יום הווטרנים בכנסת, ארכיון, מאי 2018 (צילום: Miriam Alster/Flash 90)
Miriam Alster/Flash 90

מחדל המוזיאון יום עצוב לווטרנים

הממשלה הקצתה מיליונים, תורמים העבירו סכומים דומים, נתניהו בירך, אלקין שמח והמוזיאון "נחנך" ● אז איך זה שעדיין לא הושלמה הקמת מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה? ● לאחרונה התגייסה משפחת הרצוג להצלת המצב והמוזיאון ● אך הווטרנים הקשישים חוששים: אנחנו כבר לא נזכה לבקר בו

"מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה מוקם באתר יד לשריון בלטרון, במחצית הדרך בין תל אביב לירושלים. המבנה נמצא בשלבי בנייה. תערוכה זמנית בנושא 'הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה' נמצאת באתר יד לשריון, בלטרון, בבניין המשטרה"

(מתוך אתר המוזיאון)

המבנה האפור והמסיבי של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה בלטרון שומם ונטוש. גם לפני הקורונה לא התגודדו לידו קבוצות קולניות של תלמידים, סטודנטים וחיילים, ובקופה לא השתרכו תורים של מבקרים סקרנים.

לא כולם בישראל מכירים את סיפור גבורתם של כ-1.5 מיליון חיילים יהודיים ששירתו במלחמת העולם השנייה בצבא האדום, בצבא ארה"ב ובצבאות אחרים, ושחררו את מחנות ההשמדה ואת בירות אירופה – עד שהגיעו לברלין.

לא כולם מבינים את פשר המצעדים ביום הניצחון שמתקיימים בערי ישראל ב-9 במאי, ולא מבינים שהסבים והסבתות עתירי המדליות היו חלק מהמאמץ לשחרור האנושות. אך במקרה הזה, מקור הבעיה אינו נטוע בהיעדר הידע והסקרנות.

המוזיאון הזה נמצא "בהקמה" זמן רב, אך גם לאחר 18 שנים העבודה עליו טרם הושלמה, ולמעשה המוזיאון עוד לא קיים. סיפורו הוא סחבת בלתי אפשרית וגרירת רגליים ממושכת של הממשלה ושל העמותה שהתחייבה להקימו.

מלבד תערוכה אחת באולם הכניסה, שנפתחה כבר ב-2003, המוזיאון עומד ריק, בעוד שהמוצגים החשובים והנדירים מתקופת המלחמה ממתינים במחסנים.

מאז שהוחלט על הקמת המוזיאון התחלפו כאן ממשלות רבות, שכולן הביעו תמיכה בפרויקט. כולן דיברו גבוהה-גבוהה על חשיבות המורשת של הלוחמים היהודים שהשתתפו במלחמת העולם השנייה, וב-2018 עבר בכנסת חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית.

30 שנה לאחר שהחלה העלייה הגדולה מברה"מ, שבתוכה עלו ארצה גם עשרות אלפי ותיקי מלחמת העולם השנייה, החברה הישראלית סוף-סוף מתחילה ללמוד ולאמץ גם את הנרטיב הזה, של הגבורה שהתקיימה במקביל לרדיפת היהודים.

הווטרנים, ההיסטוריונים, המחנכים והפעילים בתחום אומרים כולם שמוזיאון הלוחם היהודי הוא צו השעה. לפני שנתיים נכנסה לסיפור משפחת הרצוג, וכעת נראה שיש אור בקצה המנהרה, אך מדוע הפרויקט היה תקוע זמן כה רב?

העבודות להקמת המוזיאון, מתוך האתר של דניה סיבוס (צילום: דניה סיבוס)
העבודות להקמת המוזיאון, מתוך האתר של דניה סיבוס, ארכיון (צילום: דניה סיבוס)

אין מוזיאון, יש מדליה

ראשיתו של הפרויקט, שנועד להגביר את המודעות לפרק חשוב בהיסטוריה היהודית – השתתפות של כ-1.5 חיילים יהודים סובייטים, אמריקאים, בריטים, אוסטרלים, צרפתיים ואחרים במלחמה בנאצים – בהחלטת הממשלה משנת 2002 להקים "אתר הנצחה לחיילים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השנייה".

ב-18 השנים שעברו מאז, התקבלו אין ספור החלטות ממשלה נוספות: ב-2004 הוחלט לתקצב את הפרויקט בסכום של כ-4 מיליון שקל, שהיו אמורים להיפרס למשך ארבע שנים. השר האחראי אז היה נתן שרנסקי, שהיה מופקד על המשרד לענייני ירושלים, חברה והתפוצות; אלא שהתכניות לא יצאו לדרך, ובשנת 2007 התקבלה החלטה חדשה – להמשיך את הפרויקט ולהאריך את תקופת ההקמה בארבע שנים; גם ב-2011 התקבלו החלטות בשפע, בעוד שההקמה לא התקדמה, ולכן הוחלט להאריך שוב את תקופת ההקמה, ולגייס 16 מיליון שקל נוספים.

בשנים שחלפו הוקמה העמותה להקמת המוזיאון בראשות אלוף (מיל') חיים ארז ותת-אלוף (מיל') צבי קן-תור, המשמש כמנכ"ל והרוח החיה מאחורי הפרויקט, ובין השנים 2012-2014 הוקם הבניין שאמור לאכלס את המוזיאון, כאשר התקציב הגיע מהממשלה ומתרומה של דוד עזריאלי – שהעניק כ-6 מיליון שקל.

טקס "פתיחת המוזיאון" ב-2015
טקס "פתיחת המוזיאון" ב-2015

ב-7 במאי 2015 התקיים ליד המבנה הריק טקס מפואר לכבוד 70 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, והממשלה הכריזה על הפתיחה החגיגית של המוזיאון, אף שלא חלה בו שום התקדמות, והבטיחה (שוב) להעביר כספים בשיטה של "מטצ'ינג" – על כל שקל של תרומות שתגייס העמותה, הממשלה תיתן שקל נוסף.

מדליית זיכרון מיוחדת שנשאה את שם המוזיאון הונפקה והוענקה לווטרנים, שהשתוקקו יותר מכל למוזיאון ולא למדליה נוספת שהתווספה לעיטורי הכבוד והמדליות הרבות איתם חזרו משדה הקרב אז, במאי 1945.

זאב אלקין, שהאחריות על הקמת המוזיאון עברה למשרדו, אמר אז כי "הוא גאה להוביל את ההחלטה שמאפשרת את השלמת ההקמה". התרומות כאמור לא הגיעו, וגם הממשלה לא הזיזה אצבע כדי לדחוף את הפרויקט קדימה.

הדוחות של העמותה מהשנים האחרונות מעידים כי התרומות הידלדלו, וכי המנכ"ל ומנהלת משרדו המשיכו למשוך משכורות בגובה של כ-400,000 שקל בשנה, גם כשהפרויקט היה תקוע וזרם התרומות פסק כמעט לחלוטין.

המדליה של המוזיאון
המדליה של המוזיאון

"מדוע המוזיאון לא קם עד עכשיו? כי כנראה שלממשלה שלנו פשוט לא אכפת מהווטרנים, מהנצחה ומכל הציבור הגדול שמבחינתו מדובר בקודש הקודשים", אומר לי אפרים פפרני, יו"ר ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים.

פפרני בן ה-95 נולד באוקראינה, בעיר צ'רניגוב. כשפרצה המלחמה היה בן 16. הוא זייף את הגיל והתגייס לצבא האדום. נפצע קשה, אושפז, חזר להילחם והשתתף בשחרור וינה באפריל 1945.

"מדוע המוזיאון לא קם עד עכשיו? כי כנראה שלממשלה שלנו פשוט לא אכפת מהווטרנים, מהנצחה ומכל הציבור הגדול שמבחינתו מדובר בקודש הקודשים", אומר לי אפרים פפרני, יו"ר ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים

פפרני, שעלה ב-1990, לא המתין לממשלות ולעמותות. ב-2010 הוא וחבריו הקימו מוזיאון קטן אך עשיר בתוכן ובמיצגים באשדוד, כדי להנציח את הלוחמים, את הנופלים ואת הניצחון האדיר על גרמניה הנאצית שהושג במאמץ בלתי אנושי.

