דני סיטרינוביץ
הזמן של
דני סיטרינוביץ

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

להעמיד את חזבאללה על קרני הדילמה

המשפט "מעולם לא היה מצבו טוב כל כך וגרוע כל כך בו זמנית" מתאר היטב את מצבו של ארגון חזבאללה. כמעט 40 שנה לאחר הקמתו דומה שהארגון נמצא בשיא מבחינת יכולותיו הצבאיות.

מערכות נשק מתקדמות, כמות אמל"ח בלתי נתפסת ואיום ברור שהוא מציב על כל האוכלוסייה והמרכזים האסטרטגים במדינת ישראל הופכים את הארגון ליריב המסוכן ביותר למדינת ישראל באיזור. זאת ועוד, חזבאללה הצליח להשתלט באומנות על מרכזי הכוח של לבנון מבלי להראות כמי "שכבש" את המדינה בפועל. והוא מצליח לנהל מערכת יחסים מורכבת אבל מאפשרת עם מתנגדיו (שיודעים שישנם קווים שאסור לחצות מול הארגון), ובאמצעות בריתות פוליטיות שונות הינו "השולט הבלתי נראה" של לבנון.

מערכות נשק מתקדמות, כמות אמל"ח בלתי נתפסת ואיום ברור שהוא מציב על כל האוכלוסייה והמרכזים האסטרטגים במדינת ישראל הופכים את החזבאללה ליריב המסוכן ביותר למדינת ישראל באיזור

מנגד, הארגון סובל מבעיות יסוד חמורות להן הוא מתקשה למצוא פתרון. בין בעיות אלו – בעיות כלכליות עמוקות כתוצאה מהשבר הכלכלי באירן והתמשכות המלחמה הבלתי נגמרת בסוריה, קושי לספק את המצופה ממנו בחברה השיעית (בשל המחסור במשאבים), לחץ מדיני-כלכלי בעיקר מצד הממשל האמריקני ומספר מדינות אירופאיות, ובעיקר קושי משמעותי להתמודד עם התמסדות הארגון. ההתמסדות שדורשת ממנו לספק ללוחמיו פנסיה מובטחת וטיפול מלווה לפצועיו ולמשפחות ההרוגים מטעם הארגון, באופן שעשוי להקשות גם על גיוס גורמים חדשים לארגון.

חוזקו הצבאי של הארגון, והבנתו שהמאבק מול ישראל ממשיך להוות סיבה לקיומו (אם כי הלא יחידה) בעיני האזרחי הלבנוני, מובילים לכך שפירוק צבאי של הארגון הינו משימה כמעט בלתי אפשרית. חזבאללה יתנגד בכוח לכל נסיון פגיעה בו, באנשיו ובהתעצמותו, באופן שהופך כל פעולה צבאית כנגדו לבעלת מחירים עצומים. ולכן, המערכה כנגד הארגון חייבת להיות כזו שתנצל את חולשותיו הבסיסיות (שאף צפויות להחמיר), מבלי להשתמש "בכוח הזרוע".

מטרתה של אותה תוכנית פעולה אפשרית הינה "להעמיד את חזבאללה על קרני הדילמה" ולנתב אותו לבחור בין השתלטות מלאה על לבנון (באופן שלא יאפשר לממשלת לבנון להמשיך ולהוות את החוצץ שמגן על חזבאללה), לבין התנתקות מלאה בינו לבין השלטון.

הגם שמטרות אלו קשות לביצוע ומצריכות תוכניות ארוכות טווח, המשך המצב הנוכחי הינו הגרוע ביותר, שכן הוא מאפשר לכלל הגורמים בלבנון (ואף לגורמים מחוץ למדינה) "להמשיך בחייהם" ולהתעלם ביודעין מבניין הכוח של הארגון בפן הצבאי ומאחיזתו האזרחית במדינת לבנון.

המשך "קידוש" המצב הנוכחי והרצון לשמר את היציבות הפוליטית לכאורה בלבנון, לא משרתים את אלו שמבקשים להחליש את הארגון אלא רק משחקים לידי הארגון ולידי תומכיו בזירה הפוליטית בלבנון.

חזבאללה יתנגד בכוח לכל נסיון פגיעה בו, באנשיו ובהתעצמותו ויגבה מחירים עצומים על כל פעולה צבאית נגדו. לכן המערכה נגדו חייבת לנצל את חולשותיו הבסיסיות מבלי להשתמש "בכוח הזרוע"

כדי להגשים יעד מרכזי זה, נכון לנקוט בשורת פעולות אשר מכוונות במישרין להחליש את הארגון. מהלכים אלו לא יכולים להיות מובלים על-ידי ישראל בלבד, אלא חייבים מעורבות ערה של גורמים מובילים בזירה בינ"ל והערבית:

בפן הכלכלי

העמקה משמעותית של הלחץ הכלכלי על הארגון הינה צורך השעה. בבסיסה מערכה כלל עולמית נגד מקורות ההכנסה של הארגון, החל מהקהילות השיעיות בדרום אמריקה ואפריקה, דרך המשך הכבדת היד על מוסדות הפיננסים בלבנון כדי שאלו לא ישתפו פעולה עם הארגון, וכלה בניתוק מלא של הקשר בין אירן ללבנון בפן הכלכלי (באצעות מגוון רחב של כליו ואפשרויות).

כך, באמצעות אותה "תנועת מלקחיים" אפשר (במידה שתהיה מערכה מוצלחת) למוטט את הארגון מבחינה כלכלית. זאת כאשר הארגון נדרש לעוד ועוד הוצאות כדי לשמר את נוכחותו בסוריה ועיראק.

בפן הפוליטי

העובדה שאין לחזבאללה מתחרה פוליטי בלבנון על לב "השיעים" יוצרת בעיה קשה שכן למרות שישנם גורמים בחברה השיעית בלבנון אשר מתנגדים לארגון, אין להם באמת גורם שהם יכולים לתמוך בו מבחינה פוליטית בזירה הלבנונית (בעיקר לאחר החלשות אמל).

אירועים מקומיים במחוזות הכוח של ארגון חזבאללה הוכיחו בעבר כי ישנו חוסר שביעות רצון מהארגון. אבל ללא אופציה פוליטית אחרת, אין באמת יכולת למשהו מהאוכלוסייה השיעית להוביל מחנה אחר אל מול הארגון. מדובר כאמור ביעד ארוך טווח ומורכב, אולם ללא השגתו יהיה קשה מאוד לפגוע במעמד חזבאללה בקרב האוכלוסיה השיעית בלבנון

בפן הצבאי

מערכה מדינית מול כלל גורמי הכוח בממשל האמריקני (מהקונגרס ועד הבית הלבן) לניתוק הקשר בין צבא לבנון לבין ארגון חזבאללה, כולל לחץ על הממשל להפסיק להעביר מימון לצבא לבנון (כסף או אמל"ח) אם הקשר בין גורמי צבא לבנון וחזבאללה ישמר. נכון שמהלך שכזה עלול לפגוע לכאורה בגורם "מתון" לכאורה בלבנון שפועל לבניית יציבותה של המדינה, אבל בפועל אסור להמשיך ולקבל מצב בו צבא לבנון מקבל סיוע בינ"ל מצד אחד, ומנגד ממשיך את קשריו עם הארגון.

בפן המדיני

הדגשת מוכנותה של ישראל לפעול להאצת המו"מ המדיני עם לבנון בנושא הסדרת הגבול הימי בין המדינות, והפעלת לחץ בינלאומי על ממשלת לבנון להכנס למו"מ שכזה. זאת כדי להציג את ממשלת לבנון (בפני אזרחיה ובני הקהילה הבינ"ל) כמי שלא מסוגלת להכנס למו"מ כזה כל עוד חזבאללה מעורב במהלכי המדינה מאחורי הקלעים.

המשך המערכה המדינית כנגד הארגון, תוך ניצול המהלכים שבוצעו כנגד הארגון בגרמניה ו"שכפולם" במדינות אירופאיות נוספות כדי להכביד את הלחץ על ממשלת לבנון, אם זו תמשיך לשחק את אותו משחק כפול מול ארגון חזבאללה. במסגרת מהלכים אלו – התנגדות לכל סיוע כלכלי ללבנון, או שת"פ עם ממשלת לבנון, כל עוד זו מאפשרת לנציגי הארגון לפעול ללא חשש "ולמצוץ" את משאביה של ממשלת לבנון לטובת הארגון.

מערכה איזורית כנגד נוכחות גורמי חזבאללה בעיראק, בתימן ובמקומות אחרים (נוכחותם נדרשת בעיקר לאור העלמות סלימאני) תוך הבלטת נוכחות זו בפני האוכלוסייה בלבנון (מה יש לארגון לבנוני לשרת את אדוניו באירן), והקהילה הבינ"ל (הבללטת מרכזיותה של חזבאללה במסגרת רשת הפרוקסי האירנית) – המסדר המרכזי נכונותו של הארגון להקריב את לבנון על מזבח אירן – מסר שאם יהודהד נכון ידחק את חזבאללה בקרן זווית.

העלמות קאסם סלימאני, מי שהיווה את החוט המקשר בין חזבלאללה לאירן מחייבת בנייתה של תוכנית עבודה אשר מנצלת את הפער העצום שנוצר בין אירן וחזבאללה לאחר מותו של סלימאני ופועלת להעמקת הפער בין ההנהגה האיראנית הנוכחית לבין הארגון.

מול מדינות ערב המתונות – שכנוע להחזרת השקעותיהם בלבנון, כולל השקעות לבניית מפעלים וכדומה כדי לייצר לממשלת לבנון "מחיר הפסד" באם זו תמשיך את קשריה מול הארגון ומנגד ניצול נוכחות כלכלית זו להגברת ההשקעה המדינית של אותן מדינות בלבנון.

*  *  *

לכאורה, מדובר בשורת מהלכים בעלי התכנות נמוכה למימוש, בוודאי בפרק הזמן הקרוב. יחד עם זאת רק פעולה משולבת של מהלכים אשר מכוונים לבטן הרכה של חזבאללה (המצב הכלכלי, העלמות סלימאני, מצבה הכלכלי הקשה של אירן, הזדקקות הממשלה בלבנון לסיוע בינ"ל וחשש מהתגברות המחאה בתוך לבנון), יוכלו להוביל לתוצאות המקוות. היכולת להשיג מטרות אלו באמצעות "כוח הזרוע" הינה מוגבלת עד לא קיימת, והיא בכל מקרה תדרוש מחירים כבדים מישראל אם זו תוביל לשם.

