את יום העצמאות הראשון שלי בישראל אני בקושי זוכרת. זוכרת את ההתקהלות ברחבת המועצה של חבל אילות. זוכרת ששתינו טרופית ואכלנו צמר גפן מתוק עד שקיבלנו כאבי בטן.
אבל את השמחה והגאווה שראיתי על פני ילידי הארץ לא כל כך הצלחתי להבין אז, וזה לא שלא ניסו ללמד אותנו לאהוב את הארץ. אבל אהבה זה משהו שאי אפשר ללמוד, זה משהו שצריך להרגיש. ורגש מפתחים עם הזמן.
בפעילות החברתית שערכו לנו בקיבוץ יטבתה לקראת החג השמיעו שני שירים: "אין לי ארץ אחרת" של קורין אלאל, ו"יושב על הגדר" של אריק איינשטיין. המדריכים שאלו לאיזה שיר אנחנו מתחברים יותר. אני זוכרת שהקשבתי היטב למילים של שניהם, הבנתי את הרוב, ומאוד התחברתי לעניין הזה של "רגל פה רגל שם". הרי זה בדיוק המצב השלי. עזבתי בית ומדינה שבהם התחנכתי על ערכי אהבת המולדת של ברית המועצות, ונחתתי לפני רגע במדינה שהכל בה חדש.
הרמתי יד וסיפרתי למדריכים על התחושה, ומיד ראיתי שזו לא התשובה לה הם ציפו. "תודה רבה" אמרו לי, ועברו להסביר במרץ את השיר השני – אין לי ארץ אחרת. הבנתי כל מילה ומילה. אבל הזיכרונות שלי מארץ אחרת היו טריים מדי.
עליתי לארץ לבדי בגיל 15, היישר למדבר, היישר לרצח רבין. לא הבנתי למה האנשים סביבי בכו, למה לקחו את זה באופן אישי. הגעתי מעיר רחוקה וקטנה במדינה גדולה. שלטון, פוליטיקה ומנהיגים שנרצחים היו רחוקים מאיתנו מאוד.
ביום הזיכרון שהגיע כחצי שנה אחרי, הייתי עצובה ביחד עם חברי הקיבוץ. זה היה ממשי יותר בגלל שלושת הנופלים במערכות ישראל מיטבתה, שלהם הוקדש הטקס. וכמובן שהמעבר החד לשמחה של יום העצמאות היה נראה לי פסיכי.
לא הבנתי למה האנשים סביבי בכו, למה לקחו את זה באופן אישי. הגעתי מעיר רחוקה וקטנה במדינה גדולה. שלטון, פוליטיקה ומנהיגים שנרצחים היו רחוקים מאיתנו מאוד
אני מנסה להעלות זיכרונות מאותו יום עצמאות ראשון שלי במולדת שלא נולדתי בה, ומתקשרת לגנאדי דבורקין, חבר קיבוץ יטבתה שהיה המדריך שלנו.
גנאדי מספר לי כי השנה, בצל הקורונה, גם חגיגות העצמאות בקיבוץ בוטלו, ובמקומן יערכו טקסים וירטואליים שישודרו לחברי הקיבוץ בזום וביוטיוב.
"בימים כתיקונם, הטקסים של יום הזיכרון ויום העצמאות נערכים בקיבוץ. לאחר מכן, נערכות החגיגות לכל הקיבוצים באזור בשטחי המועצה, עם הופעות ואומנים כמו בכל הארץ. בשנים האחרונות החגיגות עברו לפארק תמנע, לכן ויתרנו על זיקוקים כדי לא להפריע לחיות הבר. בשנה שאת הגעת לקיבוץ, ראש המועצה נשא דברים ובירך על הצטרפות קבוצת נעל"ה לקיבוץ יטבתה", מספר גנדי.
אני והחבר'ה
אם אני צריכה למצוא את החג המקביל ליום העצמאות הישראלי בברית המועצות, זהו יום הניצחון על הנאצים שנחגג ב-9 במאי. ב-1996, כאשר אני אכלתי צמר גפן מתוק במדבר, חבריי לכיתה בחברובסק קיבלו בפעם הראשונה את הזכות להשתתף במשמר הכבוד באנדרטה לנופלים במלחמת העולם השנייה.
זו הייתה אנדרטת אבן שחורה, עליה חרוטים עשרות אלפי שמות של נופלים ילידי העיר, ובמרכזה "אש תמיד", להבה שתמיד דולקת לזכר הנופלים במלחמה.
אני מתקשרת לאמא שלי, שעדיין מתגוררת בעיר הולדתי עם אבי ואחי. שני הוריה של אמא היו יהודים, הסבים והדודים שלה נספו בשואה. עשרות שנים של משטר קומוניסטי הפכו את סבא וסבתא שלי לאנשי עבודה ואהבת המולדת (הישנה). אני זוכרת את סבתא מטפחת בגאווה את שתי הזהויות שלה – היהודית והקומוניסטית – כשביניהן סתירה מוחלטת, בברית המועצות החילונית למהדרין. המחשבות על סבא וסבתא גורמות לי להקדים את השיחה היומית לאמא.
אמא, למה אף פעם לא התייחסנו ליום העצמאות של ישראל. הרי הוקמה מדינה ליהודים ואנחנו יהודים, למה לא ציינו את זה אפילו בבית?
"לציין את יום העצמאות של ישראל?", אמא שלי מתגלגלת מצחוק. "אפילו את החגים היהודיים ואת היהדות עצמה היה אסור לנו לציין, אז את מדברת על יום העצמאות?"
אבל הייתה מודעות? ידעת שיש שם מדינה שהיא שלנו?
"במשך כל השנים, העמדה של ברית המועצות הייתה אנטי-ישראלית. אני זוכרת שבחדשות דיברו על ישראל כמדינה כובשת וגוזלת מהעם הפלסטיני ועל ציונות כתנועת הרוע העולמי. לא היה ממש מידע, רק תעמולה.
"בכל מלחמות ישראל, ברית המועצות תפסה את העמדה של מדינות ערב, תמכה בהן בכל דרך אפשרית. אבל אני ידעתי שאני יהודיה, למרות שזה לא היה נושא לשיחה ולא שאלתי שאלות. אני זוכרת שדיווחו בחדשות על מלחמת ששת הימים, ובתור נערה ממש שמחתי שישראל ניצחה. וגם במלחמות שהגיעו אחריה".
"לציין את יום העצמאות של ישראל?", אמא שלי מתגלגלת מצחוק. "אפילו את החגים היהודיים ואת היהדות עצמה היה אסור לנו לציין, אז את מדברת על יום העצמאות?"
אמא מספרת כי המודעות לישראל והתנועה הציונית שהחלו להתפתח במוסקבה בשנות השבעים, וסחפו את קרובי המשפחה שלנו, לא הגיעו לעיר מגורינו.
כשאחותה של סבתא שלי ובתה החליטו לעלות לארץ בשנות השמונים, הן השאירו מאחור את אב המשפחה, שהיה קומוניסט מושבע וניתק איתן כל קשר עד סוף ימי חיו. וכך, מרבית המשפחה שלי חיה את חייה בלי לשאול שאלות לגבי היהדות, ובלי להתייחס בכלל לארץ האבות הרחוקה.
בטח שהיא זוכרת
אני שואלת את אמא אם היא זוכרת את חגיגות הניצחון על הנאצים. בטח שהיא זוכרת. "סבתא שלך, אמא שלי הייתה מאוד פעילה בכל המצעדים והמפגנים, כי היא הייתה מורה להיסטוריה", היא אומרת. "יום הניצחון על הנאצים היה היום החשוב מכולם. כל הסבים והסבתות שלך, כולם היו ווטרנים – ותיקי מלחמת העולם השנייה. כולם עבדו בעורף או לחמו במלחמה הזו. הניצחון הזה הוא שלהם".
חשוב מכולם? איזה עוד חגיגות היו? אני לא זוכרת הרבה.
"היו לנו לא מעט חגים לאומיים בברית המועצות, כמו ה-7 בנובמבר, שמציין את המהפכה של 1917 שהובילה להקמת ברית המועצות, או האחד במאי, חג הפועלים. תמיד היינו מצופים להשתתף במצעדים או תהלוכות", מספרת אמא.
"המנהל שלי בעבודה כעס על אלה שלא הגיעו לתהלוכות. 'בזמן שאתם יושבים בבית וחוגגים, אנחנו דואגים שתהיה פה אווירה של חג', הוא היה נוזף, אז לא הייתה לנו ברירה: הלכנו עם דגלי ברית המועצות ועם שלטים שמהללים אותה, עד שהגענו לכיכר על שם לנין ושם שמענו נאומים של ראשי הרשויות".
"המנהל שלי בעבודה היה כועס על אלה שלא הגיעו לתהלוכות. 'בזמן שאתם יושבים בבית וחוגגים, אנחנו דואגים שתהיה פה אוירה של חג', הוא היה נוזף, אז לא הייתה ברירה"
מה הרגשת כלפי התהלוכות האלה? הרגשת הזדהות?
"בטח. זה סימל עבורי את הערכים הטובים שהיו בחברה של אותם ימים – חברות, עזרה הדדית, אחווה, שייכות. היום זה כבר לא קיים כאן".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם