זה, לא ברור מה הביא להחלטה לסגור מחלקה שבה שוהות 30 נשים בגילאי 19-60, עם רקע אבדני וחשש ממשי לחייהן, עם הפרעות אכילה קיצוניות, ובמקרים מסוימים ללא מקום לחזור אליו. בלית ברירה הן נאלצו כמה מהנשים לחזור לאותה סביבה אלימה ומזיקה ולאותו הבית שבו פגעו בהן בעבר.

ת': "אני בת 21 וסובלת מהפרעת אכילה קיצונית, לאחר שהותקפתי מינית מגיל שנתיים על ידי קרוב משפחה. במקרה שלי, ברגע שנגמרה התקיפה – שנמשכה עד גיל 12, התחילה הפרעת אכילה קיצונית, שממנה אני סובלת עד עכשיו.

"הספקתי להיות בטיפול במחלקה ארבעה חודשים, וכעת נאלצתי לחזור למקום שגרתי בו בעבר, כי לא היה לי לאן ללכת. זה אותו אזור שבו עברתי את התקיפות, ומבחינתי זה סיוט. זה כמו להיכנס לגוב האריות, ולחזור לכל אותם דברים שאני בורחת מהם שנים. אני נזכרת במשפטים ובמצבים מפעם ולא מצליחה להתמודד.

"בגלל הקורונה נאלצתי לחזור למקום שגרתי בו בעבר, כי לא היה לי לאן ללכת. זה אותו אזור שבו עברתי את התקיפות המיניות, ומבחינתי זה סיוט. זה כמו להיכנס לגוב האריות, ולחזור לכל אותם דברים שאני בורחת מהם שנים"

"רק לפני שנתיים הבנתי שאני סובלת מהפרעת אכילה חמורה. בעקבות טיפול אצל פסיכולוגית שאבחנה אותי. המחלקה הזו הייתה בשבילי כמו חבל הצלה. סוף-סוף הרגשתי שאני מטופלת במקום הנכון עבורי, ושהטיפול באמת עוזר לי.

"אבל אז, כשהודיעו לנו על סגירת המחלקה הכל חזר אחורה ברגע אחד, ואפילו נהפך לעוד יותר קשה. אני בקשר טלפוני עם המטפלת והדיאטנית של המחלקה, וגם הרופאה מתקשרת אלי מדי פעם, אבל זה ממש לא הטיפול שאני צריכה".

איך משפיעה עליך סגירת המחלקה?

"אני חייבת להגיד שאחד הדברים האכזריים שקרו לי בחיים זה סגירת המחלקה הזו. אני באמת לא יודעת כמה זמן אוכל למשוך מחוץ לה. המצב שלי מידרדר מיום ליום, והרופאה אמרה לי שהפרעת האכילה שלי מסוכנת מאוד. בסוף השבוע הזה אני מתכוונת לאשפז את עצמי באיכילוב. אין לי כל כך ברירה אחרת.

"אני מרגישה שמה שקרה לנו זה אחד הדברים המזעזעים שקרו פה. שלחו אותנו לכלבים, בלי להבין עד כמה הדבר הזה מכניס בנו עוד טראומות. כבר הגעתי למצב שהתחלתי לחלום קצת על העתיד, אבל עכשיו אני בכלל לא חולמת. הכול שחור. אני בלי כוחות ואני לבד. המצב שלי מחמיר, ויחד איתו הדחף לפגיעה עצמית.

"אני מרגישה כמו בניתוח, שאחרי שכבר פתחו לי את הגוף, החליטו לעבור לחולה הבא. צריכים לסגור אותי קודם. לסגור אותי. אני ממש מקווה שיפתחו את המחלקה, כדי שנחזור להאמין שיכולים להיות לנו חיים טובים".

נ' מספרת: "אני בת 26. יש לי פוסט טראומה מורכבת בעקבות התעללות מינית ממושכת, ואני סובלת מניתוקים מהסביבה. סבלתי מהתעללות בסביבתי הקרובה, והייתי נערה בסיכון קלסית. הייתי אמורה להיות בתהליך טיפולי ארוך, כי כאן אנחנו מטופלות מהשורש באטיות, אבל הספקתי להיות במחלקה רק חודשיים".

כששמעת על הסגירה של המחלקה חיפשת איפה להיות?

"מיד התחלתי להרים טלפונים לחברים וחיפשתי מקום שאוכל לישון בו. כשהתקבלתי למחלקה פיניתי את הדירה שגרתי בה, ולכן לא היה לי בית לחזור אליו. למזלי, מנהל החווה החקלאית שעבדתי בה בעבר הוא איש מקסים, שפשוט נתן לי חדר קטן בחווה כשהוא הבין שאין לי איפה להיות. כרגע אני לא מקבלת שום סוג של טיפול. לא טלפוני ולא כלום. יש ביורוקרטיות והפסיקו לנו את בבת אחת הטיפולים. זה מזעזע. אני בכלל לא בקשר עם המשפחה שלי.

"המחלקה הייתה נקודת אור עבורי. יש רשימת המתנה ארוכה כדי להיכנס, וברגע שהצלחתי, הרגשתי בפעם הראשונה שיש סיבה לחיות. זה לא הגיוני שהבנות יחפשו בעצמן איפה להיות. יש בנות שחזרו לבית של האונס. זה מטורף".

הפגנה נגד אלימות כלפי נשים. מתחילת השנה נרצחו 13 נשים (צילום: Hadas Parush/Flash90)
הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, ארכיון (צילום: Hadas Parush/Flash90)

לא יכולה לחזור להוסטל

ה': "לפני שהגעתי למחלקה שהיתי בהוסטל לנערות בסיכון. כשביקשתי לחזור לשם, עם סגירת המחלקה, אמרו לי שאני לא יכולה ושיש צורך באישורים מיוחדים ממשרד הרווחה, ושבגלל הסגר, אי אפשר להשיג אותם. אז נשארתי בחוץ ופשוט אין לי איפה להיות. אנחנו כמה בנות במצב הזה, גרות כל יום במקום אחר".

מה היית רוצה שיקרה?

ק':" חד-משמעית שהמחלקה תחזור. מדדו לנו חום פעמיים ביום ולאף אחת לא היו סימפטומים. אין לנו בעיה להיות בסגר מלא. אנחנו צריכות אחת את השנייה. אנחנו במצב נפשי לא טוב וגם פיזית אין לנו איפה להיות.

"אין שום סיבה הגיונית לסגירת המחלקה. אנחנו מרגישות שננטשנו. המחלקה הזו עבורנו היא הצלת החיים. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי בנות שדומות לי. תמיד חשבתי שאני היחידה שפוגעת בעצמי, ואז במחלקה גיליתי שהרקע של כל הבנות דומה, ושאנחנו סובלות מאותם דברים. פתאום יש עם מי לדבר, יש אמפתיה והזדהות, וזה יכול לקרות רק עם נשים שעברו את אותו הדבר.

"הפתרון של קשר טלפוני לשבועיים בלבד הוא בדיחה. אנחנו חייבות לחזור למחלקה. היו פתרונות בתוך בית החולים עצמו. לקחו מחלקה פתוחה אחרת וסגרו אותה בתוך בית החולים. אבל למחלקה שלנו לא עשו את זה, אלא אמרו לנו ביי ביי, לכו הביתה. לי בכלל לא היה מקום ללכת אליו. אם לא היו מוצאים לי את בית החולים הייתי חוזרת לאותה סביבה שפגעה בי".