רק פעולה משולבת של מהלכים שיכוונו לבטן הרכה של חזבאללה יוכלו להוביל לתוצאות המקוות. היכולת להשיג מטרות אלו באמצעות "כוח הזרוע" הינה מוגבלת עד אפסית, ותדרוש מחירים כבדים מישראל אם זו תוביל לשם

בשורה התחתונה, מערכה מדינית- כלכלית אפקטיבית להחלשת ארגון חזבאללה הינה אחד מהכלים הבולטים ביותר שיש לישראל במהלכי להחלשת אירן באיזור. ללא רכיב זה תתקשה אירן מאוד ליישם את אינטרסיה במזה"ת, בוודאי "ביום שאחרי" סלימאני.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,070 מילים

איום לא אקספוננציאלי - המדיניות המוטעית ביחס לאיראן

הראיה החד ממדית של ישראל את איראן וחוסר הבנת האיום הנשקף ממדינה זו, פוגעים ביכולתה של ישראל לנצל את האתגר הפנימי הקשה ביותר עימו מתמודדת הרפובליקה האסלאמית בטהראן, ומונעים ממנה להשתלב בתהליך מדיני שיכול להפחית דרמטית את האיום הנשקף ממדינה זו.   

אם צריך לאפיין את המדיניות הישראלית ביחס לאיראן, ניתן להשוותה למדיניות של מדינות ערב לאחר מלחמת ששת הימים בועידת חרטום – לא, לא ולא. מבחינת ישראל קיימים שני מצבים של הקהילה הבינ"ל ביחסה מול איראן, מדינה שקוראת להשמדתה של מדינת ישראל ובעבר היתה לה תוכנית גרעין צבאית פעילה:

  • שיח עם איראן המשתווה לנכונות של הבריטים לנהל מו"מ עם הנאצים טרם מלחמת העולם השניה ולכן אסור לתמוך במגעים אלו בשום צורה שהיא.
  • לחץ בינ"ל חסר תקדים מלווה לכאורה באופציה צבאית שמטרתה בסופו של יום (גם אם זו לא מוצהרת) – הפלת המשטר באיראן.

מבחינת ישראל, אותה מדיניות דוגמטית והיותה של ישראל הסמן (הסופר) ימני בהקשר האיראני – משרתים היטב את המטרה. היא מרתיעה את איראן, מחייבת את הקהילה הבינ"ל להקצין את יחסיה מול טהראן ומהווה את הפלטפורמה למדיניות הלחץ המקסימלי על טהראן (שישראל רואה את עצמה כמחוללת שלו).

מנגד, חשוב לציין כי מדיניות זו גורמת גם לבעיות בזירה הבינ"ל. כך ישראל נחשבת לשחקן לא קונסטרוקטיבי, מעין "דובי לא לא" בהקשר האיראני, באופן שמפחית מיכולתה של ישראל להשפיע על המדיניות של אותן מדינות (ולראיה השאלה – אם ישראל היתה מוכנה לקחת חלק פעיל במו"מ לקראת ה-JCPOA – האם ההסכם לא היה משרת בצורה טובה יותר את אינטרסיה?).

המדיניות הדוגמטית של ישראל ביחס לאיראן גורמת גם לבעיות בזירה הבינ"ל. ישראל נחשבת לשחקן לא קונסטרוקטיבי, מעין "דובי לא לא", באופן שמפחית מיכולתה להשפיע על מדיניות המדינות בהקשר האיראני

בנוסף, למרות שהסוגיה האיראנית היא בינ"ל ולא ישראלית גרידא (לאור האיום שאיראן מציבה, שהוא רחב הרבה יותר מהסיפור הישראלי), עצם "הפעלתנות" הבולטת של ישראל אל מול איראן (ולא רק עבודה מאחורי הקלעים), הופכת את ישראל ל"מובילת המחנה" בסוגיה האיראנית. זאת למרות שישנם גורמים חזקים ומשמעותיים יותר שצריכים ויכולים להוביל את הסוגיה הזו (ובראשם ארה"ב).

מעבר לכך, רצף האיומים מצד ישראל על איראן (שהתגבר משמעותית) מוביל לעליית הסכנה (בראיית איראן) מישראל, והופך את ישראל ליעד לגיטימי למתקפות האיראניות, באופן שמגדיל את החשש להסלמה לא מבוקרת בין שתי המדינות.

כך, מערכת היחסים בין המדינות, שהיתה "מאוזנת" במידת מה והתבססה על הרתעה הדדית ללא עימות ישיר, התדרדרה בצורה משמעותית על רקע ההחלטה האסטרטגית של ישראל "להוציא את איראן מסוריה" בכוח הזרוע.

החלטה זו, שמתחברת לעובדה שאיראן "נדחקת לפינה" על רקע מצבה הפנימי הקשה, מגדילה את הסיכוי לעימות ישיר בין המדינות בעתיד ולכניסתם של גורמים נוספים לעימות מסוג זה. גורמים כמו חזבאללה למשל,שלא יוכל לשבת בצד אם עימות מסוג זה יפרוץ.

איראן רגישה, עצבנית, וחרדה לגורלה עלולה לנקוט במהלכים שחורגים ממדיניותה הבסיסית ביחס לישראל, בדיוק בשל ההשפעות השליליות של מצבה החיצוני והפנימי על תהליך קבלת ההחלטות שלה.

מערכת היחסים בין ישראל לאיראן, שהיתה "מאוזנת" יחסית והתבססה על הרתעה הדדית ללא עימות ישיר, התדרדרה משמעותית על רקע ההחלטה האסטרטגית של ישראל "להוציא את איראן מסוריה" בכוח הזרוע

נראה שהמדיניות הישראלית הנוכחית שואפת גבוה מידי (מציבה יעדים לא ריאלים אל מול הכלים שיש ברשותה) ומתעלמת מכמה סוגיות מרכזיות הנוגעות לאיראן ואשר טיפול נכון בהן יכול להוביל למספר שינויים באיראן שישרתו את האינטרס הישראלי.

המצב באיראן

איומים חיצוניים: מסורתית, ישראל לא נמצאת במקום גבוה מבחינת האיום שהיא מקרינה על איראן (בראי האיראנים). איראן מוקפת בקשת של איומים חיצוניים שאינם קשורים באופן ישיר לישראל. ביניהם למשל הבדלנים הבלוצ'ים בגבולה הפקיסטאני, הברחות הסמים מאפגניסטאן שמערערות את החברה באיראן, האיום המסורתי שנשקף מצד רוסיה באיזור האסייתי, וכן האיום מצד סעודיה ומדינות המפרץ שמתחבר לנוכחות האמריקנית באיזור המפרץ. כל אלו אינם קשורים באופן ישיר לכאורה ליחסים שבין איראן לישראל, אבל מאיימים בתפיסה האיראנית על איראן יותר מכל איום ישראלי פוטנציאלי.

כל זאת, באופן שונה בתכלית מהראיה הישראלית, אשר מטילה על איראן את האחריות לכל פעילות שלילית כנגדה, ורואה כל מהלך שטהראן נוקטת כמכוון נגדה (בין אם פעילות זו התקיימה או לא).

מבחינה פנימית: ספק אם הרפובליקה האסלאמית עמדה בעברה בקשת האתגרים הניצבת בפניה בעת הנוכחית. התלכדות ייחודית של אתגרים כלכליים (משבר הנפט, קורונה), חברתיים ופוליטיים אשר מסכנים באופן ממשי את המשך השלטון הנוכחי במדינה.

לכך חשוב להוסיף את העימות הפנימי שקיים בצמרת המשטר בין אותם שמרנים "מתונים", בראשם הנשיא רוחאני, לבין קיצוני המשטר, המורכבים בעיקר מקציני הצבא ומשה"מ, באשר לדרך הנכונה להתמודד עם המצב הנוכחי (בין עימות למהלכים דיפלומטים מול ארה"ב), וככלל מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח את המשך קיומה של הרפובליקה האסלאמית.

איראן מוקפת בקשת איומים חיצוניים, שמאיימים עליה יותר מכל איום ישראלי. זה שונה בתכלית מהראיה הישראלית, שמטילה על איראן אחריות לכל פעילות שלילית נגדה, בין אם התקיימה או לא

ויש גם את מצב בריאותו הרעוע של מנהיג איראן ח'אמנהאי, אשר מוביל את המתמודדים על ירושת המנהיג "להתחמם" על הקווים. בשל העובדה שח'אמנהאי היה זה שעיצב (אפילו יותר מח'ומיני) את דמותה וסגנון התנהלותה של הרפובליקה אסלאמית, העלמותו מהשדה הפוליטי באיראן תהווה זעזוע של ממש ללא קשר קשר לזהות מחליפו.

חשוב לציין כי ישנו סימן שאלה באשר לעצם המשכו של מוסד המנהיג העליון (בין אם ביטול מועצת ההנהגה או הפיכתו לדמות סמלית). אבל אם מוסד זה ישאר חזק ומשפיע בזירה הפוליטית באיראן, זהות המחליף של המנהיג תשפיע עמוקות על התנהלותה של איראן בזירה הפנימית והבינ"ל. לכן היעלמותו העתידית של ח'אמנהאי מהזירה פותחת פתח להזדמנויות (וגם לסכנות) שלא חווינו בעבר.

למצב המורכב באיראן נכון להוסיף את רצף האירועים הקשה של החודשים האחרונים בראי טהראן, הכולל את הפלתו של המטוס האוקראיני (אירוע שעוד יחזור לרדוף את איראן בזירה המדינית); את חיסולו של סליאמאני אשר מהווה אירוע אסטרטגי שהשלכותיו עוד לא באו לידי ביטוי, לאור העובדה שגדול התומכים בתיאורית "הפרוקסי" ו"הגנה על איראן מתחילה מביירות" נהרג באופן שמייצר אפשרות לשינוי במדיניות האיזורית האיראנית האיראנית; ועד להטבעתה של המשחתת האיראנית באופן שמציג את המוסד הבטחוני באיראן במערומיו.

ההנהגה האיראנית איננה מונוליטית ויש בתוכה ישנם מגוון דעות כמעט על כל סוגיה בעולם, באופן שמייצר קושי להוביל אסטרטגיה מאוחדת, אולם ישנן עדיין מספר סוגיות באיראן אשר לגביהם יש קונצנזוס מוחלט בהנהגתה.

איראן, מדינה שמתנהלת תפיסתית עם חרב על צווארה, פועלת לבניית יכולת הרתעה יעילה בעיקר מול ארה"ב והמעצמות הסוניות כדי שאלו לא ישקלו בכלל את האופציה הצבאית כנגדה.

איראן, מדינה שמתנהלת מבחינה תפיסתית עם חרב על צווארה, פועלת לבניית יכולת הרתעה יעילה בעיקר מול ארה"ב והמעצמות הסוניות, כדי שאלו לא ישקלו בכלל את האופציה הצבאית כנגדה

במובן הזה – אין באמת ויכוח באיראן באשר לצורך לקדם יכולות צבאיות מוחשיות, בדגש על יכולות הטילאות והחלל האיראניות, שכן אלו קריטיות לבטחונה של איראן. אם אלו לא יהיו איראן (בראייתה) היא תהיה נתונה לחסדי המעצמות.

מנגד, לא ברור עד כמה יש קונצנזוס באיראן ביחס לתרומה של הפרוקסי האיראנים בעיראק, סוריה ולבנון לחוזקה הצבאי של איראן, והאם נכון להשפיע בפיתוח שלהם לעומת פיתוח היכולות העצמאיות האיראניות.

בכל הנוגע למדיניות הגרעין – למרות שבאיראן יש קונצנזוס (בוודאי בהנהגתה) באשר לצורך לשמר את מתקניה הגרעיניים, נראה כי ישנו ויכוח עמוק בתוך  ההנהגה מהו אופי השימוש העתידי במתקנים אלו. בצד אחד נמצא הנשיא רוחאני אשר דומה שחושב כי מספיק לשמור על פוטנציאל תיאורטי להשגת יכולת גרעינית צבאית כדי לספק את ההרתעה המתבקשת מבלי "לחצות את הרוביקון" (ניתן לתאר זאת כ"אסטרטגית השארת ההחלטה לדורות הבאים" או "הרתעה גרעינית באמצעות פוטנציאל העשרה"), והצהרותיו לפני הבחירות לנשיאות ב-2013 תואמות לגישה זו. מנגד ישנם גורמים קיצוניים שחושבים שנכון להתקדם לעבר יכולת גרעינית. בכל תרחיש, לזהות המנהיג הבא תהיה השפעה מכרעת על אסטרטגית הגרעין האיראנית.

בבואה של ישראל לבנות אסטרטגיה מושכלת להתמודדות עם האיום האיראני, עליה לקחת בחשבון שמולה עומדת מדינה פרנואידית, חרדה לגורל עתידה, שסובלת ממאבקים פנימיים עמוקים שעתידים להתפרץ עם מות מנהיגה העליון שהיה אחראי במובנים רבים על בנייתה של איראן לאחר המהפיכה האסלאמית.

בבואה של ישראל לבנות אסטרטגיה מושכלת להתמודדות עם האיום האיראני, עליה לקחת בחשבון שמולה עומדת מדינה פרנואידית, חרדה לגורל עתידה, שסובלת ממאבקים פנימיים עמוקים שעתידים להתפרץ

כדי לנצל מצב זה ולהתייחס לכל אותן נקודות אפשרות על ישראל לחשוב על בניית אסטרטגיה המתמקדת בסוגיות הבאות:

  • הסכם הגרעין והגבלות על "אמצעי נשיאה" – לקראת כניסתו האפשרית של נשיא חדש לבית הלבן או חשיבה מחדש על המדיניות מול איראן של הממשל הנוכחי, על ישראל לחשוב על אמצעים שעיקרם הארכה משמעותית (לעשרות שנים) של תוקף הסכמי הגרעין. זאת לאור הנחה ברורה, שלא משנה מה יקרה באיראן, זו לא תפרק את מתקניה הגרעיניים. איראן סבלה יותר מידי בשביל שלא לוותר על מתקניה הגרעיניים. אולם, אפשר שמצבה הכלכלי הקשה של איראן יוביל למוכנות להאריך דרמטית את תוקף ההסכם תמורת סל גזרים משמעותי, בדומה למוכנותה להגיע להסכם הגרעין ב-2013 (מוכנות להקלות כלכליות תמורה הגבלה משמעותית של תוכניתה הגרעינית ואולי אף לשלב הגבלה על רכיבי טק"ק שמתקשרים לסוגיה זו).
  • אם המטרה היא להרחיק את איראן מההיבטים צבאיים של תוכניתה וכדי לחזק את אותם כוחות שלא מעוניינים בכך, אי אפשר להסתפק רק באיומים צבאיים שכאמור לא ברור עד כמה הם יעילים ואף עלולים לדרדר את המצב להסלמה. יתרה מכך, דווקא המשך הלחץ הנוכחי עלול לפגוע במעמדם של אותם אלו שיכולים להבטיח שאיראן לא תחצה את הרוביקון בהקשר הגרעיני.
  • מבחינת המצב באיזור – ועל רקע חילוקי הדעות באיראן סביב מידת ההשקעה, ישראל וארה"ב חייבות לבנות אסטרטגיה ברורה שמחלישה את הקשר של איראן וחזבאללה ופוגעת במעמד חזבאללה בלבנון. ללא הקשר הנ"ל ועל רקע חוזקו אל ארגון חזבאללה בסוריה וכעת גם בעיראק, איראן תאבד את המכשיר המרכזי שלה להשפעה במזה"ת. ולכן, לחץ כלכלי מאסיבי על ארגון חזבאללה, התערבות דרמטית מבחינה מדינית מצד ארה"ב בלבנון (כולל הפסקת סיוע לצלב) וכן מהלכים עתידיים של בניית אופציה שיעית פוליטית חוץ מחזבאללה ויצירת "מחירי" הפסד לעם הלבנוני (בדמות השקעה של מדינות המפרץ בלבנון בתמורה להתנתקות המדינה מהארגון) – כל אלו באים בחשבון ויכולים להשפיע דרמטית על יכולה של איראן להשפיע באיזור. במובן הזה מותו של סלימאני הינו אירוע אסטרטגי שכן הוא יכול לאפשר לכל אותם גורמים באיראן שהתנגדו למדיניותו להוביל מהלכים אשר יצמצמו את מעורבות איראן באיזור. חשוב לציין כי האיום שאיראן מקרינה על ישראל ללא חזבאללה נמוך בעשרות מונים ממצב שבו איראן מאיימת על ישראל עם "הרכיב החזבאלללאי" בארסנל שלה, ולכן מטרת העל של ישראל חייבת להתמקד בהחלשה משמעותית של קשר זה.
  • ירושה באיראן – אחת הבעיות מרכזיות ביציאת ארה"ב מההסכם היא ההחלשה הבלתי נמנעת של אותם גורמים שתמכו בהסכם מלכתחילה. אותם גורמים "שמרנים מתונים" בראשם הנשיא רוחאני אמנם לא פציפיסטים חובבי ציון אבל דווקא על רקע העלמותו של סלימאני מהזירה באיראן, ולאור מצבו הקשה של השלטון במדינה על רקע הקרע ההולך וגדל בינו לבין אזרחיה של איראן, יכולים להוביל מדיניות אחרת ושונה אשר במקום להתמקד במזה"ת תוביל את איראן לכיוונים שונים בתכלית

חשוב לציין כי לא משנה מה יהיה מצבה הכלכלי של איראן היא תענה על כל תקיפה כנגדה באמצעים קשים, ולכן עלינו להניח כי "טיפול" צבאי באיראן איננו נעשה קל יותר עם החלשות השלטון במדינה. ההיפך הוא הנכון – הוא רק מגביר את הסכנה ההסלמה.

לא משנה מה יהיה מצבה הכלכלי של איראן, היא תענה על תקיפה כנגדה באמצעים קשים. לכן עלינו להניח כי "טיפול" צבאי באיראן איננו נעשה קל יותר עם החלשות השלטון במדינה, אלא להיפך, מגביר את סכנת ההסלמה

בשורה התחתונה, לאור האפשרות של חידוש המו"מ לגרעין, על רקע מותו של סלימאני ולקראת מאבקי ירושה באיראן הקרועה פוליטית מבפנים, נכון לשקול נקיטת אסטרטגיה משולבת ומושכלת שמבוססת על מקלות וגזרים. לאו דווקא "להנעל" על מדינות חד מימדית שמציבה יעדים לא אפשריים ליישום (בעת הנוכחית).

יתרה מכך, לאור החשש של מדינות ערב והמערב מהסלמה אפשרית אל מול איראן ולקראת אפשרות של שינוי בזהות הנשיא האמריקני, ישראל עלולה לגלות שהיא נשארה לבדה במערכה מול איראן. אם ישראל לא תשכיל לעשות שינויים במדיניותה ולנטוש את מדיניותה הדיכוטומית בהקשר האיראני, היא עלולה לגלות שהיא איננה יכולה להשפיע על המדיניות של הקהילה הבינ"ל אל מול איראן.

יסודות התוכנית צריכים להתבסס על "מקלות" בהקשר האיזורי (מערכה משולבת להחלשה / ניתוק הקשר עם חזבאלללה), אשר משתלבים היטב עם הלך הרוח באיראן עם העלמות סלימאני, ומנגד המשך המקלות בהקשרי הטק"ק והגרעין עם נכונות למתן "גזרים" תמורת הארכה משמעותית של מגבלות הסכם הגרעין ואף תוכנית הטק"ק האיראנית (בהקשר הגרעיני). הרי לאור הקונצנזוס הקיים באיראן אין באמת יכולת של ממש להניא את איראן מהמשך פיתוח יכולות אלו ללא הסכם עתידי והמצב הכלכלי הנוכחי יכול לאפשר הגבלה שכזו.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,885 מילים

דרוש: רכיב מדיני למערכה שבין המלחמות

עוד לילה עובר, ושוב מופיעים "אמצעי ההגנה האווירית" בסוריה, כעדות לתקיפה נוספת של חיל אוויר עלום באיזור סוריה. במקביל עולות טענות כאילו "איראן מפנה את בסיסיה מסוריה…" אבל האם באמת התקיפות הללו משיגות את מטרתן האסטרטגית או שהן רק מקרבות את התוקף למערכה לא רצויה?

מאז תחילתה של מלחמת האזרחים בסוריה, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, הגבירה ישראל את תקיפותיה בסוריה (כאלו שהיא לקחה עליהן אחריות וכאלו שעל פי מקורות זרים ישראל עמדה מאחוריהן) במטרה לפגוע בהתבוססות האיראנית בסוריה וכדי לפגוע בנתיב העברות האמל"ח בין סוריה ללבנון כדי לעכב את התעצמות חזבאללה.

במקביל הגבירו איראן וחיזבאללה את אחיזתן בסוריה, ונוכחותם של פעילי מיליציות שיעיות במדינה היא רק ביטוי אחד (ובוודאי לא יחיד) שלה. איראן וחזבאללה עושות במדינה זו כבתוך שלהן, ללא כל מניעה מצד השלטון הסורי גם לאחר שנים של מערכה. חשוב לציין כי גם הערכות מחדש של איראן כמענה לפעילות כנגדה רחוקה מלסיים את ההשפעה האיראנית / חזבאללה בסוריה (גם אם זו תכלול נסיגה טקטית של פעילי המיליציות).

במקביל להגברת תקיפות ישראל בסוריה, איראן וחיזבאללה הגבירו את אחיזתן שם. איראן וחזבאללה עושות בסוריה כבתוך שלהן, ללא כל מניעה מצד השלטון הסורי

מבלי להתמקד בהישגים האופרטיביים שסביר שקיימים למערכה זו, ניתן לומר היום כי לצד אותם הישגים כאלו ואחרים, סובלת המערכה שבין המלחמות מכמה "מחלות רקע" שעיקרן:

  1. המשך התקיפות ועוצמתן מעידים כי איראן לא מוותרת על נסיונותיה להעביר אמל"ח מסוריה ללבנון. אינטנסיביות ככל שיהיו לא נראה שתקיפות אלו לא פגעו ברצון של איראן להעביר נשק לחזבאללה ו/או ברצונה לבסס את מעמדה בסוריה, ולכל היותר השפיעו התקיפות טקטית על התנהלותה של איראן במדינה זו.
  2. ישראל בעצמה הודתה (כולל בנאום ראש הממשלה נתניהו בעצרת האו"מ ב-2015) כי במקביל למערכה שבין המלחמות הצליח ארגון חזבאללה להעביר לרשותו נשק אסטרטגי מארסנל האמל"ח של צבא סוריה, כולל נשק נ"מ מתקדים וטילי חוף ים מדוייקים.
  3. בנייתו של פרוייקט ההסבה בלבנון מצד חזבאללה ואיראן מעידה כי הם מנסים למצוא פתרונות להמשך ההתעצמות של הארגון שעלולים לעקר את מערכת המב"מ מתוכן (באם ישראל תמנע מתקיפות בלבנון).
  4. המב"מ לא הצליח לפגוע בקשר ההדוק בין סוריה לבין שאר חברות הציר, ונראה כי אסד מחוייב יותר מתמיד לאותן חברות. למרות שלכאורה תקיפות אלו אמורות לערער את יציבותו ולהפעיל עליו לחץ לנטוש את בריתו עם איראן וחזבאללה בפועל קורה ההיפך.
  5. גם לאחר חיסולו של סלימאני נמשכות התקיפות בסוריה וסביר שאלו מעידות כי איראן גם בעידן פוסט סלימאני ממשיכה בתהליכי ההתבססות בסוריה. אמנם נוכחותה הגלויה של איראן מתבטאת בעיקר בנוכחות מילציות שיעיות, אבל עיקר כוחה של אותה מדיניות נוגע ליכולת של איראן וחיזבאללה לפעול ללא הפרעה במדינה.
  6. מפעם לפעם אירועים אופרטיביים במהלך ולאחר התקיפות שישראל מבצעת, מביאים את ישראל לסיפו של עימות עם רוסיה (לאחר הפלת המטוס הרוסי), איראן (לאחר רצף התקיפות כתגובה על פעילות איראן בסוריה), חזבאללה (לאחר תקיפות בסוריה של גורמי ארגון כדוגמת ג'האד מע'ניה), באופן שמעיד שגם למערכה סטרילית ישנם סיכונים יוצאי דופן.
  7. כבכל "חיכוך" צבאי, הצד השני לא רק שנתקף אלא גם לומד את הפעולות של אלו התוקפים אותו, באופן שעלול להיות לרועץ בשעת חירום.
  8. למרות התקיפות בסוריה, איראן הצליחה להקים מערך שמאפשר לה לשגר טילים לעבר ישראל, כפי שהוכיח הירי לחרמון בינואר 2019, בהתאם להודאת דובר צה"ל בנושא.

עובדות אלו מעידות, כי מוצלחת ככל שתהיה המערכה שבין המלחמות, היא סובלת מבעיות ייסוד. אלו נעוצות בעובדה שישראל לא השכילה לנצל את הישגיה האופרטיבים לכדי הישגים מדיניים שבראשם "הוצאת איראן מסוריה". נשאלת  השאלה האם באמצעות המשך התקיפות הללו היא יכולה להשיג יעד זה, שהוא הרבה מעבר להוצאת "הכוחות" האיראנים וכולל ניתוק מלא של איראן וחיזבאללה מהמשטר הסורי. די ברור שישראל מנסה לייצר "אפקט מצרפי" שיוביל לנטישת האיראנים את סוריה, אבל האם הדבר בכלל אפשרי באמצעות תקיפות או פעולות אופרטיביות בלבד?

מוצלחת ככל שתהיה המערכה שבין המלחמות, היא סובלת מבעיות ייסוד, הנעוצות בעובדה שישראל לא השכילה לנצל את הישגיה האופרטיבים לכדי הישגים מדיניים, שבראשם "הוצאת איראן מסוריה"

ראוי לציין שבמקביל למעורבותה האופרטיבית העצימה בסוריה – נראה כי ישראל נעדרת בצורה מוחלטת מהשדה המדיני. לאור העובדה שהתהליך הרציני ביותר באשר לעתיד סוריה (תהליך אסטנה) מובל על-ידי הרוסים ושאר "ידידותיה" של ישראל כדוגמת תורכיה ואיראן, אין לישראל השפעה של ממש על תהליך זה. כך, ישראל מנסה לעצב את סוריה "אופרטיבית" אבל בסופו של יום אין לה כל השפעה על העיצוב "המדיני" של סוריה. במקביל, היעדרותה בפועל של ארה"ב מהתהליך המדיני וחוסר השפעתה על המתרחש בסוריה משפיע גם הוא לרעה על יכולתה של ישראל למצות את מהלכיה (הן האופרטיביים והן המדיניים) במדינה.

יתרה מכך, ישראל לא מצליחה למצוא תשובה לעובדה שאסד בוחר ביודעין לסייע לאותו "ציר רדיקלי". על אף התקיפות, סביר שמחויבותו של אסד לציר רק עולה על ציר הזמן, לאור העובדה שהם אלו שבאו לעזרתו הרבה לפני שרוסיה עשתה כן עם פרוץ מלחמת האזרחים. לכן סביר שאסד ימשיך לסייע לאותם גורמים שליליים, גם אם התקיפות יתגברו.

ולכן, כדי לעקר את הפעילות האיראנית וחזבאללה בסוריה, שינוי מדיני בהנהגה הסורית הוא צעד מתחייב ואין תקיפה קינטית בנמצא שתוכל להשיג יעד זה. ראוי לציין כי בעבר ניסתה ישראל להמחיש לאסד את "מחיר ההפסד" בהמשך הגיבוי והסיוע שהוא נותן לגורמי ה"ציר" אבל למרות רמזים כאלו ואחרים (כדוגמת טיסות מעל ארמונו כבר לפני עשור ויותר), הלה לא זז מעמדתו.

עובדה זו מצערת במיוחד שכן מספר אירועים בתקופה אחרונה היו עשויים לאפשר לישראל מנוף השפעה אפשרי בהקשר המדיני בסוריה, כזה שלא היה לה בעבר. בראשם ההיחלשות הדרמטית של המשטר האיראני כתוצאה ממשטר הסנקציות האמריקני והמבוי הסתום הכלכלי במדינה (שמאלץ אותו להתמקד בסוגיות פנים). וישנם גם הייאוש שגורמים רוסים בכירים מפגינים ביחס לבשאר אלאסד (הגם שוויתור על אסד רחוק מאוד ככל הנראה בעת הנוכחית), ההתדרדרות במצב הכלכלי והפוליטי בלבנון שמצריכה את ארגון חזבאללה לחזור ולהעסיק בענייניים הפנים לבנוניים, וכן אחדות האינטרסים הנדירה בין ישראל ותורכיה באשר לצורך להזיז את אסד מתפקידו.

במקביל למעורבותה האופרטיבית בסוריה – ישראל נעדרת לחלוטין מהשדה המדיני. התהליך הרציני ביותר לעתיד סוריה מובל ע"י הרוסים ושאר "ידידות ישראל" כתורכיה ואיראן, ולישראל אין השפעה על התהליך

כדי להשיג את מבוקשה בהקשר הסורי, ישראל חייבת לשלב רכיב מדיני משמעותי במערכת המב"מ ולא להשען על "כוח הזרוע" בלבד כדי לשנות את המציאות בסוריה. ראוי לציין כי לאור המעורבות העמוקה של גורמים שאינם ידידותיים לישראל, זו תאלץ למצוא דרכים "לבוא בדברים" עם אותם גורמים, אם היא רוצה לשנות את המציאות המדינית בסוריה מהקצה אל הקצה. שהרי גם אם הרוסים או התורכים ירצו לשנות את המצב בסוריה הם לא יוכלו לעשות זאת לבדם אלא במסגרת של מהלך רחב יותר.

מספר אפשרויות עומדות על הפרק:

    • דיונים עמוקים עם הרוסים על "היום שאחרי אסד" ונסיון לסמן מועמדים אפשריים, כולל נכונות ישראלית להציג פשרות אפשריות בהקשר הסורי כדי לקדם את הרעיון מול הרוסים ("אם תפעלו להחלפת אסד נהיה מוכנים ל…)
    • השתלבות בדיוני אסטנה "מאחורי הקלעים" תוך עבודה משותפת עם הרוסים והאמריקנים.
    • דיונים מאחורי הקלעים עם התורכים נוכח זהות האינטרסים הנדירה ביננו לבין אנקרה בהקשר הסורי במטרה לעצב מחדש את המצב בסוריה.
    • נסיון לייצר מפת דרכים לשינוי מדיני בסוריה ביחד עם הממשל האמריקני הנוכחי (ואולי גם העתידי).
    • איראן – העברת שורת מסרים (דרך גורמים שיכולים להתפס אמינים על ידי שני הצדדים כדוגמת עומאן), באשר לקווים האדומים של ישראל בסוריה כדי להקטין את הסבירות להתדרדרות בלתי רצויה בגבול הצפון.

בשורה התחתונה, ללא "רגל מסיימת" מדינית בהקשר הסורי – תקיפותיה של ישראל אולי משיגות הישגים אופרטיביים משמעותיים אבל הן לא מקרבות את ישראל למציאת פתרון קבע לבעיה הסורית. יתרה מכך, התגברות החיכוך עם "הציר הרדיקלי" והעובדה שרכיבים בולטים בציר (בדוגמת חזבאללה ואיראן) נמצאים עם גבם אל קיר – עלולים להוביל להסלמה בלתי רצויה שאף הישג אופרטיבי יהיה שווה לה.

יש לישראל חלון הזדמנויות מדיני (ולאו דווקא אופרטיבי) לאור החלשות איראן וחזבאללה ועל רקע הקולות שנשמעים מוסקבה באשר לחוסר שביעות רצונם מאסד. אפשר לנצל אותו ולהוביל או לפחות להיות חלק ממהלך מדיני שיוביל לשינוי משטרי בסוריה, אשר אפשר ויוביל להגבלה משמעותית לפעילותם של גורמי הציר במדינה.

יש לישראל חלון הזדמנויות מדיני לאור החלשות איראן וחזבאללה, ועל רקע הקולות ממוסקבה באשר לחוסר שביעות רצונם מאסד. אפשר לנצלו ולהוביל, או לפחות להיות חלק, ממהלך מדיני שיוביל לשינוי משטרי

סביר מאוד להניח כי את ההישג של הוצאת האיראנים מסוריה לא ניתן יהיה להשיג ללא סיום שלטונו בפועל של בשאר אלאסד בסוריה (יעד שכאמור קשה מאוד להשיג באמצעים אופרטיביים בלבד). כל עוד הוא בשלטון הללו נהנים מגישה בלתי מבוקרת לסוריה ולאמל"ח שברשותה, וגם אם חלק מפעילי המיליציות יחזרו לארצם השפעתן ובעיקר לפיתתן של איראן  וחזבאללה את סוריה(בגיבוי אסד) רחוקה מלהסתיים.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מדהים להיווכח שוב כמה זה נכון שאנשים חכמים בעיני עצמם, פשוט לא לומדים כלום. הכותב מציע לפעול בדרך שעד היום לא ננקטת, קרי: לפעול מדינית מאחורי הקלעים, כך שרוסיה תייצג את האינטרסים של יש... המשך קריאה

מדהים להיווכח שוב כמה זה נכון שאנשים חכמים בעיני עצמם, פשוט לא לומדים כלום.

הכותב מציע לפעול בדרך שעד היום לא ננקטת, קרי: לפעול מדינית מאחורי הקלעים, כך שרוסיה תייצג את האינטרסים של ישראל. אכן מחוכם ובלתי שגרתי, אלא שמעורר שתי שאלות: האחת: מניין לו לכותב שמהלכים מאחורי הקלעים לא נעשים?? האם משום שהוא לא מדווח על כך??והשניה: האם הוא מצפה שאכן רוסיה, טורקיה או איראן יסייעו לאינטרסים של ישראל??
ומה יותר מטופש ונמהר מההמלצה המלומדת לפעול להחלפת משטרו של אסאד. ברי לו לכותב שמה שמפריד בין ישראל לבין 'פתרון ארוך טווח' הוא הסטת אסאד משלטונו. אך יזוז אסאד ובא לציון גואל.
לא למדנו מלבנון שעדיף שלא לנסות להיות במעמד של 'ממליכי מלכים'???
עדיין עומדת בנו הגאווה והחוצפה לחשוב שבידינו האפשרות לפתור את כל הבעיות? מה חסר לנו? רק לשמוע בעצת חכמתו של פלוני והנה כל הבעיות פסו תמו מן העולם.

עוד 1,302 מילים ו-1 תגובות

האם ישראל ויתרה על הנורמליזציה עם מדינות ערב?

כבכל שנה, במהלך חודש הרמד'אן משודרות סדרות בעולם הערבי (שחלקן) מפיצות שטנה ביחס לישראל והיהודים. וכמו בכל שנה ישנם גורמים בישראל שמפגינים זעזוע עמוק מהעובדה שדווקא תעשיית התרבות במצרים היא זו שחתומה על מרבית סדרות אלו, אשר משודרות לכלל מדינות ערב.

שידורן של סדרות אלו הוא רק ביטוי לתופעה רחבה יותר ועמוקה ביותר שבבסיסה נכונותם של מנהיגי העולם הערבי, בדגש על מנהיגי מדינות ערב המתונות ובראשן מצרים, להעלים עין מההסתה כנגד ישראל והיהודים למרות הסכם השלום אשר קיים בין ישראל למדינות אלו.

שידור הסדרות הרמדאניות הוא ביטוי לתופעה רחבה ועמוקה יותר, שבבסיסה נכונות מנהיגי העולם הערבי, בדגש על המדינות המתונות ובראשן מצרים, להעלים עין מההסתה כנגד ישראל והיהודים למרות הסכם השלום ביניהן

לרוב, גם התגובה הישראלית מבטאת השלמה עם מצב זה, ולמרות שמספר גורמים ישראלים מביעים חוסר שביעות רצון מכך, ונראה שתופעה זו איננה פוגעת באופן עמוק במערכת היחסים (הבטחונית) בין ישראל למצרים. אותה מערכת יחסים אשר לפי פרסומים זרים (ובראשם זה של הניו יורק טיימס משנת 2018) נמצאת אולי בשיא של כל הזמנים, על רקע המערכה המשותפת כנגד פעילי דאע"ש באיזור סיני, המסכנים את האינטרסים הישראלים והמצרים באיזור.

האמביוולנטיות הישראלית ביחס למצרים נעוצה במדיניות רחבה יותר שישראל מקיימת מול מדינות ערב, ובראשן מצרים וירדן – יחסים אלו שמובלים בראש ובראשונה על-ידי הקהילה הביטחונית בישראל, מאופייניים אמנם בקרבה ביטחונית ואישית בין ראשי המדינות, אבל זו לא מחלחלת לאוכלוסייה הכללית (שעשרות שנים לאחר הסכם השלום והמלחמה האחרונה בין המדינות עדיין רואה את ישראל כאויב).

כך נוצר מצב שלמרות התקרבות עמוקה בין ישראל לשכנותיה ברובד הבטחוני, זו נשארת נחלתם של מספר בכירים אשר בוחרים ביודעין שלא לשתף את הציבור שלהם בהתקרבות זו.

בין אם זה האיום של גורמים קיצוניים על המשטרים במצרים ובירדן, ובין אם זה האיום האיראני על מדינות המפרץ, נראה כי כוחה המודיעיני והטכנולוגי של ישראל מושך את מדינות ערב להידוק היחסים עימה כדי שזו תסייע להם בהתמודדות עם בעיותיהם הביטחוניות.

ישראל – הרואה בכך עדות לכוחה במזה"ת ולמוכנות של מנהיגי המדינות לקבל אותה כחלק אינטגרלי מהאזור, ממהרת להדק את היחסים הבטחוניים עם אותם מדינות, מבלי לכרוך זאת בהידוק היחסים האזרחיים בין המדינות.

הקרבה הביטחונית והאישית בין ראשי המדינות לא מחלחלת לאוכלוסייה הכללית, שעשרות שנים לאחר הסכם השלום והמלחמה האחרונה עדיין רואה בישראל אויב

כאמור, עובדה זו בולטת בעיקר ביחסיה של ישראל עם מצרים וירדן. למרות הסכם השלום בין המדינות אין כמעט כל סממן של נורמליזציה בין המדינות (וכל סממן שכבר היה בעבר הולך ודועך עם השנים). היחסים בין המדינות מאופיינים כיום בשגרירויות מבוצרות וקטנות, תיירות זניחה והסכמים כלכליים בעלי השפעה מוגבלת, שת"פ תעופתי מוגבל, ללא שת"פ תרבותי כלשהו, ופגישות (פומביות) נדירות בין מנהיגי המדינות. כן, יש שת"פ כלכלי מוגבל, אבל זה ממש לא ממצה את הפוטנציאל הקיים של היחסים.

מעל לכל אלו, עידוד מודע של השלטונות במדינה את אזרחיה שלא להדק את היחסים עם "החברה האזרחית" בישראל וראיית כל גורם במדינתם המוכן לכך כמרגל. במקביל לכך שת"פ בטחוני שלא רק שלא נפגע אלא לעיתים מועצם בהתאם לאיום הנשקף למדינות אלו בפן הבטחוני.

הסיבות להימנעותן של מדינות ערב המתונות מהידוק היחסים עם מדינת ישראל ידועות – חשש מתגובת האוכלוסייה במדינתן להידוק יחסים אלו, לצד רצון אמיתי לשמר את "האויב הישראלי" כדי להסית ולהסיט כיסי התנגדות שלטונים לכיוונה של ישראל; צידוק בטחוני להמשך בנין הכוח של צבאות אלו, וחשש שללא פתרון הסוגיה הפלסטינית כל אירוע בשטחים עלול לפגוע בהן ולכן עליהם לפחות פומבית להציג מדיניות דוגמטית מול ישראל.

אולם נראה כי לישראל נוח לשחק את המשחק הזה. נראה כי מבחינתה היחסים הביטחוניים הם הכרח אולם כל שאר הסוגיות האזרחיות הן "NICE TO HAVE", ואם ראש הממשלה או בכירי המערכת הבטחונית יכולים להרים טלפון או להפגש (ללא פרסום) עם מקביליהם, אזי הדבר מספק.

נראה כי התפיסה הנוכחית בישראל היא שאין לשליטים במדינות ערב באמת יכולת ו/או רצון להתקדם בסוגיה זו וייתכן שמהלכים כאלו אף עתידים לסכן את השליטים במדינות אלו. מנגד, מדיניות זו מאשררת לאותן מנהיגן במדינות ערב שאין באמת צורך להתמקד בסוגיות נורמליזציה ושישראל "תספק את הסחורה בפן הבטחוני" בכל מקרה, שכן השארותם בשלטון משרתת את אינטרסיה.

אולם מוכנותה של ישראל לקבל את תנאי המשחק הללו הופכת את הסכמי השלום והיחסים החמים שהיא הצליחה לפתח עם שאר מדינות ערב המתונות – לתלויי מנהיגים ולא תלוי עמים, ובפועל מערכת היחסים זו מאפיינת יותר הסכמי "אי לוחמה" ופחות הסכמי שלום בין המדינות. ולכן, אין זה מפתיע שכאשר התרחש שינוי עמוק במשטר במצרים (עם הפלתו של מבארכ ובחירת מרסי), עלו שאלות רבות בישראל ביחס לעתיד הסכם השלום עם מצרים. הגם ששלום זה לא נפגע, עצם החשש העיד שיותר מישראל חשבה שיש לה שלום עם מצרים היא הניחה שיש לה שלום עם מבארכ וקציני צבא הבכירים במצרים בלבד.

מוכנות ישראל לקבל את תנאי המשחק הללו הופכת את הסכמי השלום והיחסים שהצליחה לפתח עם שאר מדינות ערב המתונות לתלויי מנהיגים ולא תלויי עמים, ומאפיינים יותר הסכמי "אי לוחמה" מהסכמי שלום

באשר ליחסים המתפתחים עם מדינות המפרץ אשר התפתחו משמעותית לאור עלייתו של האיום האיראני וחוסר הנכונות (לכאורה) של ארה"ב להתמודד באופן ישיר עם איום זה, נראה שגם פה הדגש הינו בטחוני גרידא.

ייתכן שישראל מעריכה (בצדק) שלא ניתן לקדם יחסים אלו ללא התקדמות כלשהי במערכת היחסים בינה לבין הפלסטיניים (התקדמות שאין בכוונתה לעשות) אולם דווקא סדרות הרמדאן ששודרו במפרץ מעידות כי קיים שינוי מחשבתי באשר למקומה של ישראל באיזור המזה"ת במדינות כמו סעודיה, ולכן חוסר השילוב של סוגיות אזרחיות במקביל לאלו הביטחוניות עשוי להיות פספוס היסטורי.

ועוד נקודה אחת שחשוב לציין בהקשר זה – בשונה מירדן ובעיקר מצרים, שלחמו מול מדינת ישראל ותושביה "צרובים" ממלחמות (הגם שהדור הצעיר במצרים לדוגמא לא ידע מלחמה עם ישראל), דווקא תושבי מדינות המפרץ לא ידעו מלחמות כאלו. לאור מערכת היחסים הקרובה (בעיקר התרבותית) בין ירדן ומצרים למדינות המפרץ, התקדמות בתהליכי נורמליזציה של ישראל עם מדינות אלו יכולה להשפיע לחיוב דווקא על תושבי מצרים וירדן, אשר אפשר שיקנאו ביחסי ישראל עם אותן מדינות, או שאלו יעזרו להם להבין כי "השד איננו נורא". לכן ייתכן שהפתרון לבעיית הנורמליזציה טמון בכלל במערכת היחסים המתפתחת בין ישראל למדינות המפרץ.

יתרה מזאת, מכיוון שמערכת היחסים הזו נשענת בעיקר על איומים משותפים, החלשותם של תאי דאעש בסיני ומנגד ירידה אפשרית באיום שאיראן מקרינה אל מול מדינות המפרץ, יכולים לפגוע במערכת היחסים של ישראל עם מדינות אלו, בעיקר אם הסוגיה הפלסטינית תחזור לכותרות. ברור שמדינות ערב לא מתעניינות בגורלו של העם הפלסטיני כבעבר, אולם אל לנו לחשוב שמהלכים משמעותיים באיזור הפלסטיני (סיפוח כדוגמא) לא יכולים להשפיע באופן עמוק על מערכות היחסים הקיימות והמתהוות ולו בשל החשש (גם אם לא מבוסס) של אותם שליטים כי מהלכים אלו עתידים לסכן את יציבותם.

דווקא סדרות הרמדאן ששודרו במפרץ מעידות כי קיים שינוי מחשבתי באשר למקומה של ישראל באיזור המזה"ת במדינות כמו סעודיה, ולכן אי שילוב סוגיות אזרחיות במקביל לביטחוניות עלול להיות פספוס היסטורי

ולכן – אם ישראל רוצה להעמיק שורש ביחסיה עם מדינות ערב, עליה לבצע מספר פעולות משמעותיות ובראשן:

  • העברת מרכז הכובד של מערכות היחסים עם מדינות הללו לגורמים האזרחיים שיתכללו את השיקולים והצרכים הבטחוניים והמדיניים במשותף.
  • דרישה להתקדמות בשת"פ האזרחי כתנאי להעמקת השת"פ הבטחוני.
  • הקפאת פעולות דרמטיות בזירה הפלסטינית שעלולות להציב את אותם מנהיגי ערב על קרני הדילמה, ומנגד נכונות להתקדם (גם אם באופן מוגבל) בתהליך המדיני מול הפלסטינים כדי לא לספק למנהגי ערב את התירוץ בדבר אי התקדמות בנורמליזציה. חשוב לציין כי למרות ההתקדמות הרבה ביחסי ישראל עם מדינות ערב המתונות שאין לה יחסים דיפלומטים עימה, אלו מקפידים שלא להפגין שום ביטויי נורמליזציה ומתרצים זאת בסוגיה הפלסטינית. צעדים דרמטיים בסוגיה הפלסטינית לצד ירידת האיום האיראני עשויים לפגוע גם ביחסים אלו ולהפוך את ירח הדבש הנרקם בין ישראל ומדינות המפרץ לקצר מועד (והעליות והמורדות ביחסיי ישראל ומדינות המפרץ מעידות כי לא לעולם חוסן).
  • ומעל לכל – היציבות השברירית של השלטון במצרים ובירדן מחייבת את ישראל לגוון את משענותיה במדינות אלו. אמנם מדובר בתוכנית מורכבת בעלת מכשולים רבים שסיכויי הצלחתה לא גבוהים, אך אם היא לא תשכיל לעשות כן (בטווח רחוק) כל שינוי בהרכב השלטון במדינות אלו עלול לאיים באופן ישיר על הסכמי השלום.

בשורה התחתונה, אם ישראל תמשיך בויתור המודע למדינות ערב בנושא הנורמליזציה, אזי יותר משהיא תורמת להידוק יחסיה עם מדינות ערב המתונות, היא פוגעת בהן.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,257 מילים

על ישראל לשנות את מדיניותה ביחס לחזבאללה

פעולותיה האחרונות של ישראל במערכה המתמשכת כנגד חזבאללה, ובכללן פרסומים שונים אודות פעילות הארגון ברמת הגולן, תקיפות טקטיות של מוצבי תצפית בצד הסורי של הרמה וכן תקיפת הרכב שהוביל את פעיליו בכביש בירות דמשק – מעידות על מגבלות הכוח של ישראל.

מאז תחילתה של מלחמת האזרחים בסוריה, דומה כי ישראל הכריזה מלחמה שערה על העברות האמל"ח האיראניות לארגון חזבאללה בלבנון. ישראל הובילה שורת תקיפות (על חלקן נטלה אחריות פומבית), תוך ניצול חולשתו העמוקה של צבא סוריה ושל אי היכולת האיראנית להגיב נגדן. באמצעות תקיפות אלה ניסתה ומנסה ישראל להקשות על כוח קדס להעביר אמל"ח "מפר איזון" לידי ארגון חזבאללה דרך סוריה (בדגש על נמל התעופה בדמשק).

פעולותיה האחרונות של ישראל במערכה המתמשכת כנגד חזבאללה, ובכללן פרסומים אודות פעילות הארגון ברמת הגולן ותקיפת רכב שהוביל את פעיליו בכביש בירות דמשק – מעידות על מגבלות הכוח של ישראל

אופי התקיפות מעיד כי ישראל עושה מאמץ עילאי שלא לפגוע באנשים אלא בציוד שכן כמות הנפגעים כתוצאה מהן היתה נמוכה ביותר (אל מול כמות התקיפות), ואלו היו "סטריליות ביותר". למרות תגובות סוריות לתקיפות אלו, שכללו בעיקר שיגורי נ"מ בכל תקיפה ישראלית, ולמרות נסיונות איראניים להרתיע את ישראל מהמשך התקיפות בסוריה (באמצעות שיגורי טילים לעבר ישראל במספר מקרים משטח סוריה). ישראל "לא הורידה את הרגל מהגז" ולפי פרסומים זרים הממשיכה לתקוף מתקנים אסטרטגים בסוריה.

אל מול היוזמה הישראלית מול סוריה, בולטת מאוד אוזלת היד של ישראל כנגד ארגון חזבאללה במערכה כנגד העברות האמל"ח ללבנון ובכל הנוגע להתבססות הארגון בסוריה (בדגש על רמת הגולן). למרות המצאותם של גורמי חזבאללה בכירים בגבולה הצפוני וקיומו של מערך העברות אמל"ח מסוריה לידי הארגון בלבנון, סקירה של כלל התקיפות של ישראל בסוריה (אלו שישראל לקחה עליהן אחריות ועל פי פרסומים זרים), מעלה כי הפגיעה בגורמי חזבאללה אשר נמצאים בסוריה היתה זניחה ביותר, שלא לדבר על היעדרותן של תקיפות ישראליות בלבנון.

עובדה זו אינה צריכה להפתיע, שכן מעקב אחר "מערכת היחסים" שנבנתה בין ישראל לארגון חזבאללה אחר מלחמת לבנון השניה מעלה כי אלו השכילו לפתח "מאזן הרתעה", שמרתיע הלכה למעשה את שני הצדדים מפגיעה בצד שכנגד. כאשר ישראל ניסתה בשנים האחרונות "לשנות" את אותו מאזן ולתקוף גורמי חזבאללה בסוריה (כדוגמת ג'האד מע'ניה, בנו של עמאד מע'ניה), התגובה של חזבאללה היתה מהירה ותקיפה ונועדה לשמר את אותו "מאזן הרתעה" שנבנה בינה לבין ישראל. ולכן, התגובה של חזבאללה לאירועי תקיפת הרכב בדמות חתוך גדר המערכת אינה צריכה להפתיע איש – חזבאללה שומר באדיקות על אותה "משוואת הרתעה" ולא יאפשר לישראל להפר אותה.

לכאורה, התקיפה ברמת הגולן וכן תקיפת הרכב שלטענת גורמים זרים הוביל נשק על-ידי גורמי חזבאללה בציר ביירות דמשק (ייתכן לשימוש גורמי חזבאללה ברמת הגולן) מעידים על "בטחון גובר" של ישראל במערכה כנגד חזבאללה ועל "שינוי כיוון" במדיניות זו.

אולם, בחינה מדוקדקת של תקיפת הרכב, לדוגמא, מגלה כי ישראל (באם זו היתה אחראית על התקיפה) נזהרה מאוד לפגוע בגורמים שישבו ברכב, ולמעשה ביצעה תקיפת "הקש בגג" / "הקש ברכב" בשטח סוריה (ולא בלבנון) שאיפשרה לפעילי החזבאללה לברוח מהרכב ואף לקחת את הציוד אותו הם הובילו. נדמה כי יותר משישראל ניסתה לשבש את מערך ההברחות של הארגון היא נזהרה לא לפגוע באנשי הארגון ששהו ברכב.

מעקב אחר "מערכת היחסים" שנבנתה בין ישראל לארגון חזבאללה אחר מלחמת לבנון השניה, מעלה כי אלו השכילו לפתח "מאזן הרתעה", שמרתיע, הלכה למעשה, את שני הצדדים מפגיעה בצד שכנגד

תקיפה זו מאששת את ההנחה כי הלכה למעשה ישראל מיישמת מדיניות שמבדלת בין המשטר הסורי לבין ארגון חזבאללה ובכך ישראל נותנת לארגון כרטיס חופשי להמשיך את מהלכיו בסוריה.

"בצוק העיתים" מנסה ישראל לממש "מדיניות איתותים" אל מול ארגון חזבאללה (באמצעות איומים תקשורתיים, פרסומים תקשורתיים של פעילות חזבאללה כדוגמת "פרויקט ההסבה" ותקיפות של ציוד בלבד) שהוכחה בשנים האחרונות כמאוד לא יעילה. לראיה, המשך הפעילות של חזבאללה ברמת הגולן (כפי שעולה מפרסום תמונתו של אותו חאג' האשם עם מפקד גיס 1 של צבא סוריה וזאת למרות פרסום "תיק הגולן" על-ידי צה"ל) וקיומו של פרוייקט הסבת טילים בלבנון שספק אם הופסק.

על ישראל לשקול שינוי מהותי במדיניותה מול חזבאללה, שכן לא רק שזו איננה משנה באופן מהותי את סטטוס ההתעצמות של ארגון חזבאללה, אלא רצף התקיפות הטקטיות עוד עלול להסלים את המצב בגבול הצפון מבלי שישראל רצתה בכך (אפקט "הכוס המתמלאת").

בפני ישראל עומדות שתי אופציות מרכזיות:

  • פגיעה ישירה – באותם גורמים בחזבאללה שאחראים על העברת האמלח מסוריה ללבנון או אלו שאחראים על בניין הכוח של הארגון ברמת הגולן. יודגש כי תקיפה שכזו תגביר משמעותית את סכנת ההתדרדרות בגבול הצפון שכן חזבאללה שכיום נמצא עם הגב אל הקיר בלבנון (בשל החלשותה של המשענת האיראנית, ההתדרדרות במצב הכלכלי בלבנון וחוסר היציבות הפוליטי במדינה), לא יתן לישראל לסדוק את תדמיתו כמגן לבנון.
  • העמקת הלחץ הדיפלומטי על ממשלת לבנון וצבא לבנון – החלשותה של איראן, המהווה את המשענת האסטרטגית של ארגון חזבאללה, פוגעת אנושות בארגון בעיקר בפן הכלכלי והצבאי. החלשות זאת מצטרפת למשבר הפוליטי בלבנון שנולד מהמצב הכלכלי במדינה. אלו מצריכים את הארגון להתמקד בשימור מצבו "מבית" ולצמצם את מעורבותו "בהרפתקאות" מחוץ ללבנון. בנוסף לכך, חיסולו של קאסם סלימאני הווה מכה של ממש לארגון חזבאללה ומקשה עוד יותר אל איראן לסייע לארגון בשגרה ובחירום. עובדות אלו פותחות פתח להעמקת הלחץ המדיני על מדינת לבנון (שצמאה לסיוע חוץ) "ולתקיעת טריז" בין הגורמים המתונים במדינה לבין חזבאללה, ואף מעלות מחדש את התממשותן של אופציות מדיניות שישראל היססה ליישם בעבר. בין היתר: דחיפה לסיום פעילות יוניפ"יל בלבנון (על רקע אוזלת היד של הארגון), או הפעלת לחץ על ארה"ב במגוון ערוצים להפסקה מלאה של הסיוע אותו היא מעניקה לצבא לבנון (לאור מערכת היחסים שלו עם חזבאללה).

בשורה התחתונה, המשך המדיניות הנוכחית יותר משהיא מסייעת להרתעה הישראלית היא פוגעת בהרתעה הישראלית. העובדה שישראל מקבלת את המשכו של המצב הנוכחי בגבולה הצפוני אמנם מבטיחה לה "שקט" אבל לא מונעת מהארגון לעשות ככל העולה על רוחו תוך התעלמות בוטה מהגורמים "הריבוניים" והבינלאומיים הפועלים בלבנון.

על ישראל לנטוש את מדיניותה הנוכחית ולשקול האם כדי לעצור את המשך התעצמות ארגון היא תהיה מוכנה "ללכת עד הסוף" ואף להסתכן במערכה בצפון (בשל תגובת חזבאללה הצפויה), או שהיא מנצלת את החלשותה של איראן, ומוצאת דרכים יצירתיות לנצל את חולשת מדינת לבנון וחזבאללה לטובתה, כולל מהלכים מדיניים אותם היא היססה לבצע מחשש לערעור השקט בגבול הצפוני.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 954 מילים

גוברת הסבירות לעימות בין ארה"ב לאיראן

הפעולות של איראן בשבוע האחרון ובראשן ההטרדות הנמשכות מצד ספינות משמרות המהפכה במפרץ כנגד אוניות הצי האמריקני וכן עיתוי שיגור הלווין הצבאי הראשון של איראן, מעידות כי הסבירות להסלמה במפרץ עולה באופן משמעותי.

כדי להבין את מהות העימותים בין ספינות משמרות המהפכה לבין הצי האמריקני בשבוע האחרון, ואת האיום העדכני של הנשיא טראמפ לפגוע בכוחות האיראנים אם אלו יאיימו על חופש השיט של אוניות הצי – עלינו לנתח את המתרחש באיראן. דווקא המצוקה האיראנית הנוכחית משחקת תפקיד משמעותי בהחרפת היחסים בין טהראן לוושינגטון.

למרות תדמיתה הלוחמנית, איראן היא מדינה זהירה מאוד, שלא נוטה להסתבך בהרפתקאות מיותרות. בעבר היא נשענה בעיקר על פעילות הפרוקסי שלה להשגת אינטרסיה (בלבנון, תימן עיראק ועוד), מה שאיפשר לה "להתחבא" ולא לשלם על כך מחיר.

למרות תדמיתה הלוחמנית, איראן מדינה זהירה, שלא נוטה להסתבך בהרפתקאות מיותרות. בעבר נשענה בעיקר על פעילות פרוקסי להשגת האינטרסים שלה במדינות האזור, מה שאיפשר לה "להתחבא" ולא לשלם על כך מחיר

אולם המצוקה הכלכלית הקשה שמאיימת במישרין על יציבות השלטון, מאלצת את איראן לקחת החלטות שגויות, ללא מחשבה תחילה. בהקשר זה ראוי לציין כי עוד בטרם החלה מגפת הקורונה להתפשט באיראן עמד המשטר במדינה בפני שוקת שבורה אל מול האיום (אולי) הכי חמור לקיומו מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979.

עוד בטרם נסוג הנשיא טראמפ מהסכם הגרעין, התקשתה איראן לשקם באופן מלא את כלכלתה, בשל בעיות שחיתות וניהול כלכלי כושל. לאחר נסיגת ארה"ב מההסכם הורע מצב כלכלתה באופן משמעותי, בשל תלותה העמוקה ביכולתה לייצא נפט. זו נפגעה קשות עם חזרת הסנקציות האמריקניות.

למצב הכלכלי הקשה חשוב לצרף את האכזבה העמוקה של אזרחי איראן מהתנהלות השלטון במדינה. אזרחים איראנים שחשבו בשנים האחרונות כי הצבעה למועמדים רפורמיסטים "וסמי רפורמיסטים" בבחירות לנשיאות ולפרלמנט האיראני (המג'לס) תוביל לשינוי מהותי בהתנהלות של השלטון כלפיהם – מבינים כיום כי המשחק מכור מראש. לא רק שמועמדים רבים נפסלים על ידי מוסדות השלטון, גם אלו שמצליחים להכנס, לא באמת יכולים להשפיע על המדיניות האיראנית.

הבנה זו הובילה להחרמה כמעט מלאה של הבחירות למג'לס השנה ולהשתלטות של הגורמים השמרנים במדינה על הפרלמנט האיראני. את מירב האכזבה סופג הנשיא רוחאני. הוא זה שהבטיח לעם האיראני הקלה כלכלית משמעותית אם יבחרו בו לכהונה שניה כנשיא, ועזיבת ארה"ב את הסכם הגרעין הובילה להחלשותו העמוקה שלו במערכת האירנית ולאי יכולתו לספק לאוכלוסייה את מה שהבטיח. כל זה הוביל למפל ציפיות עמוק באיראן, אחרי שהאזרח האיראני היה בטוח שלאור הסכם הגרעין מצבו הכלכלי ישתפר משמעותית.

כאמור, השילוב שבין המצוקה הכלכלית והאכזבה הפוליטית הוביל את האזרחים באיראן לצאת מספר פעמים להפגנות כנגד השלטונות במדינה בשנה האחרונה, שדוכאו באלימות רבה בעיקר על-ידי כוחות הבסיג'. במובן הזה, מחלקת הקורונה, בדומה לאירועי השיטפונות שפקדו את איראן בשנה האחרונה, עשויה להוות קטליזטור ליציאה נוספת של ההמונים לרחובות, שכן כל אירוע שכזה שב וממחיש את אוזלת היד של השלטון בטהראן וחוסר יכולתו לטפל במשברים מסוג זה לאור המצב הכלכלי הקשה במדינה.

הקורונה, בדומה לשיטפונות שפקדו את איראן לאחרונה, עשויה להוות קטליזטור ליציאת ההמונים לרחובות. כל אירוע כזה שב וממחיש את אוזלת היד השלטונית בטהראן בטיפול במשברים, בעיקר לנוכח המצב הכלכלי הקשה

לכאורה, איראן יכולה לשפר משמעותית את מצבה הכלכלי, אם רק תחליט לנהל מו"מ מחודש עם ארה"ב על הסכם גרעין חדש (שעשוי אף להיות טוב יותר מההסכם הנוכחי לאור הלהיטות של גורמים שונים במערכת הבינ"ל,כולל בוושינגטון, להסכם מסוג זה).

אך הסבירות שאיראן תחת הנהגתו של המנהיג העליון ח'אמנאי תחזור לשולחן המו"מ בתנאי הנוכחים היא קלושה עד לא קיימת. מנהיג איראן, שהחשדנות לארה"ב מלווה אותו כל תקופת שלטונו, ראה ביציאה האמריקנית מההסכם "בגידה", שלמעשה מתכתבת עם תפיסת היסוד שלו ביחס "לבוגדנותם ההיסטורית של האמריקנים".

אותו ח'אמנאי איבד ככל הנראה את טיפת האמון האחרונה שהיתה לו ביחס לאמריקנים ולכן סביר שהוא לא יסכים לחזור לשולחן המו"מ מבלי לקבל בטחונות של ממש שתנאי הסכם הגרעין לא ישתנו כלל. יצויין כי החיסול של קאסם סלימאני בידי הכוחות האמריקנים בעיראק הרס את הסיכוי הקטן שעוד נותר למו"מ כזה, כל עוד דונלד טראמפ מתפקד כנשיא ארה"ב.

ההתדרדרות המהירה במצבה הכלכלי (בדגש על חוסר יכולתה לייצא נפט והפגיעה הכלכלית ההרסנית כתוצאה ממגבלת ייצוא הנפט על המדינה), והתחזקות הגורמים השמרניים על רקע עזיבת ארה"ב את ההסכם, הובילה את איראן למספר פעולות אלימות באיזור המפרץ הפרסי. שיאן בתקיפת מתקני הנפט של חברת ARAMCO הסעודית בחודש ספטמבר האחרון. זאת כדי להמחיש למדינות המפרץ ולעולם כולו את מחיר ההפסד הצפוי אם איראן לא תוכל לחזור ולייצא נפט בכמויות מסחריות כדי להעלות את מחיר חבית נפט באופן שישפר את הכנסתה של איראן.

מנהיג איראן, שהחשדנות לארה"ב מלווה אותו כל תקופת שלטונו, ראה ביציאה האמריקנית מההסכם "בגידה", שלמעשה מתכתבת עם תפיסת היסוד שלו ביחס "לבוגדנותם ההיסטורית של האמריקנים"

"בצוק העיתים" ולאור מצבה הכלכלי הקשה, עומדות בפניה של איראן בעת הנוכחית שתי אופציות מרכזיות:

האופציה הדיפלומטית

האופציה הדיפלומטית – אותה מובילים הגורמים המתונים באיראן – מציעה לנסות ולחכות עד לבחירות בארה"ב. לפי תפיסתם, בחירה אפשרית של המועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית לנשיאות (ג'ון ביידן במקרה זה), תוכל להוביל את האמריקנים והאיראנים לשולחן המו"מ על בסיס המבנה של ההסכם הקיים, ואולי אף להאריכו בתנאים משופרים לאיראן.

סביר שאותם גורמים מעריכים כי ניתן יהיה לשכנע את מנהיג איראן בנחיצות המגעים אם ארה"ב תסכים להמשיך את הסכם הגרעין מאותה נקודה בו הוא נפסק (עם חזרת ארה"ב להסכם והמשך מתן ההטבות הכלכליות לאיראן).

בהקשר ישיר – סביר שאיראן גם תמשיך את פעילותה הגרעינית, אך מבלי לבצע מהלכים שיובילו "לקריעת החבל" בינה ובין המעצמות, במטרה לאפשר את קיום המגעים לאחר הבחירות בארה"ב. לכן נראה כי איראן תמשיך במדיניות "האיתותים" באתרי הגרעין, אולם בלי מהלכי התרסה משמעותיים (סילוק הפקחים, העשרה ל-20%).

יחד עם זאת, החלשותם של רוחאני וט'ריף, לצד המשך המדיניות הדוגמטית של ארה"ב, מחלישים מאוד את יכולתם להשפיע על המנהיג העליון לבחור באופציה הדיפלומטית.

האופציה "האלימה"

האופציה "האלימה" – אותה מובילים הגורמים הקיצוניים יותר במשטר האיראני בהובלת משמרות המהפיכה אשר מעמדם השתפר משמעותית, על רקע החלשות הנשיא רוחאני, גורסת כי איראן איננה יכולה לחכות ועליה לפעול כעת ובאלימות כדי להשיג את מבוקשה. התפרצות נגיף הקורונה, החרפת המצב הכלכלי במדינה והמשך מדיניות "הלחץ המקסימלי" מצד וושינגטון מחייבים בראיית אותם גורמים את איראן להוכיח למערב ולמדינות המפרץ כי הם ישלמו מחיר יקר באם מצב זה ימשך.

על כן, לתפיסתם, על איראן לחזור למדיניות ההתרסות (והפעילות במפרץ כנגד המשחתות האמריקניות היא סימן אפשרי לכך). במובן הזה, איומי טראמפ משרתים היטב את הגורמים השמרנים ומחדדים לכאורה את תחושת האיום הקיומית של מנהיג איראן ח'אמנאי.

על פי הגורמים הקיצוניים באיראן יש לחזור למדיניות ההתרסות (הפעילות במפרץ כנגד המשחתות האמריקניות היא סימן אפשרי לכך). גם איומי טראמפ מחדדים את תחושת האיום הקיומית של מנהיג איראן

ראוי לציין כי עובדה אחת משמעותית שעומדת לרעת איראן אם תחליט לחזור למדינות אלימה נוגעת לכך שיהיה עליה לעשות זאת ללא קאסם סלימאני. אותו סלימאני הצליח להפעיל "רשת פרוקסי" איראנית ברחבי המזה"ת (תימן, עיראק סוריה ולבנון), שאיפשרה לאיראן "להתחבא" מאחורי הפעילות של אותם ארגונים מבלי לשלם מחיר של ממש. העדרותו גורמת לכך שברירת המחדל של איראן עלולה להיות הפעלת כוחותיה ישירות מאיראן באופן שמגביר את הסכנה להתדרדרות מהירה במפרץ (כי לאיראן אין אופציות קינטיות מחוץ לאיראן).

*  *  *

בשורה התחתונה, המצב הכלכלי הקשה באיראן, והתחזקותם של הגורמים השמרנים במדינה, מגבירים את הסבירות להתנגשות ישירה בין טהראן וושינגטון. אם המנהיג העליון יניח כי איראן תתקשה לצלוח את החודשים הקרובים – הוא עתיד לאשר עוד פעולות (ככה'נ מוגבלות) כנגד הנוכחות האמריקנית במפרץ ואולי בעיראק כדי לזרז את יציאת הכוחות האמריקנים מהמדינה ולהדוף את איומי האמריקנים במפרץ. רק אם רוחאני, ט'ריף ושאר המעצמות יצליחו לשכנע את איראן כי יש אופציה יציאה דיפלומטית – הוא יגביל משמעותית את הפעילות של כוחותיו כנגד הנוכחות האמריקנית במפרץ.

ראוי לציין כי גם אם איראן תצלח את החודשים הקרובים, אין לה באמת יכולת להתאושש כלכלית אם הממשל האמריקני העתידי לא ישנה את מדיניותו ביחס להסכם הגרעין. אם איראן תכשל בניסיונה זה – היא תאבד את האופציה הדיפלומטית האחרונה לצאת מן המשבר. הנהגתה תעמוד בפני צומת דרכים שעלולה להוביל להאצה משמעותית בתוכניתה הגרעינית (כדי להגביר את מחיר ההפסד למערב באי קיום ההסכם).

במקביל, שבריריותה של איראן בפן הכלכלי מובילה לכך שכל אירוע קטן/גדול בעתיד הקרוב במדינה (מהתפרצות חוזרת של המגיפה דרך אסונות טבע), עלול להיות הקש שישבור את גבו של השלטון באיראן.

מבחינת ישראל הדבר הנכון הוא להוריד פרופיל כדי לא להתפס מבחינת איראן/ חזבאללה כמי שמלבה את האש במפרץ.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,271 מילים

בחסות הקורונה גוברים הסיכויים לסיום המערכה בתימן

המלחמה בתימן בין הקואליציה הערבית-מוסלמית אותה מובילה סעודיה לבין המורדים החות'ים נתמכי איראן, שהחלה לפני כחמש שנים, הגיעה למבוי סתום בשנים האחרונות לאור חוסר היכולת של כל אחד מהצדדים להכריע את יריבו צבאית. הגם שבמהלך השנים האחרונות היו מספר יוזמות לסיום המלחמה, אלו לא הבשילו לידי הסכם שלום.

המלחמה בתימן בין הקואליציה הערבית-מוסלמית אותה מובילה סעודיה לבין המורדים החות'ים נתמכי איראן, שהחלה לפני כחמש שנים, הגיעה למבוי סתום

אולם, מספר התפתחויות בחודשים האחרונות במזרח התיכון ובראשן מחלת הקורונה, מגבירים משמעותית את הסיכוי לסיום המלחמה.

כדי להבין מדוע אנחנו נמצאים על סיפו של שינוי בתימן עלינו לסקור את מצבם של כל אחד מהצדדים המעורבים בסכסוך התימני:

  • סעודיה שהחלה את מעורבותה בתימן בסערה, מתוך רצון לסלק את האיום החות'י במדינה ולמנוע את הקמתו של "מודל חזבאללה" בגבולה הדרומי, לא מצליחה לתרגם את היתרון האיכותי של צבאה (שבנוי ברובו המכריע ממיטב הטכנולוגיה האמריקאית) לכדי הכרעה בשדה המערכה. בנוסף לכך, החות'ים, שמשתמשים במיטב היכולות הצבאיות האיראניות, מצליחים להביך את השלטון בריאצ' פעם אחר פעם באמצעות שיגורים של טילי קרקע קרקע לעבר מטרות אסטרטגיות בליבה של הממלכה (בעיקר לעבר מתקני נפט ושדות תעופה). מהלכים אלו שוחקים את מעמדו של יורש העצר הסעודי מחמד בן סלמאן דווקא בתקופה קריטית בה הוא מנסה לבסס את מעמדו במאבק הירושה ואף פוגעים במערכת היחסים ההדוקה של סעודיה עם מאע"מ על רקע חילוקי דעות בניהול המלחמה ובתדמיתה של סעודיה בגבעת הקפיטול (לאור טענות בדבר שימוש מופרז בכוח במלחמה).
  • החות'ים, למרות הישגים משמעותיים במערכה מול סעודיה, לא מסוגלים להסיר את האיום הסעודי מעליהם למרות הסיוע האיראני הנדיב למערכה. באשר לטהראן, זו זיהתה "שעת כושר" בפרוץ המערכה בין תימן לסעודיה וקיבלה החלטה אסטרטגית לסייע למורדים החות'ים במיטב התוצרת של התעשייה הצבאית האיראנית במטרה לגרום לסעודיה לשלם מחיר כבד על יחסיה ההדוקים עם ארה"ב מבלי לשלם מחיר של ממש, תוך שהיא "מתחבאת" מאחורי התקיפות ומאפשרת לחות'ים לקחת אחריות עליהם.

וכאן נכנסת הקורונה (ועוד כמה התפתחויות נוספות) – מגיפת הקורונה שפוגעת בכל מדינות המזרח התיכון, מכריחה את מדינות האיזור "להתכנס לתוך עצמן" ולמקד את מאמציהן בבלימת המגיפה. באיראן הדבר בולט שבעתיים שכן התפשטות המגיפה המדינה והטיפול הכושל של השלטונות בטהראן בה, מציבים איום של ממש על שלטונו של ח'אמנאי. בכל הנוגע למדיניות החוץ של איראן דומה כי זו מעדיפה כרגע להתמקד בעיראק על רקע חשיבותה האסטרטגית לביטחונה ולאור ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות במדינה, שאפשר שיובילו (בראי איראן) ליציאת הכוחות האמריקנים מהמדינה (מהלך שהוא קריטי בראי טהראן לביסוס בטחונה באיזור)

הקורונה שפוגעת בכל מדינות האזור מכריחה אותן "להתכנס לתוך עצמן" ולהתמקד בבלימת המגיפה. באיראן הדבר בולט שבעתיים שכן התפשטות המגיפה המדינה והטיפול הכושל בה מציבים איום ממשי על שלטון ח'אמנאי

לכך חשוב להוסיף את מותו של קאסם סלימאני שגם הוא מהווה צומת דרכים משמעותי בהקשר התימני. כוח קדס בהובלת סלימאני היווה את "ראש החץ" שהוביל את מערכת היחסים עם החות'ים (בדגש על הסיוע הצבאי) ולכן היעלמותו של סלימאני תורמת אף היא לחוסר היכולת של איראן לתמוך במערכה בתימן ומפחיתה משמעותית את כוחם הצבאי של החות'ים

על רקע הירידה המשמעותית בתשומת הלב של איראן לזירה התימנית מגיעים סעודיה והמורדים החות'ים מוכנים מאי פעם להתקדם בתהליך מדיני שעשוי להוביל לסיום האלימות בזירה זו. הגם שהיו בעבר מאמצים כאלו בהובלת האו"מ שהבשילו להפסקות אש זמניות, בעיקר לשם מאמצים הומניטריים, דומה כי מאז פרוץ המערכה הצדדים לא היו קרובים כל כך ברצונם לראות את סיום המלחמה, והכרזת הפסקת האש שהוכרזה בימים האחרונים מהווה אינדיקציה לכך.

בהנחה שהממשל האמריקני מזהה את "שעת הכושר", נוכחותו בשולחן המו"מ תהווה תמריץ נוסף לצדדים להגיע לפשרות, שכן הממשל מסוגל להציב ערבויות ובטחונות (כולל הגברת סיוע אזרחי לתימן על רקע מגיפת הקורונה) שיסייעו לשני הצדדים להתגבר על המשקעים ביניהם ולהגיע להסכם.

מבחינת ישראל – הסכם שלום בין סעודיה למורדים החות'ים יהווה התפתחות מבורכת, שכן הסכם שכזה ימנע את המשך דריסת הרגל של איראן בתימן ויוביל להסרת האיום האיראני על נתיבי השייט באיזור באב אל מנדב ואף יסכל את הקמתו של בסיס אסטרטגי איראני בתימן שעלול בעתיד הרחוק לאיים על ישראל.

רס"ן (במיל') דני (דניס) סיטרינוביץ שירת 25 שנה במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר המובילות באמ"ן ובנספחות אמ"ן בשגרירות ישראל בוושינגטון. דני בוגר תואר שני ביחסים בינ"ל מהאוניבסיטה העברית, וכיום ראש האקדמיה הדיגיטלית של חברת Cobwebs technologies. מתגורר ברחובות ומתעניין (מאוד) בהתפתחויות אסטרטגיות במזרח התיכון, בדגש על המערכה כנגד איראן.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 615 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה