"קורונה מלשון קור", אמר השבוע בצער אחד הרבנים האהודים במגזר. "היא הכניסה קרירות רוחנית גדולה ללבבות".

לפני שנצטמרר, בואו תבינו שחמימות רוחנית, וָרֶמְקַיְט – כמו שנוהגים לכנות אותה, היא אחד הרכיבים העיקריים בחרדיות, בשמירת התורה והמצוות. החפץ חיים אמר: כל ההבדל בדרגות בין  אנשים מתבטא בהיותם קרים או יהודים חמים. ההתלהבות בקיום המצוות (בְּרֶען), ההתרגשות המתחדשת, הכוונה והשמחה – הם הדבק שמקשר בין המקיים לבינן, ובינו לבין מקיימים אחרים. ברגע שקיום המצוות הופך לריטואל חוזר, לקיום טכנוקרטי – הוא מאבד את טעמו ונתון לסכנה של התפוגגות.

"קורונה מלשון קור", אמר השבוע בצער אחד הרבנים האהודים במגזר. "היא הכניסה קרירות רוחנית גדולה ללבבות". לפני שנצטמרר, תבינו שחמימות רוחנית, וָרֶמְקַיְט – כנהוג לכנותה, היא אחד הרכיבים העיקריים בחרדיות

אז זה מה שעשתה הקורונה, הביאה הרבה קור לכל המערכת. כשהתחילו לדבר על הסכנה במניינים, גיחכתי. אני, שאינני מן הפאנאטיות, אמרתי לחברותי: אין מצב שלא יתפללו במניינים בבתי הכנסת; זה פשוט לא יקרה. מקום המדינה לא היה כדבר הזה.

וזה קרה. אחרי שבוע שבו התקשו לעכל, עוד חצי שבוע של תפילה בשטח פתוח, הגיעו התפילות בבתים, במרפסות או בחדרים. חסל סדר ריצה מהירה לתפילה במנין! כשמתפללים בבית ניתן גם לקצר, לדלג על קטעים משמימים, ניתן גם לא להתפלל. כשהרגל מתפרק, הוא ממשיך להתפרק ולא נעצר רק בנקודה ההכרחית.

גרוע יותר: הנגיף נכנע תחת סגר ומסיכה, רחיצת ידיים ושמירת מרחק. תפילות וברכות לא מענינות אותו. הרבנים שהתעקשו בתחילה על תפילה ולימוד בישיבות ובחיידרים – נאלצו לסגת מפני המציאות ומפני דעת הרופאים והמדענים.

קשה לתאר את עוצמת השינוי הזה, או אולי נכון יותר לומר: את החולשה שהוא חושף. האמונה שהתורה מגינה ומצילה, שהתפילה מחוללת ניסים, שהקב"ה שומר במיוחד על הלגיון שלו – קרי, על שומרי התורה והמצוות – האמונה הזו לא עמדה במבחן.

הכשלון היה בתחום ובזמן מוגדר, ולכן בלט כל כך. דווקא בקהילות חרדיות בניו-יורק – נרשם אחוז תחלואה ותמותה גבוה במיוחד. בבני ברק נדבקו יותר, בירושלים ובאלעד נדבקו יותר.

קשה לתאר את עוצמת השינוי או אולי: את החולשה שהוא חושף. האמונה שהתורה מגינה ומצילה, שהתפילה מחוללת ניסים, שהקב"ה שומר במיוחד על הלגיון שלו – קרי, על שומרי התורה והמצוות – לא עמדה במבחן

נכון, ההגיון אומר שזה בגלל הצפיפות; אבל הרגש והאמונה לא מסתפקים במענה הזה. הרי הצפיפות עצמה היא 'רצון השם', המשפחות הגדולות הן חלק מהאידיליה של הגדלת צבאות השם; איך יתכן שבמקום ברכה (אצל חרדים נוהגים לומר: משפחות ברוכות ילדים) הן הביאו מחלה ומוות? ואיפה הניסים עוצרי המגיפה עליהם שמענו בשפע בדורות הקודמים? אהה, היה זה בדור שלפני המצלמה, אומר מישהו, לוחשת מישהי, והדברים מחלחלים בלבבות הקרים. ההערכה למדע ולרפואה גוברת.

ואם לא די בכך, מגיעה בעית התעסוקה. להעסיק בבית שמונה, עשרה ושנים עשר ילדים בלי מסכים, בלי התכנסויות זום ובלי סמארטפונים – זו משימה כמעט לא אנושית. בדרך כלל מדובר במגורים בדירות קטנות, כשהחיים מתבססים על כך שהבחורים ישנים בישיבה, בנות התיכון נמצאות רוב היום מחוץ לבית, ובלילה פותחים מיטות או פורשים מזרנים. השהות של כולם יחד בבית היא קשה עד ממוטטת. גם הודעות על צורך בבידוד אינן מתקבלות בטלפונים הישנים שלנו. התשוקה למכשיר קטן וחכם ולמסכים צבעוניים וגדולים – מעולם לא היתה גדולה יותר.

ומה עם התעדכנות במספרי הקורונה בארץ ובעולם? בסברות השונות והמשונות? בתרופות שמועילות או מזיקות? קשה בלי רדיו, קשה בלי אינטרנט. יושבים בבית, בלי עבודה ובלי כולל, ומחכים לעתון הבוקר כדי לקרוא חדשות. פסילת האינטרנט, שהיא תנאי הכרחי להישרדות הקהילה החרדית, מתערערת. זה מצב שבו בני המגזר, הרגילים לחוש גאווה בהשתייכותם, חשים נחותים. קורונה מביאה נחיתות; נחיתות מביאה קור.

ואיפה הניסים עוצרי המגיפה עליהם שמענו בשפע בדורות הקודמים? אהה, היה זה בדור שלפני המצלמה, אומר מישהו, לוחשת מישהי, והדברים מחלחלים בלבבות הקרים. ההערכה למדע ולרפואה גוברת

האם הקרירות הזו תתנחל בלבבות, או תחלוף יחד עם הסגר והעוצר? האם אנו עדים לתהליכי התקררות בחברה החרדית, שיביא גל של יוצאים בשאלה ויקרר גם את הנשארים, או שהחזרה למצב השגרה תתקן את מה שהשתנה ותנשים מחדש את הקהילה? אינני יודעת, וגם מומחים ממני לא יודעים.

נחיה (אם נחיה) ונראה.

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.