לאחרונה התייצבו נציגי המדינה בפני בית המשפט העליון והסבירו מדוע יש לדחות שלוש עתירות שהוגשו על ידי חרדים. העותרים ביקשו מבג"צ להורות למדינה לאפשר להם לקיים מנייני תפילה בשטח פתוח ומתוך הקפדה על המרחק הדרוש בין מתפלל למשנהו.

בית המשפט העליון קיבל את נימוקי המדינה, לפיהם מתן היתר לקיום מנייני תפילה, גם במגבלות אלה, מהווה סכנה ממשית לציבור ופגיעה בזכות לחיים, ודחה את העתירות. יומיים לאחר מכן  הודיע ראש הממשלה כי הוחלט לבטל את האיסור על קיום תפילות במניין, והממשלה אישרה קיום תפילות בשטח פתוח ותוך שמירת מרחק של עד 19 מתפללים.

ביהמ"ש העליון קיבל את נימוקי המדינה, לפיהם היתר למנייני תפילה, גם במגבלות, מהווה סכנה ממשית לציבור ודחה את העתירות. יומיים לאחר מכן הודיע רה"מ כי הוחלט לבטל את האיסור על קיום תפילות

השאלה המתעוררת היא: האם החלטה זו מבוססת רק על לחצם של השרים דרעי, ליצמן, סמוטריץ ועמיתיהם? או על כך שהממשלה אינה סבורה כי ההתכנסות היומית לצורך התפילה מהווה סיכון נוסף למתפללים או לציבור?

שני דברים ברורים לכל: במהלך יומיים אלה לא השתנו הנסיבות, ולא קטנה פגיעתו של הוירוס באופן כה משמעותי עד כי ניתן לקבוע מסקנות רפואיות הפוכות מאלה שביסוד האיסור. שתי העמדות סותרות זו את זו. אם מוצדקת ההתנגדות שהביעו נציגי המדינה ביום ה', אזי אין הצדקה להחלטת הממשלה במוצאי שבת, וההיפך: אם במוצאי שבת ניתן היה כבר להכריז על ביטול האיסור  – אזי לא היה בסיס להתנגדות התקיפה שהביעו נציגי המדינה בפני בית המשפט העליון ביום ה', ואשר עליה התבסס הבג"צ בפסיקתו. נשאל לפיכך: על מי עובדת הממשלה – על הציבור או על בית המשפט העליון?

בתחילת משבר הקורונה הורו ראשי עולם הישיבות לא להישמע להנחיות רשויות הבריאות, אלא להמשיך את הלימוד בישיבות ובתלמודי התורה ואת התפילה בציבור ואת שאר טקסי החיים הדתיים.

רק לאחר שהתבררו ממדי האסון ופגיעתו הקשה ביהדות החרדית בישראל ובעולם, וראו כי המגיפה גובה קרבנות מקרב האדמו"רים, ראשי ישיבות וחשובי הרבנים והתורמים – הבינו את הצורך לשנות כיוון, והורו על השעיית תפילה בציבור ולימוד במוסדות החינוך והישיבות.

הם אף הכריזו שהמסרבים לציית להוראות הרופאים הם בגדר "רודף" ושופך דמים. דוברי המגזר החרדי העדיפו לערפל את התנהלותה המופקרת של הרבנות החרדית בראשית המשבר, והדגישו כי לא זו בלבד שעתה הם מצייתים להוראות הרשויות, אלא שהם אף מחמירים מעבר להוראות המפורשות לכלל הציבור.

נבהיר כי  על פי ההלכה לא רק וודאי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אלא גם ספק פיקוח נפש. "שהרי אמרה התורה 'וחי בהם' – שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת מצוות."  לנוכח גישה ברורה זו, קשה להבין את הלחץ הכבד שהפעילו  הפוליטיקאים החרדים לשינוי המדיניות.

שני דברים ברורים: במהלך יומיים אלה לא השתנו הנסיבות, ולא קטנה פגיעתו של הוירוס באופן כה משמעותי – עד כי ניתן לקבוע מסקנות רפואיות הפוכות מאלה שביסוד האיסור. שתי העמדות סותרות זו את זו

נרד קצת יותר לפרטי הענין. העותרים הציגו בפני בית המשפט העליון את הפגיעה הקשה בחופש הדת שלהם, הגלומה באיסור להתכנס לתפילה בציבור (ולו גם במגבלות הבטיחות של תפילה באוויר הפתוח ותוך הקפדה על מרחק בין המתפללים).

קשה שלא להצביע על הטיעון הציני של העותרים. אין הם דואגים באמת לעקרון חופש הדת, אלא רק לחופש הדת שלהם, כפי שניתן לראות בעליל, למשל, בהתנגדותם לתפילת נשות הכותל והזרמים הלא-אורתודוכסיים ברחבת הכותל, וההתנגדות הפוליטיקאים החרדים לכל שמץ של פלורליזם  דתי בישראל.

לחיזוק טענתם כאילו כביכול המדובר הוא בפגיעה בחופש הדת, עמדו העותרים על ההפליה שבין האיסור שהוטל עליהם לבין ההיתר שניתן, למשל, לקיום הפגנות, ואף להתכנסות בבתי המשפט עצמם לצורך ניהול משפטים.

נציגי המדינה, מצדם, הדגישו כי ההגבלה על פעילות דתית הכרוכה בהתקהלות היא חיונית, וכי חקירות אפידמיולוגיות שביצע משרד הבריאות הראו כי כ-29% מההדבקות בישראל (נכון למועד שצוין שקדם להטרת המגבלות) התרחשו בבתי כנסת ובישיבות.

נציגי המדינה גם דחו את טענת ההפליה שעליה התבססו העותרים: אשר להפגנות צוין כי "בצד העיקרון שאין למנוע באופן גורף מחאה בנסיבות חירום שבהן ננקטים צעדים חמורים, מדובר באירוע זמני שהיקפו זניח (בהשוואה לתפילות, הן בכמות המשתתפים הן בכמות המקומות), ונערך בבקרה משטרתית באופן המצמצם את הסיכוי להפרה של הנחיות משרד הבריאות".

עוד הדגישו נציגי המדינה כי להבדיל מהפגנות אקראיות או דיונים מצומצמים ודחופים המתקיימים בבתי המשפט – הרי "תפילות נערכות בהשתתפות כוללת של מאות אלפי אנשים, שלוש פעמים ביום, כאשר הסיכון נובע גם מהאינטראקציה בין אנשים הנוצרת בדרכם למקום התפילה וממנו בחזרה לבתיהם. בהיקפים כגון אלה, אכיפה אפקטיבית אינה מעשית ואינה אפשרית", ולפיכך ההגבלה על תפילה בציבור היא "מחויבת המציאות כדי למנוע התפשטות המגפה".

על בסיס עמדתה החד משמעית של המדינה, דחה בית המשפט העליון את העתירות, תוך שהוא מכיר בכך,  בצדק רב, כי אכן מדובר בפגיעה בחופש הדת והפולחן של העותרים, אלא שזו אך פגיעה אחת מרבות שנפגעים אזרחי ותושבי המדינה בעקבות המגיפה במטרה לצמצם את פגיעתה הקשה. אין המדובר, הדגיש בית המשפט, בפגיעה בזכות הפרט להתפלל שלא בציבור, והשעיית התפילה בציבור נעשית גם על בסיס ההלכה בסוגיות של "פיקוח נפש" הגובר על המצווה של תפילה בציבור. בית המשפט הזכיר כי בשלבים מוקדמים יותר נבחנו מגבלות מצומצמות יותר, אך מגבלות אלה לא הספיקו ולא היה בהן כדי לתת מענה מספק להתפשטות ההדבקות. ולפיכך, הגם שקיימת פגיעה בחופש הדת וחופש הפולחן (לתקופה מוגבלת), זו נסוגה לפני הזכות לחיים!

טיעונם של העותרים ציני. אין הם דואגים באמת לעקרון חופש הדת, אלא רק לחופש הדת שלהם. כפי שניתן לראות בעליל, למשל, בהתנגדותם לתפילת נשות הכותל והזרמים הלא-אורתודוכסיים ברחבת הכותל

בשורה התחתונה ברור: או שהוליכו שולל והטעו את בית המשפט העליון, או שהכניעה ללחץ הפוליטיקאים החרדים ושינוי המדיניות הוא חסר אחריות, מסוכן וחותר תחת עקרון פיקוח הנפש שניתן היה לצפות כי המנהיגות החרדית תהיה הראשונה לקדמו וליישמו.

הן בית המשפט והן הציבור זכאים להסבר מצד רשויות הבריאות והממשלה, וככל שביטול האיסורים על תפילה בציבור במגבלות מסוימות יעמוד בעינו –  חובה על המדינה לוודא כי מדיניות זו תוחל אף על האוכלוסייה המוסלמית והנוצרית, במיוחד בחודש הרמדאן שאך זה החל. לא ברור מדוע ממשיך ראש הממשלה להורות למגזר המוסלמי לקיים את תפילות הרמדאן אך ורק במסגרת המשפחה הגרעינית. הרי חופש הדת והמצפון של קבוצות אלה באוכלוסייה זכאי להגנה ולהקלה לא פחותה מאשר המגזר החרדי הנהנה מיכולות לחץ פוליטי על ממשלת מעבר זו.

אורי רגב הוא רב (רפורמי) ועורך דין, העומד בראש עמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון. הוא פעיל בזירה הציבורית, המשפטית והבינלאומית לחיזוק זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולמימוש מלא של הבטחת מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון ולשוויון זכויות וחובות ללא הבדל דת