"הפתרון של קשר טלפוני הוא בדיחה. אנחנו חייבות לחזור למחלקה. לקחו מחלקה פתוחה אחרת וסגרו אותה בתוך בית החולים. אבל למחלקה שלנו לא עשו את זה, אלא אמרו לנו ביי ביי, לכו הביתה"

ר': "אני בת 38, וסובלת מפוסט טראומה בעקבות תקיפות מיניות שעברתי 14 שנה. אני נשואה לבעל מקסים, ויש לי ילדה שאני כמעט לא יכולה לטפל בה. הייתי רק בתחילת הטיפול, אבל חייתי בידיעה שיש מחלקה. שאם אתמוטט אוכל לדבר עם מנהלת המחלקה, ויהיה לי גב. אבל פתאום אמרו לי שסוגרים את המחלקה.

"זר לא יבין זאת, אבל שמטו את הקרקע מתחת לרגליים שלנו, ויש פה חרדת מוות שמאיימת על כולנו. כל יום בשבילי הוא סיוט. הפסיכיאטרית שלי מתקשרת אליי כל יום כי היא יודעת שהמצב הוא קשה. אם זה ייפסק אני אתרסק. זו גזירה לא הגיונית. הקורונה מסוכנת, אבל הפגיעות העצמיות שלנו יותר.

"אני אישית צריכה שיחזיקו אותי חזק כדי שלא אפגע בעצמי".

צבי פישל (צילום: אביטל צימט)
צבי פישל (צילום: אביטל צימט)

אין מדיניות טיפולים

"מה שאת מתארת הוא סגירה טוטלית של מחלקה. אני לא שמעתי שזה קרה בשום מקום בארץ", אמר לי ד"ר צבי פישל, יו"ר איגוד הפסיכיאטרים.

"אפילו בשיבא לא סגרו הרמטית. זו פעם ראשונה שאני שומע על דבר כזה. אין ספק שההשלכות יכולות להיות קשות. בייחוד כשחווית הדחייה אצלן כבר קשה ממילא, ועכשיו הן צריכות לעבור שוב דחייה קשה".

יו"ר איגוד הפסיכיאטרים מתריע על היעדר מדיניות טיפול מסודרת לכלל אוכלוסיית פגועי הנפש בישראל בתקופת הקורונה. "מינו את פרופ' חיים גמזו להיות אחראי על מחדל בתי האבות. לא מינו אף אחד לקבוע מדיניות טיפולית ושיקומית ברורה לפגועי הנפש במדינת ישראל בתקופת הקורונה.

"לא נערך שום דיון מסודר על בריאות הנפש במשרד הבריאות. שלחו את השב"כ והמוסד למצוא פתרונות לקורונה, ולא שלחו אותם למצוא פתרונות לאנשים חולים פסיכיאטריים. הבעיה קיימת גם בילדים בסיכון. כך קרה שמתוך הפניקה שעוררה הקורונה באו לברך ויצאו מקללים.

"יש הרבה אלטרנטיבות ומקומות בקהילה, שפגועי הנפש יכולים לשהות בהם, ויש גם הרבה אנשי צוות טיפוליים שהוצאו לחל"ת ושהיו שמחים לטפל. בתקופת הקורונה אנחנו מדברים על כ-3,500 מאושפזים.

"אבל כל האופציות השיקומיות נסגרו, מרכזי השיקום וההוסטלים ממעטים לקבל מטופלים חדשים ונמצאים בברוך גדול. כשמדברים על ההשלכות הנפשיות של היום שאחרי, חלק מהן נעוצות בעובדה שמשחררים חולים בטרם עת, וקרוב לוודאי שהם יחזרו במצב גרוע הרבה יותר.

בבית החולים שאתה מנהל סגרתם מחלקות פסיכיאטריות?

"לא. בבית החולים שלי אני נמצא במחלקה בתפוסה של 100%, כי אני לא רוצה לשחרר למצב של חוסר מודעות. יש כאן בעיה וצריך לתת אמצעים לפתרון, במיוחד למערכת השיקומית של בריאות הנפש. מסיבה זו קראנו למנות חמ"ל פסיכיאטרי, שיוכל לייצר פתרונות יצירתיים, לתת תקציב, למצוא פתרונות לבעיות שיתעוררו. אנחנו דורשים מישהו לכל המערך הפסיכיאטרי וקוראים למשרד הבריאות להקים גוף יצירתי עם סמכויות ותקציב לבעיות שמתעוררות.

"בכל 30 השנה שאני במערכת יש חוסר תשומת לב לנושא הפסיכיאטרי. הוצאתי 6-7 מכתבים למשרד הבריאות, ואני ממשיך לקבל תשובות לקוניות".

מנכ"ל איכילוב רוני גמזו ושר הבריאות יעקב ליצמן בינואר 2019 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)
מנכ"ל איכילוב רוני גמזו ושר הבריאות יעקב ליצמן בינואר 2019, ארכיון (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש 90)

תגובות

מבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב-נס ציונה נמסר בתגובה: "בית החולים ממשיך בסדרת פעולות מצילות חיים מאז פרוץ משבר הקורונה בעולם ובישראל. בין יתר הפעולות מצילות החיים מתבצע שחרור מטופלים במחלקות בהם

נמצאים במחלקות פתוחות בסביבה פתוחה ובתנאים חופשיים, וניתן להיכנס ולצאת מבית החולים לקהילה ולסביבה החיצונית.

"לאחר שנערכה בדיקה דקדקנית המתייחסת לכל מטופל/ת בנפרד ובשיתוף עם משפחת המטופל/ת הוחלט לשחרר אל חיק המשפחה והסביבה התומכת כל אדם הנמצא בסיכון.

"הצוות קיים שיחות מקדימות עם בני המשפחה והסביבה התומכת ושומר על קשר עם כל אחד ואחת מהמטופלים והמטופלות בטיפול מרחוק, שיחות טלפון, שיחות זום ועדכונים שוטפים נוספים. המטרה העליונה המנחה את בית החולים היא הצלת חיים למטופלים ולמטפלים לאורך כל ניהול משבר הקורונה בבתי החולים בישראל".

לשאלה מדוע נסגרה רק המחלקה הזו, ומדוע לא נמצא פתרון בתוך בית החולים לנשים שאין להן לאן ללכת, לא התקבל מענה.

ד"ר טל ברגמן-לוי, ראש האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, אמר כי "לבי עם הבנות. מאמצים רבים ותשומת לב השקיע האגף בשנים האחרונות למען תחום זה. עם זאת, המצב אשר מתקיים כעת איננו משבר רגיל. לדעתי, מדובר במשבר שכמותו לא קרה מקום המדינה, וכולנו מצויים בהתמודדות עמו כאשר רבה אי הוודאות.

יחיאל לבקוביץ (מתוך אתר השירותים והמידע הממשלתי))
לבקוביץ' (מתוך אתר השירותים והמידע הממשלתי)

"בתי החולים הפסיכיאטרים נדרשים לזהירות יתרה, שאם לא כן קיים תרחיש של פגיעה שלא ניתן יהיה לשלוט בה בציבור מטופלים רחב. אני מותירה לשיקול דעתו של אני מותירה לשיקול דעתו של פרופ' יחיאל לבקוביץ', מנהל בית החולים את ההחלטה בעיתות כאלו, אילו שירותים הוא מצמצם – היות ובתי החולים שונים מאוד, בתשתיות בחסרי כוח אדם ובחומרת החולים. המחלקה מאוד חשובה, אני מסכימה, אך גם שירותים אחרים, והתמונה הגדולה מורכבת ביותר.

"סגירה או פתיחה של מחלקה אינן החלטות של מה בכך ויש להן השלכות מרחיקות לכת. אני בטוחה שפרופ' לבקוביץ עושה כמיטב יכולתו, לדאוג לבנות ולאפשר מידה מסוימת של רציפות טיפול, אך האמת היא חשובה וקיים קושי הולך וגדל של צוותים בבידוד ועם תחלואה, וחשש עוד יותר גדול של הדבקה של מטופלים באשפוז פסיכיאטרי כעת".

עוד 2,052 מילים
סגירה