כבכל שנה, במהלך חודש הרמד'אן משודרות סדרות בעולם הערבי (שחלקן) מפיצות שטנה ביחס לישראל והיהודים. וכמו בכל שנה ישנם גורמים בישראל שמפגינים זעזוע עמוק מהעובדה שדווקא תעשיית התרבות במצרים היא זו שחתומה על מרבית סדרות אלו, אשר משודרות לכלל מדינות ערב.

שידורן של סדרות אלו הוא רק ביטוי לתופעה רחבה יותר ועמוקה ביותר שבבסיסה נכונותם של מנהיגי העולם הערבי, בדגש על מנהיגי מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, להעלים עין מההסתה כנגד ישראל והיהודים למרות הסכם השלום אשר קיים בין ישראל למדינות אלו.

שידור הסדרות הרמדאניות הוא ביטוי לתופעה רחבה ועמוקה יותר, שבבסיסה נכונות מנהיגי העולם הערבי, בדגש על המדינות המתונות ובראשן מצרים, להעלים עין מההסתה כנגד ישראל והיהודים למרות הסכם השלום ביניהן

לרוב, גם התגובה הישראלית מבטאת השלמה עם מצב זה, ולמרות שמספר גורמים ישראלים מביעים חוסר שביעות רצון מכך, ונראה שתופעה זו איננה פוגעת באופן עמוק במערכת היחסים (הבטחונית) בין ישראל למצרים. אותה מערכת יחסים אשר לפי פרסומים זרים (ובראשם זה של הניו יורק טיימס משנת 2018) נמצאת אולי בשיא של כל הזמנים, על רקע המערכה המשותפת כנגד פעילי דאע"ש באיזור סיני, המסכנים את האינטרסים הישראלים והמצרים באיזור.

האמביוולנטיות הישראלית ביחס למצרים נעוצה במדיניות רחבה יותר שישראל מקיימת מול מדינות ערב, ובראשן מצרים וירדן – יחסים אלו שמובלים בראש ובראשונה על-ידי הקהילה הביטחונית בישראל, מאופייניים אמנם בקרבה ביטחונית ואישית בין ראשי המדינות, אבל זו לא מחלחלת לאוכלוסייה הכללית (שעשרות שנים לאחר הסכם השלום והמלחמה האחרונה בין המדינות עדיין רואה את ישראל כאויב).

כך נוצר מצב שלמרות התקרבות עמוקה בין ישראל לשכנותיה ברובד הבטחוני, זו נשארת נחלתם של מספר בכירים אשר בוחרים ביודעין שלא לשתף את הציבור שלהם בהתקרבות זו.

בין אם זה האיום של גורמים קיצוניים על המשטרים במצרים ובירדן, ובין אם זה האיום האיראני על מדינות המפרץ, נראה כי כוחה המודיעיני והטכנולוגי של ישראל מושך את מדינות ערב להידוק היחסים עימה כדי שזו תסייע להם בהתמודדות עם בעיותיהם הביטחוניות.

ישראל – הרואה בכך עדות לכוחה במזה"ת ולמוכנות של מנהיגי המדינות לקבל אותה כחלק אינטגרלי מהאזור, ממהרת להדק את היחסים הבטחוניים עם אותם מדינות, מבלי לכרוך זאת בהידוק היחסים האזרחיים בין המדינות.

הקרבה הביטחונית והאישית בין ראשי המדינות לא מחלחלת לאוכלוסייה הכללית, שעשרות שנים לאחר הסכם השלום והמלחמה האחרונה עדיין רואה בישראל אויב

כאמור, עובדה זו בולטת בעיקר ביחסיה של ישראל עם מצרים וירדן. למרות הסכם השלום בין המדינות אין כמעט כל סממן של נורמליזציה בין המדינות (וכל סממן שכבר היה בעבר הולך ודועך עם השנים). היחסים בין המדינות מאופיינים כיום בשגרירויות מבוצרות וקטנות, תיירות זניחה והסכמים כלכליים בעלי השפעה מוגבלת, שת"פ תעופתי מוגבל, ללא שת"פ תרבותי כלשהו, ופגישות (פומביות) נדירות בין מנהיגי המדינות. כן, יש שת"פ כלכלי מוגבל, אבל זה ממש לא ממצה את הפוטנציאל הקיים של היחסים.

מעל לכל אלו, עידוד מודע של השלטונות במדינה את אזרחיה שלא להדק את היחסים עם "החברה האזרחית" בישראל וראיית כל גורם במדינתם המוכן לכך כמרגל. במקביל לכך שת"פ בטחוני שלא רק שלא נפגע אלא לעיתים מועצם בהתאם לאיום הנשקף למדינות אלו בפן הבטחוני.

הסיבות להימנעותן של מדינות ערב המתונות מהידוק היחסים עם מדינת ישראל ידועות – חשש מתגובת האוכלוסייה במדינתן להידוק יחסים אלו, לצד רצון אמיתי לשמר את "האויב הישראלי" כדי להסית ולהסיט כיסי התנגדות שלטונים לכיוונה של ישראל; צידוק בטחוני להמשך בנין הכוח של צבאות אלו, וחשש שללא פתרון הסוגיה הפלסטינית כל אירוע בשטחים עלול לפגוע בהן ולכן עליהם לפחות פומבית להציג מדיניות דוגמטית מול ישראל.

אולם נראה כי לישראל נוח לשחק את המשחק הזה. נראה כי מבחינתה היחסים הביטחוניים הם הכרח אולם כל שאר הסוגיות האזרחיות הן "NICE TO HAVE", ואם ראש הממשלה או בכירי המערכת הבטחונית יכולים להרים טלפון או להפגש (ללא פרסום) עם מקביליהם, אזי הדבר מספק.

נראה כי התפיסה הנוכחית בישראל היא שאין לשליטים במדינות ערב באמת יכולת ו/או רצון להתקדם בסוגיה זו וייתכן שמהלכים כאלו אף עתידים לסכן את השליטים במדינות אלו. מנגד, מדיניות זו מאשררת לאותן מנהיגן במדינות ערב שאין באמת צורך להתמקד בסוגיות נורמליזציה ושישראל "תספק את הסחורה בפן הבטחוני" בכל מקרה, שכן השארותם בשלטון משרתת את אינטרסיה.

אולם מוכנותה של ישראל לקבל את תנאי המשחק הללו הופכת את הסכמי השלום והיחסים החמים שהיא הצליחה לפתח עם שאר מדינות ערב המתונות – לתלויי מנהיגים ולא תלוי עמים, ובפועל מערכת היחסים זו מאפיינת יותר הסכמי "אי לוחמה" ופחות הסכמי שלום בין המדינות. ולכן, אין זה מפתיע שכאשר התרחש שינוי עמוק במשטר במצרים (עם הפלתו של מבארכ ובחירת מרסי), עלו שאלות רבות בישראל ביחס לעתיד הסכם השלום עם מצרים. הגם ששלום זה לא נפגע, עצם החשש העיד שיותר מישראל חשבה שיש לה שלום עם מצרים היא הניחה שיש לה שלום עם מבארכ וקציני צבא הבכירים במצרים בלבד.

מוכנות ישראל לקבל את תנאי המשחק הללו הופכת את הסכמי השלום והיחסים שהצליחה לפתח עם שאר מדינות ערב המתונות לתלויי מנהיגים ולא תלויי עמים, ומאפיינים יותר הסכמי "אי לוחמה" מהסכמי שלום

באשר ליחסים המתפתחים עם מדינות המפרץ אשר התפתחו משמעותית לאור עלייתו של האיום האיראני וחוסר הנכונות (לכאורה) של ארה"ב להתמודד באופן ישיר עם איום זה, נראה שגם פה הדגש הינו בטחוני גרידא.

ייתכן שישראל מעריכה (בצדק) שלא ניתן לקדם יחסים אלו ללא התקדמות כלשהי במערכת היחסים בינה לבין הפלסטיניים (התקדמות שאין בכוונתה לעשות) אולם דווקא סדרות הרמדאן ששודרו במפרץ מעידות כי קיים שינוי מחשבתי באשר למקומה של ישראל באיזור המזה"ת במדינות כמו סעודיה, ולכן חוסר השילוב של סוגיות אזרחיות במקביל לאלו הביטחוניות עשוי להיות פספוס היסטורי.