אפרים פפרני וקסניה סבטלובה, ארכיון
אפרים פפרני וקסניה סבטלובה, ארכיון

הווטרנים קיבלו את המבנה מעיריית אשדוד, אך גייסו את התרומות למוזיאון בעצמם. מדי שנה מסיירות שם עשרות קבוצות של חיילים, תלמידים ומבקרים מכל הארץ. מוזיאונים וחדרי זיכרון דומים קמו בערים נוספות בישראל, כיוזמה פרטית של התאחדויות ותיקי מלחמת העולם השנייה שעלו מברית המועצות.

"למוזיאון בלטרון יש חשיבות אדירה. הילדים, הנכדים, הנינים שלנו חייבים להכיר את הסיפור הזה ולהבין שהסבים והסבתות שלהם נלחמו בכל כוחם, על החיים, למען חירות ושחרור. בין כל המיעוטים בבריה"מ, המתגייסים היהודים בלטו באופן לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה. הם זכו במספר גדול של מדליות ועיטורים, כי תרומתם הייתה אדירה ולא ניתן היה להתעלם ממנה", אומר פפרני.

גורם שהיה קרוב לעשייה בעשור האחרון מספר לזמן ישראל, כי בעמותה להקמת מוזיאון הלוחם היהודי היו בעיות רבות, וכי הפרויקט לא זז בגלל התנהלות בעייתית. "אין סיכוי שהקמת מוזיאון בגודל כזה לוקחת 18 שנים. ראיתי כיצד חלק מהנפשות הפועלות במוזיאון מתנהלות. לדעתי האישית, זה היה מזעזע. חלקם הצליחו להבריח תורמים רבים מחו"ל שהתחברו לרעיון החשוב הזה, אך לא הבינו לאן בדיוק ילך הכסף שלהם וגם לא התלהבו מהתכניות שהוצגו להם. לדעתי, ייתכן שאם אנשים אחרים היו מנהלים את הפרויקט הזה, הוא כבר היה מושלם".

"ראיתי כיצד חלק מהנפשות הפועלות במוזיאון מתנהלות. לדעתי, זה מזעזע. חלקם הצליחו להבריח תורמים רבים מחו"ל שהתחברו לרעיון החשוב הזה, אך לא הבינו לאן בדיוק ילך הכסף שלהם וגם לא התלהבו מהתכניות"

מנכ"ל העמותה, צביקה קן-תור, הודף את הטענות האלה ואומר כי בגלל חשיבות הפרויקט, הממשלה הייתה צריכה להתערב ולפעול לקידום המוזיאון.

"האם דבר כל כך משמעותי יקום או ייפול בגלל צביקה והיכולת שלו לגייס כספים? אז אל תחכו לו, תעשו אתם, הממשלה, ותקדמו את הנושא. יום אחד יבדקו למה זה נפל כל כך הרבה זמן בין הכיסאות, והתוצאות יהיו מרתקות. זה לא יכול להיות מבוסס אך ורק על תרומות. חוץ מזה, שמו לי מקלות בגלגלים, במקום לעזור ולסייע", אומר קן-תור, ומספר לי כי ביקש בעבר תקציב לצילום ותיעוד ותיקי המלחמה – וסורב. "עכשיו, מרביתם כבר לא בין החיים" מסכם קן-תור.

האנדרטה מחוץ למוזיאון, יצירתו של האמן והפרטיזן אלכסנדר בוגן (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה, CC BY 2.5)
האנדרטה מחוץ למוזיאון, יצירתו של האמן והפרטיזן אלכסנדר בוגן (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה, CC BY 2.5)

איזה מין מוזיאון

לפי התכניות הקיימות, המוזיאון החוויתי הזה יחולק לשישה פרקים היסטוריים. המבקרים יגיעו למבואה, שם יצפו בסרט קצר על מלחמת העולם השנייה, וממנה, דרך המסדרון הספירלי, ירדו אל הפרק הראשון שמספר על פרוץ המלחמה.

הפרק השני מתרכז בברית המועצות לשעבר, ובמלחמה הפטריוטית הגדולה שהחלה שם, עם פלישת גרמניה לשטחיה של ברה"מ ביוני 1941.

הפרק השלישי מציג את הסיפור של ארצות הברית וכניסתה למלחמה. לאחר מכן עוברים לפרטיזנים ולוחמי המחתרות, שסיפורם נכלל בפרק הרביעי.

הפרק החמישי מוקדש למתנדבי היישוב היהודי, ומוביל לפרק האחרון, שהוא התקומה, והפיכתו של חייל יהודי לחייל עברי. "זה פרק חשוב מאוד. חיילים יהודים שעלו עד 1948 הזינו את המחתרות בידע וביכולות שלהם", מסביר קן-תור.

אך בקרב מי שעסקו ובחנו את הפרויקט הזה יש מי מעבירים ביקורת על התכנית הקיימת, ורואים בה תכנית אנכרוניסטית מבחינת היבטיה הטכנולוגיים, שלא הצליחה לעניין את התורמים הבינלאומיים. אחרים מתמקדים בתכני המוזיאון.

סביבת המוזיאון בלטרון (צילום: משנה מילנר לע"מ)
סביבת המוזיאון בלטרון, ארכיון (צילום: משה מילנר לע"מ)

סאנה בריטבסקי, המשנה למנכ"ל ב"פרס קרן בראשית" מאמינה שהמוזיאון הזה צריך לחבר בין יהודים בישראל ליהודי התפוצות, תהליך חשוב במיוחד לאור הקרע ההולך והמתרחב בשנים האחרונות.

"הייתי מקימה מועצה המורכבת מהיסטוריונים צבאיים ממדינות שונות, שהיו מציפים את נקודות המבט השונות על הסיפור המורכב הזה. מה עם התרומה של היהודים הסובייטים לתעשייה הצבאית? כיצד חיה יהדות סובייטית באותה העת?

"גם לגבי החלק הסופי, החלק של תקומת ישראל הוא חשוב ביותר, אך חשוב גם להראות את הגורל של יהדות ברה"מ, וגם את התחדשות של יהדות ארה"ב. צריכה להיות גם אפשרות להראות כמה נרטיבים יחד – בעולם כבר עושים את זה, וזה באמת מאפשר להכיר את הפרספקטיבה הרחבה" אומרת בריטבסקי.

קן-תור אומר כי התכניות הקיימות "עברו רענון", אך בגדול נותרו ללא שינוי.

העבודות להקמת המוזיאון, מתוך האתר של דניה סיבוס (צילום: דניה סיבוס)
העבודות להקמת המוזיאון, מתוך האתר של דניה סיבוס, ארכיון (צילום: דניה סיבוס)

רוח חדשה

לפני כשנתיים וחצי, כשכבר היה נדמה שהכול אבוד ואין תקווה למוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, נכנסו לסיפור משפחת הרצוג והעמותה "יד חיים הרצוג".

הם ערכו הסכם עם העמותה להקמת מוזיאון החייל, מינו מנהל פרויקט והתחייבו לגייס תרומות עבור המוזיאון, שלפי החלטת הממשלה מ-17 בפברואר 2019 ייקרא על שם הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג. הממשלה החליטה גם להאריך את תקופת ההקמה לעוד ארבע שנים.

יצחק הרצוג (צילום: Hadas Parush/Flash90)
יצחק הרצוג (צילום: Hadas Parush/Flash90)

העניין של משפחת הרצוג במוזיאון נובע מחיבור היסטורי של המשפחה למלחמת העולם השנייה, ומהכרה בחשיבות הנצחת הלוחמים היהודים שנלחמו במלחמה האיומה ההיא. חיים הרצוג התגייס לצבא הבריטי בדצמבר 1942 ולמד באקדמיה המלכותית סאנדהרסט. אחר כך שירת כקצין בשריון והשתתף בפלישה לנורמדי. הרצוג השתתף גם בשחרור מחנה הריכוז ברגן-בלזן ונפצע בקרבות ליד העיר ברמן. כקצין מודיעין הוא נטל חלק בחקירתו של היינריך הימלר, מפקד האס-אס.

יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק הרצוג ב-1984 (צילום: נתי הרניק/לע
יצחק שמיר, שמעון פרס ויצחק הרצוג ב-1984 (צילום: נתי הרניק/לע"מ)

"זהו אחד הסיפורים הגדולים בהיסטוריה – איך מתוך עם שנרדף והוכה לאורך הדורות קמו מיליון וחצי יהודים להילחם במלחמה הגדולה ההיא כדי להציל את אחיהם ואחיותיהם ולשחרר אותם מציפורני הנאצים. חובה להנחיל את המורשת שלהם מדור לדור", כך אמר יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג.

