"קורונה מלשון קור", אמר השבוע בצער אחד הרבנים האהודים במגזר. "היא הכניסה קרירות רוחנית גדולה ללבבות".

לפני שנצטמרר, בואו תבינו שחמימות רוחנית, וָרֶמְקַיְט – כמו שנוהגים לכנות אותה, היא אחד הרכיבים העיקריים בחרדיות, בשמירת התורה והמצוות. החפץ חיים אמר: כל ההבדל בדרגות בין  אנשים מתבטא בהיותם קרים או יהודים חמים. ההתלהבות בקיום המצוות (בְּרֶען), ההתרגשות המתחדשת, הכוונה והשמחה – הם הדבק שמקשר בין המקיים לבינן, ובינו לבין מקיימים אחרים. ברגע שקיום המצוות הופך לריטואל חוזר, לקיום טכנוקרטי – הוא מאבד את טעמו ונתון לסכנה של התפוגגות.

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

הספרטנים היו פלג מהשבט הדורי, שבצל התמוטטות המרחב בסוף תקופת הברונזה נדדו (בערך במקביל לתקופת ההתנחלות שלנו בכנען) מצפון יוון לדרומה, לארץ אותה הבטיח להם אביהם המיתולוגי הרקולס – לספרטה. שם הם השתלטו על נחלת העם המקורי ששכן שם, ההלוטים, ופיתחו להם תרבות חיים ייחודית ומשגשגת.

התרבות הספרטנית הייתה תרבות מגויסת שנבנתה למטרה אחת, והיא יצירת כוח צבאי החזק והמאיים ביותר האפשרי. לצורך-כך, מצד אחד הם בנו לילדיהם מערכת חינוך בדמות פנימיות צבאיות (האגוגה) שהפכה את כל הבוגרים לחיילים מקצועיים, ומהצד השני, כדי לתחזק ולהזין את התרבות הצבאית הזו, הם שעבדו להם את האוכלוסייה המקומית ההלוטית שנאלצה לשרתם תחת חוד כידוני וחרבות הצבא.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

ככל שההיתכנות לעסקה עולה, עולים קולות הימין והימין הקיצוני והמופרע וטוענים נגד "המחיר" שישולם לחמאס תמורת השבת החטופים. בואו רגע נדון בשאלת המחיר. ובשאלה החשובה יותר: מי צריך לשלם את המחיר על מחדל 7 באוקטובר? על קונספציית "חמאס הוא נכס"?

הרי לא שמעתם את בצלאל סמוטריץ' חוזר בו, או מבקש סליחה על אמירותיו ש"חמאס הוא נכס". לא שמעתם את בנימין נתניהו חוזר בו ומתנצל על מדיניותו ואמירותיו מ-2018, לפיהן הכסף הקטארי לחמאס הוא החלטה מנהיגותית נכונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.