ועוד נקודה אחת שחשוב לציין בהקשר זה – בשונה מירדן ובעיקר מצרים, שלחמו מול מדינת ישראל ותושביה "צרובים" ממלחמות (הגם שהדור הצעיר במצרים לדוגמא לא ידע מלחמה עם ישראל), דווקא תושבי מדינות המפרץ לא ידעו מלחמות כאלו. לאור מערכת היחסים הקרובה (בעיקר התרבותית) בין ירדן ומצרים למדינות המפרץ, התקדמות בתהליכי נורמליזציה של ישראל עם מדינות אלו יכולה להשפיע לחיוב דווקא על תושבי מצרים וירדן, אשר אפשר שיקנאו ביחסי ישראל עם אותן מדינות, או שאלו יעזרו להם להבין כי "השד איננו נורא". לכן ייתכן שהפתרון לבעיית הנורמליזציה טמון בכלל במערכת היחסים המתפתחת בין ישראל למדינות המפרץ.

יתרה מזאת, מכיוון שמערכת היחסים הזו נשענת בעיקר על איומים משותפים, החלשותם של תאי דאעש בסיני ומנגד ירידה אפשרית באיום שאיראן מקרינה אל מול מדינות המפרץ, יכולים לפגוע במערכת היחסים של ישראל עם מדינות אלו, בעיקר אם הסוגיה הפלסטינית תחזור לכותרות. ברור שמדינות ערב לא מתעניינות בגורלו של העם הפלסטיני כבעבר, אולם אל לנו לחשוב שמהלכים משמעותיים באיזור הפלסטיני (סיפוח כדוגמא) לא יכולים להשפיע באופן עמוק על מערכות היחסים הקיימות והמתהוות ולו בשל החשש (גם אם לא מבוסס) של אותם שליטים כי מהלכים אלו עתידים לסכן את יציבותם.

דווקא סדרות הרמדאן ששודרו במפרץ מעידות כי קיים שינוי מחשבתי באשר למקומה של ישראל באיזור המזה"ת במדינות כמו סעודיה, ולכן אי שילוב סוגיות אזרחיות במקביל לביטחוניות עלול להיות פספוס היסטורי

ולכן – אם ישראל רוצה להעמיק שורש ביחסיה עם מדינות ערב, עליה לבצע מספר פעולות משמעותיות ובראשן:

• העברת מרכז הכובד של מערכות היחסים עם מדינות הללו לגורמים האזרחיים שיתכללו את השיקולים והצרכים הבטחוניים והמדיניים במשותף.
• דרישה להתקדמות בשת"פ האזרחי כתנאי להעמקת השת"פ הבטחוני.
• הקפאת פעולות דרמטיות בזירה הפלסטינית שעלולות להציב את אותם מנהיגי ערב על קרני הדילמה, ומנגד נכונות להתקדם (גם אם באופן מוגבל) בתהליך המדיני מול הפלסטינים כדי לא לספק למנהגי ערב את התירוץ בדבר אי התקדמות בנורמליזציה. חשוב לציין כי למרות ההתקדמות הרבה ביחסי ישראל עם מדינות ערב המתונות שאין לה יחסים דיפלומטים עימה, אלו מקפידים שלא להפגין שום ביטויי נורמליזציה ומתרצים זאת בסוגיה הפלסטינית. צעדים דרמטיים בסוגיה הפלסטינית לצד ירידת האיום האיראני עשויים לפגוע גם ביחסים אלו ולהפוך את ירח הדבש הנרקם בין ישראל ומדינות המפרץ לקצר מועד (והעליות והמורדות ביחסיי ישראל ומדינות המפרץ מעידות כי לא לעולם חוסן).
• ומעל לכל – היציבות השברירית של השלטון במצרים ובירדן מחייבת את ישראל לגוון את משענותיה במדינות אלו. אמנם מדובר בתוכנית מורכבת בעלת מכשולים רבים שסיכויי הצלחתה לא גבוהים, אך אם היא לא תשכיל לעשות כן (בטווח רחוק) כל שינוי בהרכב השלטון במדינות אלו עלול לאיים באופן ישיר על הסכמי השלום.

בשורה התחתונה, אם ישראל תמשיך בויתור המודע למדינות ערב בנושא הנורמליזציה, אזי יותר משהיא תורמת להידוק יחסיה עם מדינות ערב המתונות, היא פוגעת בהן.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).