אחיו, תא"ל (מיל') מייק הרצוג, מוסיף כי מדובר בסיפור שאינו מסופר על הגבורה היהודית שחצתה גבולות ויבשות, ומכאן החשיבות האדירה של הנושא הזה.

מנכ"ל העמותה: "יום אחד יבדקו למה זה נפל כל כך הרבה זמן בין הכיסאות, והתוצאות יהיו מרתקות. זה לא יכול להיות מבוסס אך ורק על תרומות. חוץ מזה, שמו לי מקלות בגלגלים, במקום לעזור ולסייע"

"לפני כשנתיים וחצי פנו אלינו שנוציא את הפרויקט מהבוץ", אומר מייק. "סוכם שהמוזיאון ייקרא על שם אבא, קצין במלחמת העולם השנייה שנלחם גם בלטרון במלחמת העצמאות. עשינו הסכם עם העמותה, עברנו תהליך ארוך ויצאנו לדרך.

"בפברואר 2019 הממשלה אישררה את הפרויקט, וכמה שבועות לפני הקורונה חתמנו על הסכם עם הממשלה ויצאנו לדרך. כולי תקווה שהפרויקט יושלם תוך שנתיים. עלות המיזם – כ-40 מיליון דולר – תחולק בין הממשלה לתורמים".

האם ממשלת ישראל, ששריה דואגים מדי שנה להצטלם עם הווטרנים ולהפיץ את התמונות שלהם בתקשורת, לא הייתה צריכה לקבל מזמן אחריות על פרויקט ההנצחה החשוב הזה? ומי יפעיל את המוזיאון בעתיד?

מייק הרצוג: "זה פרויקט לאומי של העם היהודי. יש הגיון בשאלה האם הממשלה הייתה צריכה לקחת אותו על עצמה. כידוע, המדינה לא אוהבת להפעיל מוזיאונים, אך אני מקווה מאוד שבעתיד המדינה תיקח את המוזיאון הזה ותחזיק אותו. מדובר בנכס של העם היהודי, מיזם חינוכי שיחבר בינינו ליהודי התפוצות".

העבודות להקמת המוזיאון בלטרון
העבודות להקמת המוזיאון בלטרון, ארכיון

אפרים פפרני, שפגש בעבר את האח – בוזי'- בהיותו יו"ר האופוזיציה, מוסיף כי הוא מקווה שגם אם הוא עצמו לא יזכה לראות את המוזיאון, דורות ההמשך יוכלו ליהנות ממנו וללמוד על התרומה היהודית החשובה לניצחון על הנאצים.

עד כה, ההתנהלות של כל הגורמים שעסקו במוזיאון הייתה דוגמה מובהקת לסחבת וגרירת רגליים שפגעו מאוד ברעיון החשוב של המיזם. הממשלה התנערה מאחריותה להקמת המוזיאון, וצפתה באדישות בעמותה שלא הצליחה להרים את הפרויקט, ולמרות רצף הכישלונות המשיכה בהתקשרות עמה.

"בין כל המיעוטים בבריה"מ, המתגייסים היהודים בלטו באופן לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה. הם זכו במספר גדול של מדליות ועיטורים כי תרומתם הייתה אדירה ולא ניתן היה להתעלם ממנה"

רק עכשיו, כאשר לעובי הקורה נכנסו בני משפחת הרצוג, למוזיאון יש סיכוי ממשי לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות. מדוע היה צריך לחכות לכך כמעט 20 שנים, עד שבקושי נותרו ותיקי מלחמת העולם השנייה שהיו תורמים גם את סיפורם האישי, וגם את נוכחותם הפיזית במוזיאון עליו חלמו זמן רב כל כך? במשרד לענייני ירושלים והתפוצות העדיפו לא להגיב לשאלות זמן ישראל בנושא.

יש לקוות שבעוד פרק זמן קצר – בימי הניצחון הבאים על גרמניה הנאצית, וגם בימים אחרים – המוזיאון בלטרון לא יעמוד עוד שומם ועזוב, אלא יתמלא בקולות של מבקרים ומדריכים, שידברו על הניצחון המר-מתוק הזה במאי 1945.

אפרים פפרני וקסניה סבטלובה, ארכיון
אפרים פפרני וקסניה סבטלובה, ארכיון
עוד 1,833 מילים
סגירה